חמדת שלמה חלק ב קפט

כלל הוי אמינא דלא יעבור] כמו דמוקמינן לר"ש בגורם לממון לדידי' דהוי כממון, וא"כ מנ"ל לתנא דמתני' ולר"י דחמץ ש"י אסור בהנאה לישראל אחר אי יליף שאור דאכילה משאור דראיי', אבל אי נימא כשיטת הרדב"ז א"ש דליכא לאשכוחי גורם לממון דהוי ודאי כממון דעל מנת להחזיר ממילא אסור הואיל והתנאי תלוי בא"י

והנה המג"א כ' דאם אמר ותחזירהו לי בלא לשון תנאי ודאי מהני מדינא אלא משום חומרא דחמץ ל"מ, והח"י תמה עלי' דקי"ל בי"ד לענין פדיון הבן אם אמר ותחזירהו לי ל"מ ולפום רהיטא הי' נראה לי ליישב דל"ד לפדיון הבן דגזה"כ הוא שאינו נפדה בפחות מה' סלעים, וע"כ י"ל נהי דמתנה לזמן י"ל דהוי מתנה דהוי כמו אחריך לפלוני עיין בר"ן בנדרים ר"פ השותפין מ"מ כיון דצריך להחזיר אינו שוה ה' סלעים מה שקיבל ואע"ג דמתנה על מנת להחזיר מהני אפי' בפדיון הבן י"ל כיון דעל מנת להחזיר היינו שיחזיר ויתננו לו במתנה א"כ קיבל ה' סלעים לגמרי ומה שמחזיר לו הוא כאלו נתן לו מעות שלו במתנה אבל ותחזירהו שאינו נתנו לו אלא לזמן לא מהני אבל בחמץ י"ל כיון דס"ס בימי הפסח ל"ה שלו אינו עובר, אך ע"פ הדברים שכתבתי לעיל יש להוכיח דלא כהמג"א דא"כ עדיין קשה על רא"בי הוי לי' לאוקמי לא ימצא באומר ותחזירהו לי דהוי גורל"מ מה דלכ"ע הוי ממון ומנ"ל לאוקמי לא ימצא בחמץ ש"י ועיין הטיב ועיין חי' רשב"א קדושין דף ו' ע"ב ועפ"ז ממילא מיושב קושי' שני' של התו' על רש"י דהו"ל לאפלוגי בפסח גופי' דא"כ הוי מצינן למיטעא דטעמא דרבא דמחייב משום קושי' התו' וס"ל דאפי' אי אמרינן דבר הגורם לממון לאו כמ"ד ש"ה דכ' רחמנא לא ימצא וכמסקנת הגמ', שוב נתיישבתי דלרבא דאמר לעיל בעירו חמירא דב"ח מוכח דס"ל דדרשינן ל"י לקיבל ע"א וא"כ לתוך הפסח ודאי ליכא למדרש לדידי' ולפ"ז מיושב ג"כ דיקדוק הצ"לח מ"ד ואזדי לטעמי' מנ"ל דלמא רבא מוקי לה אפי' כר"ש,, ול"מ מהכא כלל דרבא ל"ל הקישא לר"י ובאמת הוא דיקדוק קלוש דמ"הת להמציא ד"ז ומוקמינן מתני' כר"ש אך לפמ"ש בל"ז א"ש דיש לומר דפשיטא להגמ' דרבא ל"ל הקישא כיון דאמר לעיל בעירו חמירא כו' ודוק

בד"א יש ליישב קושית התו' על רש"י שהקשו אם נתנו לו במתנה הוא שלו די"ל שנתנו לו שלא יהי' שלו רק לאכילה ולא לשום הנאה אחרת, והנה בפ' לולב הגזול דף ל"ה פליגא באתרוג של ערלה חד אמר לפי שאין בה ה"א וח"א לפי שאין בה כו', ומסיק התם דנ"מ מ"ש בירושלים עי"ש ומוכח דאפילו היכא שהוא שלו לאכילה אפילו הכי ל"מ לכם, וא"כ הכי נמי י"ל בנתנו לו רק לאכילה לא הוי בכלל לא יראה לך, ואין לומר דמ"מ הוי גורם לממון כיון דמצי לאכלו ולא גרע מק"א דמשום דהוי גורם לממון חייב, די"ל לפמ"ש התו' בחולין [דקל"א] גבי מזיק מתנות כהונה או שאכלן פטור ומקשה הגמ' ממי שאנס כו' ושני ש"ה דמשתרשי לי' והקשו התו' הא באוכלו ג"כ משתרשי לי' ותי' דאפשר שאם לא הי' לו לא הי' אוכל כלל ולפ"ז יש לומר בנתנו לו הא"י רק אדעתא שיאכל מיד ובאותו שעה לא הי' רעב לאכול ובלא זה לא הי' אוכל כלל, ע"כ אף גורם לממון ל"מ ומיושב קושי' התו' ואפשר דאפי' למ"ד דהיתר אכילה מקרי לך היינו היכא שיש לו ה"א לעולם כמו מ"ש בירושלים דמ"מ משתרשי' לי' כיון דמצי לאכלו כשיצטרך לאכול אבל באופן הנ"ל שנתנו לו דוקא לאכול מיד ובאותו שעה בל"ה ל"ה אוכל אפשר דלכ"ע ל"מ לך כיון דלא משתרשי' לי', וגם קושי' התוס' השני' י"ל דלא פליגא במועד גופי' דס"ד דטעמא דרבא דהיתר אכילה כעין זה מקרי לך ולא הוי מוכח דלא יליף שאור דאכילה משאור דראי', והוא נכון לענ"ד

אך לדרך זה אינו מיושב הקושי' מ"ד ויליף דמשמע דוקא ר"י ולא ר"ש הא אף ר"ש מצי סבר דילפינן שאור דאכילה משאור דראי' וי"ל דהתו' הקשו לעיל לר"ש למה לי עליו ת"ל כיון דדריש כולהו קראי ממילא לית לן קרא ללפני זמנו והניחו בקושי' ולענ"ד נראה ליישב קושי' דכיון דר"ש לא ס"ל כר"י דמחמצת משמע דווקא מחמת ד"א כמו שאמר לעיל אליבא דר"י מדאפקי' בלשון מחמצת ולר"ש לא נפקא מחמת ד"א רק אי הוי מיותר לפ"ז י"ל דאי לאו עליו ה"א דלא אתי למחמת ד"א רק ללפני זמנו ואפשר דהוי מסתבר יותר למדרש ללפני זמנו כיון דכבר איכא עשה דתשביתו ע"כ הוצרך לדרשא דעליו דמוכח דאין אסור לפני זמנו וע"כ דרשינן ע"כ מחמצת למחמת ד"א, והנה לכאורה קשה לר"י דיליף שד"א משד"ר לראב"י א"כ למה יהי' חייב לפני זמנו נימא כמו דא"ח בב"י לפ"ז ה"נ אינו חייב באיסר אכילה וצ"ל דמכח יתורא דקראי מוכח דלענין זה לא מקשינן, ולפ"ז שפיר מוכח דר"ש ע"כ לא ס"ל הקישא שד"א משד"ר דאל"כ הדרא הקושי' לדוכתי' למה לי עליו כקושי' התוספת וא"ל דבלא עליו הוי מסתבר לאוקמי מחמצת ללפני זמנו וכמ"ש, דז"א אי נימא דס"ל הקישא א"כ מה"ת לחייבו לפ"ז ולסתור ההיקש ודאי מסתבר לאוקמי מחמצת למחמת ד"א כמו עכשיו מכח עליו, א"ו דר"ש לא ס"ל הקישא ואפשר דזה הוא טעמו של ר"ש דל"ס הקישא מדאצטרך עליו וא"ש, וע' בתשובת נודע ביהודה לפמ"ש בשיטת הר"מ דאף בב"י עובר לפני זמנו נסתר תי' זה, אך לפמ"ש הראב"ד להדי' וכמשמעות כל הפוסקים דב"י ודאי א"ע לפ"ז דכתיב ז' ימים שאור לא ימצא בבתיכם א"ש ודוק היטב, אך ליישב קו' הצל"ח למה נקט דוקא חמץ שא"י דאפי' בשל ישראל חבירו מותר לישראל אחר צריך לבוא לתי' הראשון [דיש לומר למ"ד דה"ג לממון לאו כמ"ד נפקא לאסור ש"י מלא ימצא] ויש לעי' דאפשר אם ישראל נתן לו חמץ בפסח דוקא לאכלו והוא נוטלו ממילא זוכה בו לגמרי כיון דחמץ ממילא אינו ברשות ישראל הראשון, ולפ"ז יש ליישב קושית הצל"ח אף לדרך השני וע' היטב בכ"ז

תוס' ד"ה רב אשי אמר הקשו האיך אפשר לפדות הא עובר בב"י וע"כ הוכיחו דב"י נל"ע י"ל למ"ש התוס' למה לא ימעול בשביל שראוי לשרפו ואפרו יהיה מותר ותי' כיון דכמו שהיא עכשיו אינו שוה כלום ל"ש בו מעילה ונראה כוונתם דכשנעשה אפר פנים חדשות בא לכאן וי"ל דזה ל"ש רק אי חמץ בפסח אסור בהנאה ולא שוה עכשיו כלום אבל לריה"ג דחמץ בפסח מותר בהנאה והוי ממון ממש רק דאי אפשר לפדותו שפיר י"ל דאפשר לשרפו ולפדות האפר כיון דמעולם לא פקע שם ממון מני', ולפ"ז י"ל ג"כ קושי' הראשונה של תוס' דאי גי' אין פודין א"כ אינו שוה כלום ולפ"ז י"ל דלריה"ג כיון דהוי בר ממון רק דאין פודין להאכילם לכלבים וה"ה להסיקו תחת תבשילו י"ל דהיינו דוקא כ"ז שראוי לאכילה אבל לאחר שהוא אפר ודאי יכול לפדותו לדבר שאפר עומד ואין בזיון קדשים וז"ב, ולפ"ז יהי' מוכרח לומר בתי' ר' יוסף דפליגא אי פודין ופרש"י דס"ל כריה"ג ולפמ"ש קשה מ"ט דמ"ד לא מעל אע"ג דאין פודין הא יכול לפדות האפר, אמנם י"ל לר"י דס"ל לכ"ע חמץ אסור רק מ"ד פודין ההקדש עצמו ימכור לא"י ולמ"ד אין פודין אסור למוכרו וכיון דעכשיו אינו ב"ד דחמץ אסור בהנאה ל"ש מעילה וכמ"ש התוס' וע', גם י"ל ההקדש יכול לחרכו ויכול אח"כ אחר לפדות דנ' פשוט לדינא דנהי דחרכו לאח"ז אסור בהנאה היינו דאיסור הנאה לא פקע אבל ב"י ודאי דאינו עובר הקונה חמץ שנתחרך בפסח עד שאינו ראוי לאכילת כלב דודאי שם חמץ פקע מני' רק כ"ז שלא נשרף אסו' בהנאה אפי' לשיטת הר"מ דאפר חמץ מותר מ"מ כ"ז שלא נעשה אפר לא מקרי ביעור אבל ב"י נראה פשוט דלא עבר דאינו מקרי חמץ כיון שא"ר אפי' לכלב דאלו ראוי לכלב אע"ג שאינו ראוי לאדם הוי