חמדת שלמה חלק ב קפח

בכל רגע והוא עצמו העתיק דברי התו' דהוי נל"ע ועיין באבן העוזר שתמה עליו בזה ולפמ"ש יש בו מן הישוב

אך מה דתמי' לי ע"ד הר"י אלו דלכאורה נראה נהי דתשביתו הוי נל"ע, אם לא משביתו כדינו בשריפה לר"י או מפרר וזורה לרוח לרבנן א"כ לא קיים העשה קשה ע"מ דאמר ר' יוחנן במכות אנו אין לנו אלא זו ועוד אחרת ומסיק הגמ' דהתם דהיינו פאה ולשיטת הר"י הא משכחת לה ביטלו ולא ביטלו שהאכיל החמץ לכלבו דל"מ השבתה ושוב לא יכול להשביתו וחייב משום לאו דל"י ולא ידעתי כעת מקום ישוב לזה וצע"ג

ומה שנ"ל בישוב קושית התוס' דהאיך יוכל לפדותו הא יעבור בבל יראה ע' לקמן שהארכתי בזה, ועוד נ"ל די"ל עפ"מ דקשי' בסוגי' זו מ"ש התוס' הא קדשי ב"ה כ"ע ס"ל פודין ותי' בדוחק וע' בפ"י שתמה מאוד בזה, ולענ"ד הי' נראה דאפ"ל אין פודין היינו רק הכא הואיל ויש תקנה להשהות החמץ עד אחר הפסח אין ראוי לזלזל לפדותו להאכילו לכלבים ולא ק' ממאי דקי"ל קבה"ב פודין דהתם אין תקנה ע"כ שרי משום הפס' קדשים, דוגמא לדבר בה"כ אין מוכרין אותו לד' דברים שהוא תשמיש מגונה וכיון דהטעם הוא רק משום בזיון יש לומר דלישראל להסיקו תחת תבשילו אין כאן בזיון, ולפ"ז יש לומר כל שיש לו היתר לישראל אף לא"י מותר וכמ"ש לעיל בנתערב בטריפ' דפודין כיון דאלו הי' ניכר הי' מותר לישראל, ולפ"ז יש לומר לריה"ג דס"ל חמץ מותר בהנאה שפיר מותר למכור לאינו יהודי להסיקו תחת תבשילו כיון שגם ישראל מותר להנות הנאה זו וע"כ מעל דיוכל ההקדש למכור לא"י אבל לרבנן לא מעל דא"ר למוכרו כיון דלישראל אסור בהנאה וע"כ אין פודין וע' רש"י ר"פ כ"ש בסוגיא דחולין שנשחטו בעזרה, ואע"ג שיש קצת דוחק לומר הפי' אין פודין רק בזה אין פודין מ"מ מצינו כעין זה בהרבה מקומות

והנה הפ"י האריך לתמוה ע"מ דאמרינן דחמץ של הקדש הוי גורם לממון כיון שמותר להשהותו ולאחה"פ הוא ממון גמור לא דמי לשאר גורל"מ, ונדחק ליישב דמש"ה הוי גורם לממון משום דהמועיל צריך לקנות ולדידי' הוי רק גורלמ"מ ודבריו צריכים ישוב כיון דאפי' ר"ש קנסא קניס לאחר הפסח וא"כ אף גורל"מ לא הוי וי"ל בדוחק] ולפ"ד קושית התוס' מעיקרא ליתא די"ל דגי' כ"ע פודין ואפ"ה אינו מועל רק לריה"ג כיון דצריך להיות ממון לגבי המועל ולעולם דמוכרין אותו לאינו יהודי ול"ק קושית התוס' אכן דברי הפ"י תמוהים, דא"כ מנ"ל להגמ' לומר הדר בי' ראב"י דלמא מש"ה לר' יהודה ל"מ אע"ג דיליף שאור דאכילה משאור דראי' ומותר חמץ של הקדש לאחר המועד מ"מ לגבי המועל אינו שוה כלום דתיכף כשיזכה בו יהי' אסור, עכ"פ נמצינו למידין מדברי הפ"י דגורם לממון דהכא עדיף משאר גור"לממ, ולפ"ז י"ל הא דקאמר ראב"י דכ"ע גור"למ כממון דמי הוא גם כן ע"ד שפרשתי לעיל גורם לממון דהכא הוא כממון משום קושית הפ"י הנ"ל והכי מסתברא דאל"כ קשה מנ"ל לראב"י דפליגא בפלוגת' דר"י ור"ש וכ"ע סבירא להו גורם לממון כממון דמי דלמא פליגא בפלוגתא דגורם לממון אי כממון דמי או לא כמ"ד כיון דגם זה הוי פלוגתא דתנאי

ולפ"ז מיושב מה שהקשיתי מנ"ל להגמ' דהדר בי' ר"א ב"י כיון דקאמר דכ"ע דבר הגורם לממון כממון, דמי תו לא מצי למילף שאור דאכילה משאור דראי' מחמת קושית התוס' מדאגבי' קנה לחייב באחריותו, ולפמ"ש כאן אתי שפיר דמאי דקאמ' דכ"ע דבר הגורם לממון כממון דמי היינו היכא שבודאי ממילא יהי' שוה ממון אח"כ וכס' הפ"י משא"כ בסתם גורם לממון ע"י אחריות י"ל שפיר לאו כממון דמי אליבא דר"י, וע"כ מוכח שפיר דהדר בי' דאף לאוקימתי' מצינן למילף שאור דאכילה משאור דראיי' וע' היטב

ועפ"ז י"ל מה שהקשה בצל"ח מנ"ל להגמ' דהדר בי' ראב"י מההוא דלמא מהא דתי' הברייתא הדר בי' ויליף אליבא דאמת שאור דאכילה משאור דראי' ע"ש שנדחק והנה י"ל בפשוט דבשלמא אי אמרינן דהדר בי' ממאי דיליף שאור דאכילה משאור דראי' יש למצוא טעם לחזרתו די"ל תחלה לא ידע מברייתא דאוכל חמץ של הקדש ושפיר הו"מ סבר דר"י יליף ולבתר דשמע הברייתא וס"ל דכ"ע אין פודין ותי' דר"א ג"כ ל"נ לי' מחמת קושית התוס' ולא נשאר לו רק דפליגא בפלוגתא דר"י ור"ש ומוכח דר"י לא יליף אבל איפכא לא מצינן למימר דהדר בי' מתי' דבריית' מכח המתני' דקשה מעיקרא מאי קסבר דהא המשנה ודאי ידע קודם ג"כ, אך עדיין קשה לומר דהדר בי' מכח הברייתא שנודע לו אח"כ, דמאי דוחקא לומר דכ"ע ס"ל דה"ג לממון כממון דמי הו"ל לאוקמי דפליגא בפלוגתא דר"ש ורבנן אי דה"ג לממון כמ"ד או לא דהוי ג"כ פלוגתא דתנאי אבל לפמ"ש דהפי' דה"ג לממון כממון דמי הוא דוקא זה הגורם לממון א"ש די"ל דס"ל מצד הסברא דזה הגל"מ ודאי כמ"ד כס' הפ"י הנ"ל וע"כ היה מוכרח לחזור מסברתו דשני על המתני' ומוכרח להודות לתי' רבא דר"ש קנסי' קא קניס, גם מוכרח לומר דל"נ לומר האי תנא סבר כר"י בחדא ופליג עלי' בחדא דאל"כ עדיין לא הי' מוכרח לחזור דהוי מצי לומר דכ"ע כר"י ופליגא בגורם לממון דעלמא דלמ"ד כמ"ד לא מצי למילף שאור דאכילה משאור דראי' מחמת קושית תו' אך פשוט דזה דוחק לומר סבר לה כוותי' בחדא ופליג עלי' בחדא ושפיר מצינן למימר דל"נ לי' לראב"י לאוקמי הכי ודוק והוא בעזה"י נכון מאוד בישוב קושיא הנ"ל

אמנם נ"ל להוכיח דלא כסברת הפ"י דס"ל זה הגל"מ ודאי הוי כממון הואיל ולאח"הפ ודאי הי' שוה ממון ממ"ש המ"א דמדינא מהני מתנה ע"מ להחזיר רק משום חומרא דחמץ ל"מ ע' סי' תמ"ח וקשה הא עכ"פ הוי גורם לממון דממ"נ יהי' שלו לאחה"פ דאם יחזירנו הא"י יהי' שלו ואם ל"י יהי' המתנה בטלה לגמרי ויהי' שלו, וא"כ למה ל"י הישראל מדאורייתא, ואף הרדב"ז שהחמיר שם הוא מטעם אחר ע"ש ולמה ל"א בקוצר משום גורל"מ אך לפמ"ש המג"א בקיבל עליו אחריות חמצו כל אינו יהודי בביתו של א"י א"ע דגורם לממון א"ע רק בביתו [והא דעובר בבית אינו יהודי אחר י"ל כס' הרא"ש בפ"ק כיון שהשאיל לו ביתו כו' הואיל ואין הא"י האחר מחזיקו לצרכו משא"כ אינו יהודי שהחמץ שלו מחזיקו לצורך עצמו ואף דהישראל חייב באחריותו הוי קיבל אחריות חמצו של אינו יהודי בביתו של אינו יהודי], וע"כ בזה ג"כ אינו עובר דהוי גורל"מ בביתו שא"י דהא הא"י מחזיקו ג"כ לצורך עצמו שנתנו לו במתנה ע"מ להחזיר אבל א"נ כס' הפ"י דזה ודאי הוי כממון ולא מקרי גורל"מ כלל דהוי ממון ממש, וא"כ אפי' בביתו שא י עיבר והדרי' הקושי' לדוכתי' למה לא יהי' אסור משום דודאי יהי' שלו לאחה"פ א"ו מוכח אליבא דאמת דלא כס' הפ"י דודאי ל"ה ממון גמור, ואף לראב"י י"ל נהי דהוי ס"ל דכ"ע דגורם לממון זה כמ"ד ואפ"ה גורם לממון מקרי, ולפ"ז י"ל כשיטת הרדב"ז שהביא המג"א דמתנה על מנת להחזיר מדינא ל"מ בחמץ הואיל והתנאי תלוי בדעת הא"י שאם לא יחזיר יהי' החמץ למפרע של הישראל דלפמ"ש דמוכח לראב"י אליבא דר"י דלא ימצא אתי לחמצו של ישראל דס"ל בס"ד דגמ' למ"ד לאו כממון דמי לא הוי מצוי כלל וע"כ מוקי לה לחמץ ש"י להורת דזה לא ממעטינן מלך, וקשה מנ"ל לאפוקי לך מפשטי' דמסתמא ממעטינן כ"מ שאינו שלו הוי"ל לאוקמי לי' בגורם לממון דהוי כממון אף לר"י כגון במתנה ע"מ להחזיר [ולומר דזה פשיטא וק' קושי' ל"י ל"ל די"ל כיון דעכ"פ ביו"ט אינו שלו