חמדת שלמה חלק ב קפז

זכיתי להבין דבריו הקדושי' דודאי שני ושני דהכא בקדירה נאסרה תחלה ממקצת השבח של האיסור ושוב אינו חוזרת להתירא אבל אפה הפת בתנור כשבא השבח להפת כבר הי' שני הגורמים של היתר והוי שפיר זוז"ג כמ"ש לעיל וצ"ע על הד"מ

עוד י"ל דרך פלפול בישוב קושי' הנ"ל על שמואל דס"ל זוז"ג שרי ואפ"ה קאמר חדש יותץ, ולפמ"ש הר"ן ס"פ כ"ה אף דתני גבי ערלה ידלק י"ל דמהני הולכת הנאה לים המלח כמ"ש הרשב"ם דאפי' בשאר אי' מהני הולכת הנאה והא דתני ידלק בלא הוליך ע"ש היטב, ולפ"ז ק' מאי מקשה הגמ' דלמא הא דתני יותץ כר"א דמהני הולכת הנאה והוי לכתחילה וברייתא דיוצן כרבנן דלא מהני והוי דיעב', וצ"ל לפ"ז כשיטת הר"מ דלא מהני הולכת הנאה רק ע"י תערובות, וא"כ אף לר"א הוי הפסד התנור, אמנם הר"ן מפרש דמש"ה ס"ל דל"מ רק ע"י תערובות משום דכמו דבתקנה של רשב"ג ימכר לנכרי חוץ מדמי איסור ל"מ ביין ביין ה"ה כאן ע"ש היטב

ולפי"ז למאן דסובר בתקנתו של רשב"ג דאפי' יין ביין מהני ה"ה בתקנתו של ר"א, והנה שמואל סובר להדי' דאף יין ביין מהני תקנתו של רשב"ג ולפי' הר"ן ה"ה תקנתו של ר"א, וע"כ לדידי' שפיר י"ל דהוי לכתחלה ע"כ קאמר יותץ וברייתא דיוצן כרבנן דל"מ הולכת הנאה, ועפ"ז מיושב ג"כ קושי' התו' על ר"ה ב"ח דס"ל בתמורה לר"א זוז"ג שרי דלפ"ז לא מוכח מידי מר"א די"ל משום הכי יותץ דהוי לכתחלה גם יש לומר משום היתר מכירה לא"י חוץ מדמי איסור דשוב לא הפסיד התנור לא מקרי דיעבד ואתי שפיר אף בלא שיטת הרשב"ם דנהי דהולכת הנאה לא מהני לשאר פוסקים מ"מ תקנתו של רשב"ג מהני, ואפשר לומר כיון דלדידי' אסור וצריך למכרה חשוב דיעבד, אך לפ"ז ק' לפ"מ דמשמע מלשון הפוסקים דרשב"ג ודאי שרי אף יין ביין רק אינהו פליגא אי קיימ"ל כרשב"ג בהא א"כ אף לדידן] מאי מקשה הגמ' דילמא הברייתא ברשב"ג ומש"ה יותץ כיון דאית לי' תקנתא במכירה וצריך אני עוד להתלמד בדברי הר"ן פ' נ"ה: סוגי' דחמץ של א"י

, דף כ"ט תוס' ד"ה בדין הוא וכו' עיין בספרי שו"ת חמדת שלמה חלק א"ח סי' י"א מ"ש שם להקשות ע"מ שרציתי ליישב קו' התו' על רש"י דראב"י ס"ל לר"י דהגל"מ לכמ"ד וס"ל דאף בקבלת אחריות א"ע, והקשתי ע"ז ממה דהוכיח הגמ' והדר בי' ראב"י הא קאמר דכ"ע דהגל"מ כמ"ד, וא"כ ממילא ל"מ למילף שאור דאכילה משאור דראיי', שוב נ"ל די"ל עפ"מ דקשי' על הר"מ דס"ל אם קנה חמץ לוקה **(דיני מלקות אינן נוהגין בזמן הזה,)** ומשמע דס"ל דל"ה נל"ע וקשי' קו' התו' ד"ה ר"א שהוכיח הר"י דהוי נל"ע, והנה השאגת ארי' האריך בפלפול ע"ד הר"י דקש' לפ"ז מאי נחלקו ב"ש וב"ה בריש ביצה בשיעור חמץ לענין ב"י כיון דאין כאן מלקות ולענין אי' אף ח"ש אסור מ"ה וע"כ לשיטת הר"י לענין ב"י ח"ש מותר, וא"כ קושיתו מעיקרא ליתא דיכול לפדותו פחות פחות מכשיעור, והנה כבר כתבתי במקו' אחר שי"ל טעמ' דחצי שיעו' מות' מ"ה לענין ב"י כיון דמצד עצמותו א"ע י"ל דלא העמידו התורה ברשותו וע"כ ממילא ל"ח לאצטרופי דחצי זית הראשון כבר יצא מרשותו, וכ"ז לדידן אבל לריה"ג דחמץ מותר בהנאה והוי ממילא ברשותו ע"כ אף ח"ש אסור וע"כ הוצרכו לומר משום נל"ע, מיהו למה שכתבתי לעיל בפ"ק דל"ש לומר דאינו ברשותו של אדם רק היכא שנשאר מונח ברשותו ולא גילה דעתו שרוצה בקיומו אבל בקנה חמץ דחזינן שרוצה להנות ממנו ודאי ראוי שיעבור וממילא שמצטרף לחצי זית שקונה אח"כ מיהו נ"מ בפלוגתא דב"ש וב"ה בחמץ שנשאר ברשותו [ועפ"ס זו מוכח שיטת הטור דבמוצא חמץ עבר למפרע דאל"כ אף מכאן ולהבא א"ע שכבר יצא מרשותו

עוד נ"ל ליישב קושי' הש"א דנ"מ לענין שבועה דלשיטת הר"מ אם נשבע לאכול ח"ש מנבילה חלה השבועה וא"כ נ"מ רבתי לב"ש אם נשבע שלא לבער על כזית חמץ חלה השבועה דא"צ לבער פחות מכשיער, ולב"ה צריך לבער דהוי נשבע לבטל את המצוה, ולשיטת התו' נ"מ להיפך אם נשבע לבער דלב"ש לא הוי שבועת שוא משא"כ לב"ה, אך לפ"ז ק' מאי דתני בעדיות גבי מקולי ב"ש דהוי חומרא ב"ש דחלה השבועה, גם נ"מ לענין בצק שבסדקי עריבה דמוכח ע"כ דיש חילק בין כזית לפחות מכזית, רק לפמ"ש שנראה פשוט דאינו מקיים מ"ע דתשביתו רק אם משביתו מן העולם דרך ביעור משא"כ אם נתנו לכלבו דל"ה דרך ביעור ודאי אינו מקיים מצות תשביתו גם דהוי מה"ב, וא"כ משכחת לה דילקה על לאו דל"י אם ביטל העשה דהיינו שנתנו לכלבו, אך דלפי זה תמוה דבמכות דף ט"ז אמר ר"י אינו אין לנו אלא זאת ועוד אחרת ומסיק הגמר' דליכא לאשכוחי אלא בשילוח הקן ופאה ולשיטת הר"י תיקשי דאיכא לאשכוחי חמץ שביטל העשה באופן הנ"ל, ובאמת צ"ע על התו'

ועוד הי' נראה לי דלכאורה דברי התו' תמוהים דנהי דהוי נל"ע מ"מ האיך רשאי לעבור לכתחלה כדי לקיים העשה, וגם בזה האריך הש"א לתמוה על שיטת הר"י וע"כ הי' נ"ל דאפ"ל להצדיק הצדיק דכוונת הר"י הוא דנהי דס"ל בכל האיסורים דחצי שיעור אסור מ"ה וע"כ ס"ל ממילא דאף לענין ב"י חצי שיעור אסור מ"ה היינו אי נימא דלא הוי נל"ע ודמי לכל האיסורים, אבל אי הוי נל"ע אין לנו ראי' לאסור ח"ש משום טעמא דחזו לאצטרופי דאף אם יצטרף עדיין אינו ברור שיהי' עבירות הלאו דהא מצי לתקן ע"י העשה וע"כ י"ל דבאמת כוונת הר"י הוא כך דמוכח דהוי נל"ע ולא עבר בוודאי ע"י השוהה וע"כ י"ל דח"ש מותר מ"ה [ומ"ש הש"א דלשיטת התו' מוכח בל"ז דהוי נל"ע דאל"כ מאי קאמרי ב"ש לכתוב רחמנא חמץ ולא בעי שאור הא א"ע מן הדין כתבתי ליישב במ"א] ויש להוכיח פירושי שכ' בשיטת הר"י ממאי דקשי' לי אמתניתן דהאוכל תרומת חמץ דפטור מדמי עצים וק' הא קי"ל בח"מ הקוצץ אילן חברו שעומד לקצוץ חייב עשרה זהו' והוא מגמ' דב"ק וחולין פ' כיסוי הדם ולפמ"ש הפ"י שם דמיירי בתרומה שביד כהן למה לא יהי' חייב הואיל שהפסידו המצוה והברכה ולכאורה הייתי ר"ל דע"כ ל"ח ליתן י' זהו' עבור הפסד המצוה רק היכא שהוא עשה המצוה והואיל והוא נשתכר בעשיית המצוה ע"כ חייבוהו ליתן י' זהו' משא"כ היכא שהוא לא עשה המצוה רק שביטל חבירו מן המצוה ע"ז ל"ח חכמים וכש"כ למאן דס"ל דהוי קנסא אין לחייבו רק באופן שמצינו ואין לדמות מלתא למלתא, אך לפמ"ש הש"ך סי' שפ"ב דשכר ברכה עשרה זהו' הוא דוקא כשמברך בקול רם וזה שכיסה בירך בקול נמוך עי"ש מוכח דאפי' היכא שהוא אין לו שכר אפ"ה חייב לשלם, וא"כ ק' למה פטור באוכל תרומת חמץ הא הפסידו המצוה, אבל א"נ דגם הר"י מודה דאסור להשהות אדעתי' לבערו רק דהפעולה ממה דהוי נל"ע הוא משום דעי"ז אין לנו ראי' לאסור ח"ש ומתני' דתרומת חמץ ע"כ דאיירי בכזית דפחות מכזית אינו משלם קרן וחומש כדאי' בתרומת פ"ז, גם ממ"נ אם הוא פחות מכזית אין כאן מצוה בהשבתה וע"כ א"ש, ואף שהוא רחיק להעמיס כן בדברי התו' רק הואיל שאין זה דברי הר"י בעצמו רק שהתו' כ' מכאן מוכיח ר"י, י"ל דכוונת הר"י הי' כך ובאמת התוס' קיצרו במקום שהי' להם להאריך, ובזה מיושב דברי המג"א בסי' תמ"ד שכתב תשביתו עובר