חמדת שלמה חלק ב קפב

למדרש לא יאכל ולפמ"ש דהרמב"ם סבירא לי' כר"א מנ"ל למדרש לא יאכל וי"ל דאף ר"א דרש לא יאכל די"ל דס"ל דל"מ למילף מחלב כיון דסתם אכילה בכ"ש רק דהלכתא אפקי' לכזית כסברת הרא"ש הובא במ"ל בפ' א' מה' חו"מ שפיר ילפי' דלענין אי' אף כ"ש אסור משא"כ בשרצי' דמקרא ילפינן דבעי כעדשה ל"ה אסרינן ח"ש ע"כ איצטריך לא יאכל, ובזה י"ל דרש"י לשיטתו הוכרח לומר דחזקי' אף כר"מ דלפ"מ שפרש"י דהא דקאמר ר"א כל מקום שנאמר קאי רק לר"מ משמע דלר"י דיליף לי' מאותו ל"ה רק עשה ק' מאי קאמר הגמ' א"ב חולין שנשחטו בעזרה דלמא ר"א ל"ק רק לר"מ ולר"י מודה דילפינן לי' מלא יאכל כמו לחזקי', ואין לומר כיון דלר"מ לא שני לי' בין לא יאכל ללא יאכל דכל מקום איסור הנאה במשמע הכי נמי לר"י ל"מ למילף מלא יאכל דלמא ל"ש ולעולם רק איסור אכילה משמע דא"כ ק' לחזקי' כיון דלר"מ ל"ש לי' דלמא ה"ה לרב יהודה ע"כ הוכרח רש"י לפרש דחזקי' אף לר"מ והא דכ' רחמנ' היתר בנבילה משום להקדים, וי"ל דלכ"ע שני לן בין לא יאכל ללא יאכל משא"כ לר"א דלר"מ ל"ש לי' וא"כ בע"כ דאין זה דקדוק מאי דכתיב רחמנא לא יאכל ממילא ה"ה לר"י ל"מ למילף מלא יאכל רק מאותו משא"כ לשיטת התוס' ק' לכאו' כיון דר"א קאי לר"מ א"כ דלמא לר"י סבר כמו חזקי' וע"כ נ' להוכיח מזה לשיטת התוס' דאותו הוי פירש על לא יאכל דהוי אי' הנאה ולפ"ז י"ל דר"א קאי אפי' לר"י וא"כ מוכח דר"א ל"ל דרש' דלא יאכל כלל וקאמר הגמ' שפיר א"ב חולין שנ"בע, ומיושב בזה הא דלשיטת התוס' לוקין על אי' הנאה וקשה לימא א"ב לענין מלקות ולפמ"ש אתי שפיר דלשיטת התוס' אף אי יליף מאותו מ"מ אפ"ה לוקין אך דלכאורה באמת קשה לחזקי' כיון דלר"מ ל"ש לי' מנ"ל לר"י דנפק' לי' מלא יאכל דלמ' מאותו וצ"ל דמסתבר לאוקמ' אותו על חולין שנשחטו בעזרה ואם כן מוכח דלר"א חשב"ע לאו דאוריית' לגמרי משא"כ לשיטת רש"י דיש לומר כ"ע ס' להו דאיסור אכילה דאוריית' רק ר"א דיליף לר"מ מנבילה ומוכח דל"ש בין לא יאכל ללא יאכל ע"כ אף לר"י יליף לי' מאותו וס"ל דמסתבר לאוקמי על איסור לאו כיוצא בו משא"כ חזקי' ס"ל דלכ"ע ילפינן מלא יאכל ובזה י"ל מאי דבעי רש"י בזה דאותו אתי לאורוי' דבעלמא הוא אסור ולא דנפקא ממשמעותא דלא יאכל כמ"ש המפרשים די"ל דרש"י רצה ליישב קו' התוספות דלעיל ולהוכיח שיטתו דלא מצינן לפרש כתוס' דלפי מה דמפורש דאותו ל"ה רק עשה וצ"ל כר"א וכר"מ ואם כן ק' דלמ' ר"י מודה כמו חזקי' דבע"כ מוכח מלא יאכל דליכא למימר מאותו דמסתבר לאוקמי אותו אחשב"ע א"ו מוכח דמסתבר לאוקמי אותו אשאר איסורין וע"כ מוכח שפיר דלר' אבוהו ילפינן לר"י מאותו כיון דמלא יאכל ל"מ למילף דלמ' כמו לר"מ וע"כ ילפינן מאותו דא"ל דר"י ס"ל בע"כ דרש' דל"י דהא מצינן למילף מאותו משא"כ אי הו"א דאותו ל"ה רק גלוי מלתא דלא יאכל משמע א"ה א"כ הוי מצינן לפרש חשב"ע לגמרי לאו דאורייתא דאל"כ מסתבר לאוקמי אחולין שנב"ע כמו שכ' המפורשי' אליבא דהתו' ואפ"ה מוכח דר"א ס"ל לר"י דילפינן מאותו משום דהו"א דר"א קאי אליבא דכ"ע ע"כ פי' רש"י דר"א ודאי ל"ק רק לר"מ משום דאותו ל"ה רק עשה וא"כ מוכח דמסתבר יותר לאוקמי אשאר אי' וחשב"ע ל"ד היינו ההנאה ל"ד דא"נ דמסתבר לאוקמי אחולין שנב"ע ק' דלמא ר"א הוכיח ג"כ לר"מ דילפינן מלא יאכל דמסתבר לאוקמי אחולין שנחב"ע א"ו דמסתבר לאוקמי אשאר איסורים ומוכח באמת דר"א יליף לר"י מאותו וחולין שנב"ע ההנאה ל"ד וע"כ דברי רש"י מדוקדקים שבעתים מזוקקים כנ"ל כפתור ופרח בכוונת רש"י

ונ"ל לישב ג"כ מ"ש רש"י לעיל דחזקי' כר"מ ואו להקדים ולעיל קאמר הגמ' דלר"מ מוכח דלא יאכל משמע אי' הנאה וכן כתבו התו' דל"ה חזקי' כר"מ, ונ"ל דהא כ' התוס' לעיל דמצד הס' ידעינן להקדים רק הואיל דכ' התורה היתר להורות דלא יאכל משמע א"ה ע"כ הוצרך או ולכאורה ק' מנ"ל לר"מ דהיתרא אתוי לארוי דל"י משמע א"ה וע"כ צריך או להקדים ולפ"ז אין המקרא חוזר לגופי' לימא כמו לר"י דברים ככתבן וע"כ דלא מסתבר לי' לומר דברים ככתבם וע"כ מוקי קרא להורת א"ה בעלמא כ"ז לר"א משא"כ לחזקי' דס"ל מסברא דנפשי' דאיכא למדרש מדשני רחמנא לכתוב לא יאכל דמשמע א"ה א"כ מוכח בע"כ דר"מ ס"ל דצריך או להקדים דליכא למימר כנ"ל דמש"ה צריך או הואיל וכתי' היתרא כמ"ש התוס' דא"כ הדרי' הקו' לדוכתי' כיון דמסתבר טובא למדרש לי' לאיסור הנאה וא"כ ממילא הו"ל לר"מ למימר דברים ככתבן כדי דלא תיקשי לן משמעותא דל"י וע"כ כ' רש"י דלחזקי' צריך לומר לר"מ או להקדים, והנה כ"ז לשיטת רש"י דמסתבר לאוקמי אותו לשאר איסורין ואפ"ה דרש לי' חזקי' לחולין שנב"ע וא"כ מוכח דמסברא דנפשי' ס"ל למידרש משמעותא דל"י וא"כ מוכח שפיר דאף ר"מ ס"ל הכי משא"כ לשיטת התו' דמסתבר לאוקמי אחולין שנב"ע וא"כ מוכח לר"י דשני לי' משא"כ לר"מ לא מוכח ע"כ כ' התו' שפיר דר"מ לס"ל כחזקי' וכל אחד על מקומו יבא בשלום

דף כ"ו ע"ב ת"ר תנור שהסיקוה בקליפי ערלה וכו' עי' כל הסוגי' הרי"ף והר"מ פסקו דלוחשת שרי והרא"ש כ' להחמיר בלוחשת וכן הבעה"מ השיג על הרי"ף מסוגי' דפ' כ"צ מדבעי בגרף התנור משמע דבלא גרף אסור ותמה הרמב"ן עלי', דא"כ אף עוממת נידק מהתם דאסור עי"ש, והתוס' כ' שם די"ל חום התנור גרע טפי דבא מחמת האבוקה עי"ש, וצ"ע על הבעה"מ, ונלע"ד די"ל כך דודאי עיקר חום התנור הוא ע"י תחילת ההבערה וע"י גחלים לוחשת ואח"כ כשמתחילים הגחלים להיות עוממת גורפי' אותן דשוב אין להם חום כ"כ לחמם התנור, ואדרבה יוכל להצטנן, וע"כ גורפין התנור ואופין בו, וע"כ הוכיח הבעה"מ שפיר דלוחשת אסור דאל"כ הוי התנור זוז"ג דהא החום בא ע"י השלהבת מהאבוקה וע"י הגחלים לוחשת וליכא למימר כתי' התוס' דחום התנור גרע דודאי אלו הי' בא החום מהאבוקה לבד שייך שפיר סברת התו' אבל כיון שבא ג"כ מחמת הגחלים לוחשת הוי זוז"ג, וע"כ מוכח שפיר דלוחשת אסור ולא קשה קו' הרמב"ן מגחלים עוממת, דע"ז שפיר י"ל תי' התו' ואפ"ה לא הוי זוז"ג דהגחלים עוממת אין מוסיפין חום בתנור להיות נקרא זוז"ג, חדא דמסתמא גורפי' אותן כמ"ש ואף אם מניחן אותם בתנור מ"מ התנור כבר הוחם כל צרכו באיסור מהאבוקה והגחלים לוחשת כן נ"ל נכון

אמנם הר"ן כתב דמסוגי' דשמעתין משמע דלוחשת שרי ולא ביאר כל הצורך מהיכא משמע ועי' בפ"י, ונ"ל להוכיח מרש"י דסובר ג"כ דסוגי' דשמעתין אזלא למ"ד לוחשת שרי, דהנה רש"י כתב ולקמן מוקי לה באבוקה כנגדו, ולכאורה קשה מאי בעי רש"י בזה כיון דלקמן פליגא ואיכא למ"ד דאף לוחשת אסור וא"כ דלמא מיירי בלוחשת דהא אין דרכו של רש"י רק לפרש הסוגי' ובהדי תרגומא דסבי' ל"ל בפי' הסוגיא כיון דאף למאן דאוסר בלוחשת א"ש הסוגי', ואלו הי' רש"י ז"ל רוצה לפסוק הדין כמ"ד לוחשת שרי הוי לי' לפסוק לקמן במקום פלוגתא ע"כ נלע"ד דהוכרח לפרש כאן דהנה המהרש"א הקשה האיך ס"ד דרבי ס"ל זוז"ג מותר א"כ למה אוסר באפה בו הפת הא התנור הוי גורם דהתירא, ועי"ש מה שנדחק ודבריו תמוהים ונגד דברי כל הפוסקים דס"ל היכא דאבוקה כנגדו לא הוי זוז"ג) די"ל עיקר החום בא מן האבוקה, וכבר תמה עליו הפ"י בזה, אמנם בהא יש להסתפק למ"ד לוחשת אסור נהי דס"ל דעדיין לא כלה האיסור ולא מקרי