חמדת שלמה חלק ב קפא

מוכח דתערובות מותר מן התורה אבל הרמב"ם דפ' כר"א פסק שפיר לענין תערובות כסתמא דמתני' כיון דתערובות חמיר מנוקשה ודוק [ועד"ז יש מקום דרך פלפול ליישב קושי' הב"י על הטור דמוכח מחזקי' דלא כת"כ דר"י מדפסק בנוקשה פטור מכלום וכן תערובת והמשכיל יבין ולא רציתי להאריך בזה [א"ה והא דפסק הרי"ף בלפ"ז כר"י עי' במלחמות ובש"א סי' ע"ט]

הרמב"ם פסק האוכל גיד הנשה של נבילה חייב שתים ותמה עליו הרשב"א הא איהו פסק אין בגידין בנ"ט, וא"כ למה חייב שתים וראי' מר"פ גיד הנשה דקאמ' וכ"ת קסבר אין בגידין בנ"ט ובמוקדשין אי' גיד איכא אי' מוקדשין ליכא [ע' בכ"מ שהביאו] ולי הי' אפשר להביא ראי' לדבריו משם וליישב קושית הרשב"א עפ"מ שכ' התוס' שם לימא קסבר יש בגידין בנ"ט ואפ"ה אין מוקדשין נוהג משום דאין אי' חל על אי' וכ"ת משום דמתני' כר"מ ור"מ ס"ל אי' חל ע"א א"כ קשה הא לר"מ מוכח דיש בגידין בנ"ט דאמר האוכל גיד הנשה של נבילה חייב שתים, ותי' א"נ י"ל דהוי קשה א"כ אין מוקדשים נוהג בגיד מבעי לי' וה"נ ה"מ לאקשוי' הכא רק דעדיף מני' מקשה ע"ש היטב ולכאורה תירוצם תמוה מ"ש דעדיפא מני' מקשה דהא על תי' הגמ' הו"מ לשנוי' כקושית התוס' דאין מוקדשים נוהג דאין איסור חל על איסור ויותר הו"ל להגמ' לאקשוי' אין מוקדשין נוהג בגיד דבזה אף קושית התוס' מתורץ, ע"כ י"ל כך די"ל הא דפסק הרמב"ם בגיד הנשה של נבילה חייב שתיים היינו דוקא היכא דאתרו בי' משום גיד הנשה דכיון דחייב משום גיד וכיון דהוי אכילה לענין גיד ה"ה לענין נבילה חייב אבל היכא דלא אתרו בי' משום גיד ממילא אף משום נבילה אינו חייב כיון דאין בגידין בנ"ט [ועי' פליתי] ולפ"ז י"ל הא דקאמר במוקדשין איסור גיד איכא איסור מוקדשין ליכא היינו היכא דלא אתרו בי' משום גיד או שהי' שוגג באיסור גיד ממילא פטור אף על מוקדשין, לפ"ז ל"ה מצי לאקשוי' אין מוקדשין נוהג בגיד מבעיא לי' דהא באמת בגיד נוהג מוקדשין דהיכא דחייב משום גיד אף משום מוקדשין חייב, מש"ה קתני גיד נוהג במוקדשין לארוי דדוקא היכא דחייב משום גיד אף משום מוקדשין חייב אבל היכא דאינו חייב משום גיד אף על מוקדשין פטור, ולפ"ז מיושב קושי' התוס' דליכא למימר משום אין אי' חל ע"א פטור משום מוקדשין דבזה אף אם אתרו בי' משום גיד פטור משום מוקדשין וא"כ ק' אין מוקדשין נוהג בגיד מבעי לי' [ועיין בתחלת דברי תוס' שכ' והכי פי' אין גיד לבדו נוהג והיא שפת יתר ונ' שבאו לשלול פי' הנ"ל אליבא דהרמב"ם גם לפ"ז י"ל כתי' הראשון של התוס' דמתני' ר"מ היא דס"ל אחע"א ול"ק הא ר"מ ס"ל יש בגידין בנ"ט מדמחייב ג"ה של נבילה שתים דלפמ"ש לעיל לא מוכח מיד' די"ל אף אי אין בגידין בנ"ט מ"מ כיון דחייב משום גיד חייב אף משום נבילה אך אי קשיא הא קשי' מסוגי' זו דקאמרי' הניחא למ"ד יש בגבנ"ט אלא למ"ד אין בגבנ"ט מאי איכא למימר דלדידי' ל"ש לומר כשהותרה דכיון דאין בגבנ"ט ל"ה עליו שם נבילה ולשיטת הרמב"ם אף למ"ד אין בגבנ"ט שייך לאו דנבילה אף בגיד וא"כ שייך שפיר לומר כשהותרה אח"כ מצאתי בפליתי שהקשה כן, [וע' שם בפליתי שתי' דקושי' הגמרא דוקא לר"ש דס"ל אין איסור חל על איסור ולדידי' לא חל נבילה על גיד אך דק' הא בקושית הגמ' שם פריך סתם אלא למ"ד אין בגידין בנ"ט ולא איירי כלים מר"ש רק בתי' הגמ' דקאמר מאן שמעית לי', ולענ"ד יש לומר דע"כ לא ס"ל להר"מ דכיון דחייב משום גיד חייב אף משום נבילה רק לדידן דאמרינן גיד מותר בהנאה ואפ"ה חייב על אכילתה א"כ שפיר אמרינן כמו דחייב משום גיד חייב משום נבילה גם כן אבל אי הו"א דגיד אסור בהנאה שפיר מצינן למימר אף דחייב משום גיד היינו דמ"מ האכילה חשוב הנאה וכמ"ש התוס' כאן לחזקי' אבל מ"מ לגבי נבילה דמותר בהנאה י"ל שפיר דל"מ אכילה כלל וא"כ הקשה הגמ' שפיר למ"ד אין בגי' בנ"ט מנ"ל דגיד מותר בהנאה וליכא למימר כשהותרה נבלה הותר גידה דז"א דאי גיד אסור בהנאה לא הוצרכה התורה להתיר רק בשר הנבילה וממילא אין על הגיד שם נבלה וכיון דבאמת אין הגיד בכלל נבילה לא הוי בכלל היתר, רק קו' הראשונה הנ"ל עדיין ק' מנ"ל להר"מ דגיד מותר בהנאה וצ"ל כמו שיתבאר לקמן דיליף לה מטריפה אך אי קשי' הא קשיא להר"מ מהא דאית' בחולין דף ק' ע"ב וסבר ר"י אין בגי' בנ"ט והא תניא האוכל גיד הנשה של בהמה טמאה ר"י מחייב שתים ולשיטת הר"מ עדיין קשה דלמא לעולם אין בגבנ"ט ואין כאן אי' טומאה וע"כ חייב משום גיד וכיון דחייב משום גיד חייב אף משום טומאה וצ"ע] ולקושי' הראשונה י"ל עוד דס"ס משום איסור נבילה לא הוצרך התורה להתיר הגיד דבשלמא בשעת אכילה אחשבי' וחייב אף משום נבילה אבל כשנותנו לאחר באותו שעה לא אחשבי' דנהי שלא לקח הגיד מתוך הנבילה מ"מ בזה ודאי לא אחשבי' במאי דהוי שוא"ת וא"כ עדיין אין בו שם נבילה וא"כ לא הוצרך התורה להתיר משום נבילה ומקשה הגמ' שפיר ולקו' הנ"ל מר' יהודה אפשר לומר לפמ"ש דהיכא דלא אתרו בי' משום גיד אינו חייב אף משום טומאה ודוק

עוד אמרתי ישוב לדברי הרמב"ם שפסק דג"ה מותר בהנאה אף שפסק כר"א וגם פסק דאין בגבנ"ט עפמ"ש הפליתי סי' פ"ז בישוב על הרמב"ם שכ' דמש"ה אם האי' מבאיש ופסול מאכילת אדם פטור דהוי שלא כדרך הנאה ובגמ' הטעם דנבילה שאינו ראוי' אינו קרוי' נבילה וכ' שם דדווקא לר"ש הוצרך לטעם זה דס"ל כ"ש למכות ואפי' שלא כד"ה ע"פ ס' מוהרש"ל ומהר"י בן לב אבל לר"י הטעם משום שלא כדה"נ, והנה לכאורה נ"מ בין ב' הטעמים בדבר שהוא אסור בהנאה אם מטעם משום שאינו ראוי' א"ק נבילה אף דחזי לכלב אין עלי' שם נבילה אבל אם הוא משום שלא כד"א א"כ כיון דחזי להנות ממנה אסור והנה הא דקאמר הגמ' אי אין בגי' בנ"ט ל"ש כשהותרה אף דגיד חזיא לכלב וכמ"ש הרא"ש מ"מ בזה כ"ע מודו כיון דהוי סרוח מעיקרא דקודם שהיה נבילה הוי גיד והוי סרוח מעיקרא לענין נבלה ול"ה בכלל היתר נבילה והנה בטריפה איכא לאשכוחי דנדרסה האם כשהיתה מעוברת קודם שנקשרו האברים וחל איסור טריפה קודם שנעשה גיד וא"כ לענין הנאה לא פקע מני' האי' אם הטעם משום שלא כד"ה, ולפ"ז מיושב הרמב"ם הנ"ל דהגמ' אזלא אליבא דר"ש ולדידי' הטעם משום נבילה שאינו ראוי' אף שלא הי' סרוח מעיקרא א"כ לא מצינן למילף דכיון דנתקשה הגיד עד שאינו ראוי פקע מני' שם טריפה ול"ש כשהותרה דאין עלי' שם טריפה אף לענין הנאה אבל לדידן מצינן שפיר למילף מטריפה [דמנבלה קשה המציאות לומר שהית' נבילה קודם שנתקשרו האברים ובנקובת הוושט ליכא לאשכוחי שנקב הוושט קודם שנתקשרו, חדא דאם חשבינן למתה ק' לומר דאח"כ נתגדל ונעשה ברי' ומכש"כ לפי מ"ש הפליתי סי' ל"ג דאף להרמב"ם ל"ה נבילה מחיים אבל מטריפה שפיר מצינן למילף אליבא דידן דאיכא לאשכוחי שנדרסה האם כנ"ל, כתבתי זאת לפלפולא בימי חרפי כי חדי כו'

יש להסתפק בא"ה אם ח"ש אסור בהנאה דיש לומר דל"מ למילף מחלב דחלב גופי' מותר בהנאה רק דלפ"ז ק' מאי מקשה הגמ' מאבר מן החי לב"נ דלמא מיירי בח"ש, ועם מ"ש במ"א ליישב הקושיא דלמא בטמאה א"ש די"ל כיון דלב"נ אסור בהנאה אין רבותא לבני נח יותר מלישראל, ולפ"ז מוכח אף דנפקא מאותו אפ"ה ל"ה רק גילוי מלתא דאלת"ה לא יאסור לבני נח, ולפ"ז יש לומר מלתא בטעמא דהרמב"ם הוצרך לילף ח"ש מלא יאכל כדי לאסור בהנאה, אך ק' להרמב"ם כיון דר"א. ל"ל