חמדת שלמה חלק ב קפ

אמימרא דרחמנא, ונראה ליישב די"ל הא דא"ע אם אין החמץ שלו היינו דוקא היכא שלא גילה דעתו שרוצה בקיומו רק שהחמץ נשאר ממילא ברשותו ואפ"ה עובר ע"כ זה דוקא בחמץ שלו משום דעשאן הכתוב כאלו הוא ברשותו משא"כ היכא דקנה חמץ א"כ גלי דעתו שרוצה בחמץ ההוא וא"כ לדידי' ודאי הוי גורל"מ ולא גרע מחמץ שקיבל עליו אחריות ולשיטת הר"מ אפי' אם האחריות שלא ע"פ הדין אפי' הכי עובר וא"כ נראה דכש"כ היכא שקנה החמץ ורוצה בקיומו אף דמצד הדין לא קנה מ"מ כיון דלדידי' הוי גורל"מ עובר עליו כן נ"ל נכון **(הג"ה אך לפ"ז נ"מ לדינא אם קנה חמץ ע"י ק"ס לא ע"י משיכה והחמץ נשאר ברשות הא"י אי נימא דל"ה רק גורל"מ י"ל דא"ע כמ"ש המ"א סי' ת"מ ס"ק א':)** ולפ"ז נסתר מ"ש כבר ליישב קושי' התוס' לקמן דף ך"ט על רש"י דפירש לראב"י דהוי סבר דילפינן שאור דאכילה משאור דראי' וע"כ חמץ של א"י מותר באכילה והקשו התוס' מדאגבי' קניא והוי ברשותו ותירצתי ע"פ מה שנ' מדברי הנ"י על מתני' בב"ק שטפה נהר כו' ע"ש ודוק ולפמ"ש כאן א"א לומר כן דכיון דהוא רוצה בקיומו הוי עכ"פ לדידי' גורל"מ ובזה נסתר ג"כ תי' הפ"י שנתן לו ע"מ שלא יקנה עד לאחר שיאכלוהו דס"ס הוי לי' גורל"מ אמנם קו' התוס' י"ל בפשיטות דלכאו' נראה דאם החמץ אינו שוה פרוטה ל"מ גורל"מ וכבר כתבתי לעיל בזה א"כ נ"מ אם אין החמץ שוה פרוטה, שוב מצאתי בפ"י שכ"כ להדיא

דף כ"ב גמרא איכא בנייהו חולין שנשחטו בעזרה והקשו התו' בשם הרשב"א לימא איכא בנייהו נוקשה ותערובות דנ"ל מכל מחמצת לא תאכלו דלחזקי' מותר בהנאה ולר' אבוהו אסר בהנאה, והנה לשיטת הרי"ף דפסק כרבנן דר"א דאין לאו בנוקשה ותערובות ודאי דקו' התוס' ל"ק מידי אך לשיטת הרמב"ם דפסק בתערובות כסתמא דמתני' קשה קו' התוס' לימא א"ב תערובות, אך לפ"מ שפי' הב"י בסי' תמ"ב דעת הרמב"ם דמיירי דיש בו כזית בכדא"פ בהעלטה, ובטיבול אין בו כזית בכדאכ"פ ובע"כ צ"ל דמיירי בענין דלא נתבטל וכמ"ש המג"א ר"ס תמ"ב, ולפ"ז י"ל כיון דלא נתבטל א"כ לו יהי' דאין לנו ריבוי על תערובות דלהוי חשוב כזית בכדא"פ כיון דל"ה כד"א מ"מ לא גרע מח"ש דאף אם יאכל בטיבול נהי דל"ה כזית בכדא"פ מ"מ הוי כמו ח"ש וכמ"ש הר"ן ז"ל ר"פ אלו עוברין [ועי' בפ"מ בפתיחה להלכות בב"ח] ולפ"מ שפ' הר"מ דאין לוקין על שום הנאה עי' פר"ח א"ח סי' תמ"ג לא ק' קושי' התוס' גם לשיטת הרמב"ם דפשיטא דאסור בהנאה כמו ח"ש ולענין מלקות לא נ"מ מידי כיון דס"ס אין לוקין על הנאה לשיטת הרמב"ם ומכש"כ לפ"מ שנסתפקתי אם איסורי הנאה אסורין אף בח"ש כמ"ש לקמן גם י"ל דבשלמא על האכילה פטור כיון דלא מקרי אכילה כיון שאוכל פחות מכשיעור, אבל לענין הנאה י"ל דאין חילק כיון דס"ס מתהני או דנימא כיון דעל האכילה פטור פטו' ג"כ על ההנא' וצל"ע כעת [שוב מצאתי בצל"ח בשיטה זו שהעיר בזה וכוונתי ת"ל לדבריו בזה] ולפי הצד דלענין הנאה אין חילק ודאי דל"ק קו' התו' על תערובת, והתו' י"ל דסברי כשיטת הטור דכותח הבבלי ל"ה רק קיוהא בעלמא ולולי דכ' לן רחמנא ריבוי לתערובת הו"א דבטל דקיוהא ל"ח מידי [גם יש לראות לענין הנאה אפ"ל דאפי' יותר מכא"פ מצטרף עי' במג"א] סי' תמ"ב בשם הרמ"ך כעין ס' זו לענין בל יראה] וע"כ שפיר צריכן רבוי לענין הנאה דאם אין לנו ריבוי י"ל דלא חדית רחמנא רק לענין אכילה דלא בטיל אבל לענין הנאה י"ל דבטל, אבל לשיטת הרמב"ם דכל אתי לכזית בכדא"פ בהעלטה י"ל שפיר כהנ"ל דלענין הנאה ל"צ קרא, אך לפ"מ שכ' המנחת כהן בשער התערובת דלשיטת הרמב"ם ח"ש ע"י תערובת אפי' אי' אין בו מן התורה וכנראה הסכים ע"י הפ"מ ריש הלכות תערובת [ולי הי' ק' על דבריהם כאשר כ' אצלי במק"א] ולפ"ז כיון דהיכא דאין בו כזית בכדא"פ בטובל לולי דחדית לן רחמנא לעבור עליו הוי מותר גמור] מן התורה הדרי' קו' התו' לדוכתי' אף לשיטת הרמב"ם לימא א"ב תערובת לענין איסור הנאה, והי' נ' לפענ"ד ליישב ע"פ מש"כ רש"י חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא היינו אי' הנאה והתוס' כ' האכילה ל"ד, והנה לכאורה ק' על שיטת התו' מנ"ל להגמ' לומר דאף האכילה ל"ד דילמא ההנאה ל"ד וצ"ל דאלו הי' עיקר האיסר של חשב"ע דאורייתא הי' מסתבר לאוקמי אותו לחולין שנשחטו בעזרה דהוי אי' מחיצה כיוצא בו כמו שהסביר רש"י המועט על חולין שנב"ע, ולשיטת רש"י צ"ל בע"כ להיפך דמסתבר לאוקמי ע"ש איסורן דאל"כ ק' מנ"ל לר"א לאוקמי אותו על שאר איסורן דלמא קאי על חולין שב"ע אלא ודאי דמסתבר יותר לאוקמי ע"ש איסורן וגם בזה כוונתי ת"ל לדעת הגאון בצל"ח ע"כ קצרתי בהסברת הענין

ועפ"ז יש מקום אתי לישב קו' התו' לשיטת רש"י מר"ש האוסר גיד הנשה בהנאה דהוי דלא כחזקי' ולפ"ז ניחא די"ל ודאי אי הוי לן שום אי' בתורה לאוקמי אותו עליו הוי מוקמינן לי' עליו יותר מלאוקמי לי' ע"ח שב"ע כמו לר"א רק כיון דלחזקי' שני בין לא יאכל בין לא יאכל ויליף משרצים בע"כ מוקי לי' לאותו על חולין שנב"ע דעל גיד ל"מ לאוקמי די"ל דס' כשהותרה אבל ר"ש דבע"כ לא ס"ל כשהותרה או משום דאין בגידין בנותן טעם ממילא מוקי אותו על גיד כיון דמצי לאוקמי לי' על שאר איסורין דהיינו גיד מסתבר לי' יותר מלאוקמי לי' על חולין שנשב"ע אבל חזקי' סובר כשהותרו בע"כ מוקי לי' על חולין שנב"ע וכיון דכל שאר איסורין בע"כ מותרין בהנאה רק חמץ בפסח ושור הנסקל וגבי' כתי' לא יאכל ומוכח משרצים [ובאמת יש מקום עיון ע"מ שתי' התו' דר"ש כר"א ס"ל הא מוכח בקדושין דר"ש סובר חולין שנשב"ע אסירי מדאורייתא בהנאה עי"ש וצ"ל דיליף לי' ממק"א] ואין להקשות לפ"ז על קושי' הגמ' דלקמן על ההיתורים בחדש ושאר איסורים אליבא דר"א והקשה הגמ' ואידך הא אי לא הוי כתב לן התורה היתר בפירוש ממילא הוי מוקמינן אותו עליו, די"ל כיון דס"ס פשטי' דקרא משמע דמותר בהנאה ובע"כ דאותו קאי על חולין שנשב"ע אין ס' לומר משום דלא נטעי כ"ר בכל הני היתרים רק הוי לן לכתוב איסר הנאה בהדי' בחולין שנשב"ע וכסוגי' זו טובא בש"ס, ולפ"ז מוכרח בע"כ דחזקי' ס' דתערובת חמץ מותר מן התורה דאל"כ עדיין ק' הו"ל לאוקמי לאותו על תערובת כיון דמיסתבר יותר לאוקמי על שאר איסורין מלאוקמי על חולין שנשחטו בעזרה ומיושב קו' הרשב"א דלימא א"ב תערובת חמץ כיון דלחזקי' בע"כ מוכח דבתערובות אין אי' כלל ומר"א לא מוכח ג"כ היכא ס' בתערובת די"ל בהא סבירא לי' כחזקי' ע"כ צ"ל א"ב חולין שנשחטו בעזרה

ובזה י"ל קושית השעה"מ שהקשה על הרא"מ דס"ל די"ל חמץ לפני זמנו כיון דלא כתיב לא יאכל מותר בהנאה הו"ל להגמ' לומר א"ב חמץ לפ"ז, וי"ל עפ"מ שכתבתי דאי הוי ס"ל לחזקי' כר"י קשה דלמא באמת נפקא מאותו ואתי לרבוי לפני זמנו לאסור בהנאה ועל כן לא יוכל הגמ' לומר א"ב חמץ לפני זמנו

ובזה י"ל שיטת הרי"ף דפסק כרבנן אף בתערובות והקו' מפורסמת דלמא לא חזר התנא רק מנוקשה לא מתערובות עי' ר"ן ר"פ אלו עוברין והרמב"ם פסק בתערובות כר"א, ולפ"ז ניחא דהרי"ף לשיטתו דפסק כחזקי'