חמדת שלמה חלק ב קעח

מילה של"ב ועדיין שריפת חמץ לא מוכח מזה די"ל דשריפת חמץ עדיף וא"כ ק' על ר"ע דילמא שריפת חמץ באמת דחי, ועפי"ס הנ"ל א"ש דע"י דחוי לא ילפינן מנותר ועדיין צריך עיון בזה ודוק היטב

נ"ל ראי' ברורה לפסק הר"מ בפ"ב מהלכות חמץ, דאף לרבנן מותר לשרוף חמץ ול"א דהוי בכלל כל הנקברין לא ישרפו מירושלמי פ' ב"מ על מתני' ולא בשמן שריפה שהבאתי לעיל דאי' ולמאן דלא יליף מנותר מותר להבעיר חמץ קודם יו"ט שישרוף ביו"ט דל"ה בכלל אין שורפין קדשים ביו"ט. וק' ת"ל דלמאן דלא יליף מנותר הוי מנקברין ואסור לשרפו כלל ולשיטת הר"מ א"ש עי' היטב ויש לעי' בזה מירושלמי הנ"ל על שיטת המפורשים דלאח"ז ביעורו אף לר"י השבתתו בכ"ד

דף ו' ע"ב גמרא דלמא משכח לה לבתר ז"א ולא מצי מבטל לי' דאר"א שני דברים אינו ברשותו ש"א ועשאן הכתוב כאלו הוא ברשותו ולכאורה ק' מנ"ל הא דנהי דעשאן הכתוב כאלו ה"ב דלמא היינו דווקא כ"ז שלא ביטלו אבל אם בטלו לא העמידו ברשותו ואפי' לאח"ז איסורו, ונ"ל דה"ט דכיון דחמץ אסור בהנאה ואסור להיות רוצה בקיומו כדי להנות ממנו ועי' מג"א סי' ת"נ ודוק] ממילא הוא בטיל ולא ניחא להבעלים דלהוי ברשותו כלל וא"כ אי נימא דביטל מהני לאח"ז איסורו אפי' בלא ביטל לא יעבור, ולא מבעי' לשיטת הטור דס"ל מבטלו בלבו דא"צ להוציא בשפתיו כלל ודאי די"ל דממילא הוי ביטל לאח"ז איסורו ואפי' לשיטת הר"ן שכ' י"מ מבטלו בלבו היינו דא"צ להשמיע לאזניו, י"ל דהיינו דוקא קודם ז"א דעדיין מותר בהנאה אם אינו מוציא בשפתיו הביטל הוי דברים שבלב ואינן דברים משא"כ לאח"ז איסורו אי ביטל מהני א"צ להוציא בשפתיו דהיכא דמוכח טובא קי"ל דדברים שבלב הוי דברים כמש"כ התו' בקידושין [דף מ"ט ע"ב] ד"ה דברים שבלב א"ו דלאחז"א לא מהני ביטל דהביטל צריך להיות דווקא קודם ז"א, ולפ"ז יש לדחות מה שהוכיח הגאון בעל ש"א דחמץ שקיבל עליו אחריות דעובר משום גורם לממון ע"כ ל"מ ביטל דאל"כ אף בחמץ דידי' ליהני ביטל לאח"ז איסורו לדידן דקי"ל חמץ לאח"ז מותר מדאורייתא וא"כ כל חמץ הוי גורל"מ ולמה ל"מ ביטל א"ו לגורם לממון ל"מ ביטל, ולפמ"ש דהא דל"מ ביטל לאח"ז איסורו לא מצד הסברא אמרינן כן רק דע"כ מוכח לומר כן כיון דמחמת איסורו ממילא א"ר בו ואפ"ה עובר מוכח דלא מהני ביטל וכיון דזה הוא גזרת הכתוב דל"מ ביטל לאח"ז יסורו לא משום דהסברא הוא כך י"ל דקודם זמן איסור אפי' בדבר הגורל"מ מהני ביטל

והנה זה ימים כבירים הי' ק"ל ע"ד ש"א הנ"ל די"ל כיון דאין רשאי להשהותו ע"כ אף גורל"מ ל"ה כיון דמצוה להשביתו אח"ז רב נדפס ס' מק"ח על הלכות פסח וראיתי שהשיג כן על הש"א, אמנם לענ"ד הי' נ"ל דראי' הש"א היא דאי נימא דע"י שהוא מצוה להשביתו ע"כ א"ב א"כ ס"ס הי' צריך לכתוב לן מצות השבתה, וא"כ מנ"ל דעשאן כאלו הוא ברשותו הא בלא מצות השבתה הי' באמת ברשותו משום גורל"מ, וא"ל כיון דצריך להשבית א"כ ממילא אינו ברשותו וא"כ למה לן לאו דב"י כיון דממילא צריך להשביתו משום מצות השבתה ממילא א"ב דלפענ"ד משום הא לא ארי' כיון דע"כ הוצרך רחמנא לצוות על השבתה ממילא אין קושי' מה שהחמירה התורה לאסור ע"י לאו ועשה, אך בזה יש לעיין כיון דתשביתו חל מחצות היום א"כ שוב אינו ברשותו והאיך מצי לחול אי' ב"י אח"כ כיון שכבר א"ב, ודוחק לומר דאתי לחמץ שקנה לאח"כ דאז תרווייה' בהדדי קאתי ועי' לקמן עוד בזה] ובזה יש ליישב מה שהקשתי לרש"י האיך אפשר לומר תשביתו היא בי"ט הוי לאח"ז איסורו ולא שייך תי' המג"ש על קושי' התו'] ולמש"כ אתי שפיר דאי תשביתו הוא בי"ט לא מוכח כלל דא"ב ועיין היטב

אמנם קשה לי על הא דאמ' ר"א שני דברים א"ב של אדם וכו' ואלו הן חמץ בפסח וכו' הא חזי לשלא כדרך הנאתן דמותר מדאורייתא כדמשמע לכאורה מהפוסקים וא"כ הוא ברשותו ועיין תו' לקמן סוגי' איסי בן יהודה, ולומר דמש"ה הוי א"ב הואיל וצריך לבער קשה הא ע"ז אנו דנין דמש"ה הוצרכה התור' לצוות לבער כמ"ש לעי' ועי' לקמן מש"כ בזה בישוב דעת הטור דעובר למפרע ומצאתי אח"כ שכוונתי לדעת הגדול בעל הצל"ח זצ"ל עיי"ש ומזה קשה לי על הבעל ש"א שכתוב דלר"ש מש"ה ל"מ ביטל כיון דעכ"פ אסור מדרבנן לאח"הפ ולענ"ד קשה כיון דלדידי' אינו מוכח דעשאן ברשותו י"ל דאף לאח"ז איסורו יכול לבטל וכן הי' נ"ל להוכיח דהא ק' על הגמ' דמקשה כי משכחת לה לבטלי' ול"א אדעתי' הא דעשאן הכתוב כאילו הוא ברשותו ק' על תחלת הביטל קושי' הר"ן דל"ה לשון הפקר וצ"ל תי' הר"ן ולפום ס"ד דלא אסיק הא דעשאן כאילו הוא ברשותו ק' על תחלת הביטל, ולפמ"ש בישוב דעת הטור א"ש דודאי אסיק דהוי איסורי הנאה וא"ב רק דס"ד דצריך גילוי דעת שא"ר בחמץ וע"כ אף לס"ד מהני גילוי דעת, ע"כ משני דעשאן הכ' כאלו הוא ברשותו וא"כ ק' לר"ש דהוי גורם לממון לולי דצותה התורה לבער וע"כ י"ל דביטל מהני אף לאחר זמן איסורו, והנה לענין קושיא הנ"ל הי' נ"ל לפמ"ש הר"מ בפ"א מה"ח דתערובת חמץ עוברין היינו דאכל בהלעטה דבטלה דעתו אצל כ"א, וע' רש"י שכ' דל"ה אכילה מוכח לכאורה דבחמץ חייב שלא כד"א ומכש"כ שחייב שלא כדרך הנאה ע"ש, ופלא בעיני שלא ראיתי מי שהעיר מזה הן אמת דבל"ז צריך עיון דהא שאור אינו ראוי לאכילה ואפ"ה חייב כדאיתא ריש מסכת ביצה מיהו בזה א"ל דמיירי שאכלו ע"י תיקון רק דס"ד כיון דמצד עצמותו אינו ראוי לאכילה אינו חייב לבער דאין עליו שם חמץ אבל מתערובת לפ"ד הר"מ דפי' הכ"מ והב"י מוכח שפיר דחייב אף שלא כד"ה ואי נימא דהוכיח מזה דבחמץ חייב שלא כדרך הנאה א"ש, ובזה הי' מקום ליישב מ"ש הרי"ף טעמא דחמץ אסור בהנאה מלא יאכל וע' בר"ן די"ל לפמ"ש הר"ן אליבא דהריף מוכח דס"ל תערובת חמץ הוא מטעם היתר מצטרף לאיסור ע' בר"ן במשנה א"ע, ולפ"ז אין ראי' דחמץ אסור שלא כדרך הנאתן ותיקשי הא דאר"א חמץ א"ב ש"א אך לפי מ"ש הפ"י דלחזקי' דנפ"ל איסור הנאה מלא יאכל אסור אפי' שלא כדרך הנאתן א"ש דהוכרח לפסוק כחזקי' ועדיין צ"ע בזה מלשונו של הר"מ פ' ה' מה' יסודי תורה דנראה דחמץ מותר שלכד"ה מדאוריית' וי"ל ע' במג"א ריש סי' תמ"ו ס"ק ב' ואפ"ל טעמו של הר"מ דחייב בתערובת משום דאחשבי']

עוד י"ל מאי שכ' הרי"ף אה"נ מלא יאכל, וי"ל דנ"מ למ"ש המג"א בסי' תמ"ב בשם הרמ"ך דבפחות מכזית בכדי אכילת פרס חייב בביעור אע"ג דלענין אכילה אינו עובר ולכאו' אינו מובן כיון דאין עוברין באכילה מה"ת יהי' בו איסור ב"י ע' בר"ן רפ"ק דפסחים, וי"ל דהיינו טעמו דע"כ שייך בו אי' חמץ ולענין הנאה שנהנה מכזית חמץ ביחד אם מוכרו, אמנם לפמ"ש הר"מ בפי' המשניות בכריתות דאי' הנאה ל"ה מוסיף היכא דא"י לחול מצד אכילה דעיקר האי' הוא מצד אכילה וא"כ לפ"ז יש מקום לומר דאף הנאה מדאו' מותר בזה אך למ"ש הרי"ף דאה"נ מלא יאכל שפיר י"ל דהוי אי' מצד עצמותו וי"ל כמ"ש וצ"ע

הש"א בסי' הקשה מנ"ל, דחמץ א"ב דלמא משום גורל"מ ותי' אינו מבורר בעיני ומכש"כ דקשה להש"מ גופי' דס"ל גורל"מ כממון דמי וא"כ שפיר הוי ברשותו לולי דצותה התורה לעבור עליו בב"י, וא"כ קשה על מאי דמקשה אח"כ מהי' יושב בבית המדרש דלמא ר"ש היא ותי' דלר"ש ל"מ לשון ביטול ולדידי' קשה נהי דלא