חמדת שלמה חלק ב קעז

מסכת פסחים

דף ב' ע"א מתני' אור לארבעה עשר: רש"י, לאור הנר מפ' בגמ' דף ז' בודקין שלא יעבור ב"י רשימת רש"י מהופך, וי"ל ע"פ מש"כ הר"ן ראי' דבדיקה הוא משום ב"י מדיליף בגמ' מקראי ע"כ פי' רש"י קודם לאור הנר מפ' בגמ' דמזה מוכח דבודקין הוא משום ב"י ומיושב בזה שציינו דף ז' ולא דף ד' משום אור הנר יפה לבדיקה ולמ"ש א"ש דמזה אינו מוכח שהוא מדאורייתא גם י"ל דרש"י ר"ל לפום ס"ד דגמ' דלר"ה נגהי ממש וליכא למימר טעמא דאור הנר יפה לבדיקה והוי ק"ל לפום ס"ד למה בודקין לאור הנר ע"כ הוצרכו לציין דף ז' דילפינן לי' מקראי והוי גזה"כ ובזה י"ל ג"כ דמש"ה פי' תחילה לאור הנר דזה צריך להבין פי' דאור לפ"מ דס"ד נגהי ואור הוא מוקדם במשנה לבודקין. ובעיקר קושי' התוס' על רש"י עמ"ש בסיפרי שו"ת חמדת שלמה חא"ח סי' ד']

דף ד' ע"א אר"נ ב"י בשעה שבני אדם מצוין בבתיהם ואור הנר יפה לבדיקה וק' למה לו טעמא דאור הנר יפה לבדיקה ועי' בט"ז סי' תל"א והי' נ"ל די"ל לפ"מ דאמרי' אדם בא מן השדה נכנס לבהמ"ד אם רגיל לקרות קורא וכ' המג"א סי' תל"א דזמן ביאה מן השדה היא קודם הלילה דאל"כ לא הי' רשאי ללמוד כיון שהגיע זמן ק"ש ולפ"ז דזמן ביאה בערב היא קודם הלילה א"כ ה"ל לחכמים לתקן שהבדיקה תהי' בזמן ביאה מן השדה שהוא קודם אור לארבעה עשר שהוא משך זמן קודם הלילה מדיש זמן לקרות ולשנות ע"ז תי' ואור הנר יפה לבדיקה ע"כ צריך להמתין ולא יבדוק מיד בזמן ביאה מן השדה אבל לולי זאת הי' ראוי להיות ז"ב מיד שהוא זמן מסוים כנ"ל נכון ועי' ט"ז

שם אמר אביי הלכך וכו' צ"ל דאי הו"א טעמא משום זריזין מקדימין למצות ל"ה אמרינן לא לפתח בעדנא כיון דל"ה רק משום זריזין וכיון דעוסק במצוה אחרת אין לחוש אם לא יעשה כזריזין במצוה זו משא"כ השתא דבעי זמן מסוים בשעה שב"א מצוים בבתיהם, וגם אם ישכח בלילה ביום אין אור הנר יפה לבדיקה, ע"כ לא לפתח דלמא משכא לי' שמעתא כנ"ל פשוט

דף ה' ש"מ מדר' עקיבא תלת וכו' וש"מ לא אמרינן מתוך וכו' יש לעי' בתי' המג"א בסי' תמ"ו על שיטת הטור במש"כ דביו"ט אסור לשרפו וק' הא לדידן דאי' לן מתוך למה אסור לשרפו כדמוכח בסוגי' זו מדאמר ש"מ ל"ל מתוך, ותי' המג"א זהו לס"ד דאמרינן תשביתו ביו"ט, ולכאורה אין דבריו מובנים, והיה נ"ל דאפשר לומר כך, דלכאורה י"ל למה לא יליף ר"ע מדכתיב שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם דמשמע בל שבעה כדיליף אביי בתחלת הסוגי' ולכאורה הוא ראי' פשוטה. ע"כ נ' דהו"מ למימר דתשביתו שאור מבתיכם היא מצוה שצריך דווקא להשבית חמץ ועל כן צריך להשאיר לו חמץ כדי לקיים המצוה שהיא מצוה מחויבת כמו דדרשינן בשילוח הקן דאי ל"ה כתיב כי יקרא הו"א דצריך לחזור אתרי' וע"כ אתי הכל כפשוטי' שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם וממשמעו' ל"י הוא להיות מצוי לך וכמ"ש התוס' לקמן דף ו' ע"א ובב"מ בסוגיא דמלוה על המשכון וע"כ הפי' הוא אך ביום הראשון תשביתו שצריך להחזיק החמץ לצורך השבתה וזה ל"ה בכלל לא ימצא וע"כ יש לקיים שניהם וע"כ הוצרך להוכיח מצינו להבערה שהיא א"מ וע"כ הוכיח רבא שפיר דל"ל מתוך דאל"כ כיון דהוי מצוה מחויבת ודאי דהוי צורך קצת משא"כ אליבא דאמת דתשביתו הוא מעי"ט ואין ראי' דהוי מצוה מחויבת רק אם יש לו חמץ צריך לבער כמו דקיי"ל אליבא דאמת וע"כ שפיר י"ל דל"ה אפי' צ"ק ועי', שוב נראה לי דאי ה"א דהמצוה הוא דוקא לבער ביו"ט וכיון דאי אפשר לקיים המצוה בע"א יש לו לדחות אפי' לאו ועשה וכמש"כ התוס' ריש יבמות דמש"ה לא ילפינן מיבום דעשה דוחה ל"ת שיש בו כרת כיון דא"א לקיים בענין אחר המצוה וע"כ מוכח דלא כפי' הנ"ל ודוק

שוב נ"ל בעזה"י לקיים הדברים שכ' בישוב דברי המג"א, דלכאורה קשה כיון דפשיטא לי' לר"ע דאין ביעור חמץ אלא שריפה וע"כ דיליף לי' מנותר וכיון דנותר גופי' אין שורפין בי"ט א"כ איך אפשר לומר דתשביתו הוא ביו"ט ולשרוף בי"ט [וע' בירו' פרק במה מדליקין אמתני' דלא בשמן שרפה דאי' שם כן להדיא] וגדולה מזו לפי שיטת הירושלמי שם דאפי' מעי"ט אסור לעשות מדורה שישרף ביו"ט ע"ש היטב מה דאסיק בתר הכי דמעי"ט אף בקדשים מותר עכ"פ ס"ל להירו' דלמאן דיליף מנותר כמו דאין שורפין נותר ה"ה חמץ אין שורפין ביו"ט וא"כ הו"ל לר"ע לומר בקיצור דא"א לומר בי"ט משום דצריך להיות דומיא דנותר וע"כ לומר דבאמת זהו כוונת ר"ע דא"א לומר בי"ט כיון דהוי מלאכה וא"כ כמו שאין שורפין נותר ה"ה חמץ אין שורפין אך לפ"ז קשה מאי קאמר ש"מ ס"ל לר"ע לא אמרינן מתוך דלמא קושיתו משום דומיא דנותר ונותר ודאי ל"ה צורך קצת וצ"ל דאלו הוי ס"ל מתוך א"כ שריפת חמץ ל"ה מלאכה כלל שוב לא מצינן למילף לענין זה מנותר דנותר אסור לשרוף משום מלאכה משא"כ חמץ ל"ה שריפתו מלאכה דמותר משום מתוך ע"כ הוכיח שפיר דלית לי' מתוך, ולפ"ז מיושב הקושיא דליכא למימר תשביתו הוא ביו"ט רק משום דהוי מצוה מחויבת דוחה יו"ט א"כ שוב ל"ה דומיא דנותר ויהי' נסתר הק"ו ע"כ עדיף לר"ע לומר מעי"ט כדי לקיים הק"ו להיות דינו בשריפה אכן לשיטת רש"י דס"ל טעמא דאין שורפין קדשים משום דרחמנא אחשבי' ואפי' לכלבו אסור ליתן וא"כ לא תלוי הדבר במתוך דהא שריפת תרומה טמאה הוי צורך גמור ואפ"ה אסור וכמש"כ רש"י ע' ביצה דף כ"ז ע"ב במתני' בהמה שמתה ובתוס' שם וא"כ הדרי הקושיא לדוכתי' מנ"ל דר"ע ל"ל מתוך דלמא משום דומיא דנותר, ולכאורה אפשר לומר דהוכחת הגמרא הוא מדאמר ר"ע מצינן להבערה שהוא אב מלאכה משמע דוקא משום מלאכת הבערה אסור לה ולא משום אחשבי' אך לכאורה על ר"ע גופי' ק' למה ל"ק בקיצור דא"א לומר בי"ט משום אין מבערין קדשים ביו"ט גם לכאורה ק' למה הוצרך לומר מצינו להבערה שהוא א"מ לו יהא ללאו יצאה עכ"פ אסור להבעיר וצ"ל או דאי ללאו יצאה י"ל דעשה דוחה ל"ת דל"ה רק לאו ואינו נכלל בעשה דשביתה אך לפ"ז נסתר הדרך הנ"ל כיון דהוי ע"י דיחוי ל"ה דומיא דנותר דאינו דוחה י"ט אך למ"ש התוס' בשם ריב"א דאי ללאו יצאה ל"ה אסור בי"ט כלל א"ש בפשיטות דהוצרך לומר מצינו להבערה שהוא א"מ אך הקושיא הנ"ל עדיין ק' מנ"ל דל"ל מתוך דלמא משום דומיא דנותר ויש להוכיח מזה דר"ע לא ס"ל כתנא דבי חזקי' בשבת דף כ"ה דיליף לי' מבוקר שני לשריפתו רק כרבא או כר' אשי דהתם אי משום לבדו ולא מילה של"ב אי משום די"ט הוי עשה ול"ת וע"כ הוצרך שפיר לומר מצינן להבערה שהוא א"מ דמשום זה אסור בין בנותר ובין בחמץ אבל אי הו"א מתוך הוי שרי בתרווייהו כיון דלא יליף מבוקר שני

וי"ל בזה ע"ד המג"א סי' תמ"ד שכ' בהולך לשחוט את פסחו או למול א"ב לאח"ז איסורו ונזכר שיש לו חמץ צריך לחזור כיון שא"י לבטל, וא"כ עדיף ביעור חמץ ממילה וא"כ לרבא דיליף לאסור שריפת נותר מלבדו ולא