חמדת שלמה חלק ב קעב

מסכת שבת

דף ב' ע"א מתני' יציאת השבת רש"י ד"ה נטל בעה"ב מתוכו, והניח בפנים, צ"ע למה דיקדק רש"י לפרש והניח בפנים, והנה גבי פשט העני את ידו לפנים ונטל מתוך ידו של בעה"ב והוציא פי' רש"י והניח בר"ה, י"ל לפ"מ שפי' רש"י לקמן ידו לא נח הלכך כי הוציאה לא עקר מידי ולא מטעמא דידו בתר גופו גרירי כמ"ש התו' וע"כ צ"ל לרש"י דס"ל דווקא הנחת גופו או עקירת גופו הוי עקירה והנחה אבל מה שמונח בידו לא מיקרי עקירה והנחה וכמ"ש התו' אליבא דרש"י ד"ה מ"ט ידו לא נייח עי"ש, וע"כ מה שהוציא העני בידו לחוץ כ"ז שלא הניחו ל"ה הנחה ע"כ הוצרך רש"י לפרש והניחו בחוץ, אבל בבבא דסיפא דפשט העני את ידו לפנים ונטל בעה"ב מתוכו, כיון דעבד מעשה ונטל מתוך ידו של עני דנשתנה החפץ מידו של עני לידו של בעה"ב זהו גופי' הוי הנחה דהא מוכח ע"כ מה שמונח בידו של בעה"ב הוי הנחה מדחייב העני שנטל מתוך ידו של בעה"ב וכן בנטל בעה"ב מתוך ידו של עני, וע"כ ליישב קו' התו' על רש"י מה שפי' ידו לא נח דכיון שנשאר באותו יד כמו שהי' ע"כ לא מקרי הנחה אבל נטל בעה"ב מתוך ידו של עני נראה דהוי תיכף הנחה כשבא לתוך ידו של בעה"ב אף לשיטת רש"י, ושוב ראיתי שהפ"י כ' כן עמ"ש רש"י לעיל והניח בחוץ דזה כ' רש"י לשיטתו אך בזה לא כ' כלום למה כ' רש"י בבבא דסיפא והניח בפנים דזה נ' אף לרש"י מקרי הנחה אפי' לא הניח רק שנשאר בידו וראיתי בת"ח במשניות שהעיר בזה על בבא דסיפא אך משמעות דבריו שהקשה מחמת שיטת התו', ולענ"ד בזה אף רש"י מודה דהוי הנחה מה שנשתנה הנחת החפץ מידו של עני לידו של בעה"ב ודוק, ואפ"ל דלרבותא כ' רש"י כן הואיל והוצרך לפרש ברישא והניח בחוץ כ' ג"כ בסיפא והניח דאפ"ה פטור

והנה לכאורה יש להוכיח שיטת רש"י דבהוציא בידו ל"ה הנחה עד שיניח לפ"מ שפי' הר"ח לקמן דף ה' בעי' דר"י נעקר הוא ממקומו וקיבל מאי, מה קאמבעי' שתי כוחות באדם אחד כאדם אחד דמי או כשני ב"א דמי ופי' רש"י דהאבעי' הוא אם חטפו ממקום הלוכו והתו' כ' בשם הר"ח דמיירי שלא חטפה רק דמספקא לי' דהוי כמעביר ד"א מימינו לשמאלו עי"ש ולכאורה תמו' לשיטת התו' דאם מעביר חפץ ד"א בידו חייב כשעמד אח"כ דעקירת והנחת גופו הוי כעקירת והנחת חפץ א"כ מאי קאמבעי' לר"י דהא אלו הלך והחפץ בידו הי' חייב אע"ג שהחפץ נשאר בידו כמקדם אפילו הכי חייב כיון דהעבירו בידו ד"א ה"נ למה לא יהי' חייב אם נעקר ממקומו וקבלו, וודאי אם הי' עומד במקומו וזרקו מידו אחת לשני' אפי' היכא דהוי ד"א י"ל דפטור כיון דגופו לא נעקר ממקומו י"ל דהוי מקום אחד ול"ד להעבירו ד"א ונשאר בידו אבל היכא דנעקר ממקומו וקבלו נראה דהוי כש"כ מהעבירו בידו ד"א וא"כ מאי קא מבעי' לי' לר' יוחנן לשיטת ר"ח רק לשיטת רש"י שפיר יש לקיים פי' הר"ח די"ל כיון דבהוציאו בידו ולא הניחו פטור כיון דנשאר באותו מקום שהי' מונח ול"ד לגופו דכארעא סמיכתא דמי כיון שעומד על הקרקע וע"כ שפיר איכא למבעי היכא דנעקר ממקומו כיון שכבר יצא מידו ואח"כ בא לידו יש לומר דכשני בני אדם דמי וחייב

אך לפמ"ש שנראה מדברי הרא"ש בישוב קו' התוס' על רש"י אף שלא הביא קו' התוס' רק שהסביר ס' רש"י דהיכא דגופו עומד במקומו רק שמטלטל בידו מחוץ לפנים או להיפך זה ל"ה עקירה והנחה אבל היכא שיצא ממש אע"ג שהחפץ מונח רק בידו שוב הוי שפיר עקירה והנחה מחמת עקירת גופו עם החפץ שבידו ע"ש, ולפ"ז אף לדברי רש"י י"ל דאם הטעינו בידו והוציאו הוי הנחה אע"ג שמונח בידו ולפ"ז לכאורה אין מקום לפי' הר"ח וצ"ע באמת על התוס' במה שהביאו פי' הר"ח ולא הקשו מהא דעקירת גופו, וכן מוכח לקמן מהא דאמר אביי תוך ד' אמות עמד לפוש פטור כו' לאחר ד' אמות עמד לפוש חייב מוכח להדיא דאפי' בנשאר החפץ על גופו כמקדם חייב ולפמ"ש לעיל ע"פ שיטת רש"י שפיר י"ל פי' הר"ח, והנה בירושלמי מבואר להדי' אבעי' ר"י נעקר הוא ממקומו כפי' הר"ח ע"ש ד' ג' סוף ע"א דבחטפה ממקום הלוכו ודאי פטור רק דאבעיא בקבלו בידו אי ידו כאחר דמי או לא עוד מוכח מהירו' שם דלכאורה הי' אפשר לדחוק לישב הקושי' הנ"ל על פי' ר"ח ולחלק בין זורק ובין מעביר דבזורק י"ל שצריך להניח במקום אחר משא"כ במעביר הואיל והוא עצמו מוציאו מהני אף שנשאר מונח באותו מקום, אך הירו' הק' שם ממתני' דאם היתה שבת והוציאו חייב אף שנשאר מונח אצלו, והוצאה ודאי דומה למעביר ומוכח דליתי' לחילק הנ"ל וע"כ הוצרך לשנוי שם דפיו שאני דאינו בעולם ע"ש במפרש, (ולפ"ז נסתר ג"כ מה שכ' ליישב ע"פ שיטת רש"י לחלק בין ידו לגופו דמהירו' מוכח דאין חילוק מדמקשה מפיו דדומה לגופו וז"פ] אמנם בירו' שם דף א' ע"ב אי' להדי' ר' יוסי בשם ר' יוחנן המוציא א"ח עד שיניח ר' יעקב בר אידי בשם ר"י עד שיטול ועד שיניח משמע להדיא דלר"י ל"מ לחייב רק שיניח ואפי' עמד לא מהני ונ' דה"ט שצריך דוקא החפץ מונח במקום אחר וע"כ א"ש אבעי' דר"י בנעקר הוא ממקומו אי הוי כשני ב"א וכפי' הר"ח דכיון שכבר יצא מידו ואח"כ בא פעם שנית י"ל דל"ה הנחה או כשני ב"א כיון שכבר יצא מידו וחייב, ולפ"ז לדידן דקי"ל עקירת גופו והנחת גופו הוי כהנחת חפץ אין מקום לאבעי' דר"י והנה הר"מ העתיק דאם עקר ממקומו וחטפה מהילוכה פטור כיון דלא נחה מכח הזריקה ע"ש ולכאורה נ' פשוט דס' כפי' רש"י ותוס' והא דלא כ' דהוי ספק ע"ש בהה"מ שכ' שכן דרכו באבעי' כאלו לכתוב פטור כיון שאין נ"מ מהספק ובאמת כן כתב הר"מ ג"כ בבעי' דאגוז בכלי וכלי צף ע"פ המים דהוי בעי' דל"א וכ' סתם פטור אמנם ראיתי בהגה' מיימני' שציין על הא דאגוז בכלי דהוי בעי' דל"א ובנעקר הוא ממקומו לא הגי' כלום ולפמ"ש א"ש די"ל דהר"מ הי' מפרש כפי' ר"ח וכדמפרש להדיא בירושלמי ומוכח שם בחטפה מהילוכו ודאי פטור רק בקלטה אבעי' לי' ולפמ"ש דזה דוקא לר"י דירו' לשיטתו דס"ל דבעי הנחה ממש משא"כ לדידן אין כאן אבעי' כלל כיון דל"ב הנחה. ממש ואפי' בנשאר על גופו רק שעמד חייב וע"כ א"ש דהר"מ לא הביא רק הפשיטות דבחטפה מהילוכו פטור אבל בקלטה ודאי חייב לדידן וע"כ לא הוצרך ההגמיי' להגי' דהוי אבעי' דל"א ודוק

והנה יש מקום עיון לפ"מ דמשמע מירושלמי שהבאתי דלר"י בעי הנחה ממש ול"מ מה שעמד ולכאורה ק' ממימרא דר אבין אמר ר"י הי' טעון ונכנס ויוצא כל היום כולו א"ח עד שיעמוד ומוכח דאם עמד חייב ואמאי כיון דלר"י ל"מ עמידת גופו למהוי הנחה אך לפ"מ דנראה פשוט הא דאמר עד שיעמוד כדי להיות עקירה אבל ודאי דבעי הנחה ומהנחה לא מיירי [וע' בל"מ שכ' כן להדיא] לפ"ז י"ל כיון דבירושלמי פליגי אליבא דר"י ר' יוסי אמר עד שיניח ור' יעקב בר אידי אמר עד שיטול ויניח נראה דר' יוסי ל"ב עד שיטול וס"ל דעקירת גופו כעקירת חפץ ממקומו דמי ואע"ג שכ' התוס' דיותר מסתבר דעקירה חשובה בעינן ע' לקמן סוגיא דקלוטה, אך י"ל כיון דטעמא שיניח הוא משום שישתנה החפץ למ"א דמש"ה בעי ר"י נעקר הוא ממקומו וקבלה כמ"ש לעיל ע"כ אין ראי' לענין עקירה