חמדת שלמה חלק ב קעא

ע"ת הקושי' לר"ש כיון דע"כ הלוואה השנית נעשה אי במטי זימנא או ביומא דמישלם זמני' וא"כ מסתמא זמן פרעון שטר השני הוא מאוחר לראשון והוי זה לה' וזה לעשר ומה הואיל ר"נ בתי' אם לא דנימא דס"ד דמיירי שהשטר השני נכתב שיוכל לגבותו כ"ז שירצה ומי מזקיקנו לומר כן ולהקשות ודקארי לה מאי קארי לה ולפמ"ש א"ש דס"ל דמוכח מלישנא דמתני' כיצד אתה לוה ממני שאין התחלה להלוואה וע"כ שזמן השני הוא סתם אימתי שירצה יגבה וא"כ ל"ש ז"ג וז"ג לר"ש רק בזה לחמש וזה לעשר וא"כ קשה קושי' השני' ה"ד ומיושב עוד בזה מאי שהוא דחוק לכל הפירושים דקו' הגמ' אי בכת' והדר יהבי היינו קמייתא מ"מ נראה דאין זה קושי' אלימתא כ"כ מהקושי' השני מ"ט דאדמון ומ"ט דרבנן וכיון דלא ידע לתרץ קושי' זו יותר הוי להניח דמיירי בכתבי' והדר יהבי' ולהקשות היינו הך ומהיכא פשיטא דודאי מיירי ביהבי' והדר כתבי' ולהקשות קו' אלימתא ולפמ"ש דלישנא דמתני' דוחקת א"ש ודוק

ועפי"ז יש לומר ג"כ מאי דקשה טובא בסוגיא זו על תי' דרמב"ח דאמר הכא ביתמי עסקי' דלא בא לתרץ רק קושיא דז"ג וז"ג הו"ל לשנוי לעיל קודם קושי' ה"ד וע' פ"י שעמד ג"כ בדקדוק זה ותי' לפי דרכו ולפמ"ש מיושב ע"נ די"ל לרמב"ח דל"צ לאוקמי בזה לחמש וזה לעשר לפ"ז מצינן לאוקמי כמו לר"נ דזמן השני הי' לכשירצה לתבוע וכמש"ל שכן הוא משמעות הלשון כיצד אתה לוה ממני וע' או"ת שהביא בשם בעה"ת דאיכא מ"ד במכר הראשון החוב אין הלוקח יכול לגבות דכל היכא דכ"א עומד בשלו הוי כאלו השט"ח פרוע וזהו כשיטת הירושלמי דלעיל אך מתי' דרמב"ח דס"ל דהוא צריך לשלם והוא א"ג מיתומים מוכח דאפי' לר"ש ל"ה כאלו הוא פרוע וע"ש באו"ת מ"ש ליישב שיטת האיכא מ"ד, אמנם לא נפלאת ולא רחוקה לייחס דעת האיכא מ"ד לאדמון דס"ל הכי וע"כ כיון דלדידי' אין כאן שם הלוואה וע"כ הוי הודאה גמורה על השטר הראשון וע"כ אמר שפיר כיצד אתה לוה ממני ורבנן השיבו דז"ג וז"ג וכמו שפי' רמב"ח ראוי לגבות וא"ל דא"ג מיתומים ומוכח דל"ה כאלו הוא פרוע וע"כ ממילא אינו בגדר הודאה והוי רק בגדר ריעותא ושפיר מצינו לומר שעשה כדי לפרע את חובו, ולפ"ז י"ל מאי דתמי' טובא על קו' רבא וליגבי להו ארעא כו' כדר"נ וע' ש"מ שהקשו המפורשי' דלמא ל"ל ארעא ותי' הו"ל לקנות קרקע ולהגבותו אך קשה דלפ"ז הו"ל דאקני לגבי הבע"ח ראשון ול"ש שעבודא דר"נ רק היכא דכ' לי' דאקני ודלמא מיירי דלא כ' לי' דאקני אח"כ ראיתי שהק' כן האו"ת ותי' דרך פלפול דע"כ מיירי דכ' לי' דאקני ע"ש אמנם לע"ד א"י מאי הואיל בזה כיון דעיקר הטעם דהיכא דל"כ דאקני ל"ש שעבודא דר"נ הואיל וא"א להחשובה כאלו גבה מחיים והי' אפשר להבריחו למכרו שלא הי' יכול לגבות ממנו וכמ"ש הש"ך וא"כ מכש"כ אם קנה הקרקע אחר מיתת המלוה הראשון דודאי ל"ש לומר כאלו גבה אביהם כיון שבחייו עדיין ל"ה ביד הלוה וא"כ אף בכ' דאקני אינו מועיל להיות נחשב כגבוי מחיים דאבוהן לענין שיחול עליו שעבודא דר"נ וצע"ג

ע"כ נראה דאפשר לומר כך דהנה נראה ביישוב קושית האו"ת הנ"ל ע"ד האיכא מ"ד דס"ל דא"י למכור השט"ח דהו"ל כאלו הוא פרוע ויצא זה כנגד זה וקשיא מאוקימתא דרמב"ח ביתמי נימא ג"כ דהוי כאלו הוא פרוע ונראה דהא האיכא מ"ד אמרו להדיא דאם יש לזה בינונית ולזה זיבורית ל"א כן לר"נ וע"כ ה"ט היכא די"ל נ"מ לא הוי כמחל שעבוד שלו רק רצונו שיגבה שניהם וישתכר הוא בגביות בינונית רק היכא דאין נ"מ אמרי' דמסתמא הוי כאלו שני השט"ח פרועים וצריך להבין כיון דיש נ"מ לענין מכירת השטר נימא דא"ר שיהי' כאלו פרוע כדי שיוכל למכרו, וא"ל מה הואיל בזה הא איכא ריעותא לפניו ג"כ דהשני יכול למוכרו, דז"א כיון דהשני י"ל קרקע לא יועיל מכירתו דהא יכול לגבות מהלוקח דמשועבד לו, אך נראה די"ל דזה אין סברא שעושה כן בשביל רמאות להפסיד לחבירו, וע' ש"ך שכ' ג"כ כעין סברא זו בישוב קושית הרמב"ן אבל בינונית וזיבורית אינו בגדר רמאות דהדין הוא כך כן צ"ל בישוב קו' הנ"ל ולפ"ז יש לומר לרמב"ח אמרי' שדעתו הי' שיהי' שני השעבודים קיימים שלא יהי' יכול לגבות מיתומים אם ימות הוא וזה ג"כ אינו בגדר רמאות שאינו עושה דבר להפסיד לחבירו רק דהדין הוא כך

אך עדיין קשה דמה"ת יעשה זאת בשביל נ"מ זה הא אדרבא אם ימות חבירו יהי' לו הפסד שהוא לא יוכל לגבות מהיתומים אך יש לומר דהשני יש לו קרקע ויגבה ממ"נ והשני לא יוכל לגבות ממנו שהוא אין לו קרקע וכיון דעכצ"ל דמיירי ביש לו קרקע הקשה רבא שפיר ליגבי' להו ארעא ואין לדחות דלמא מיירי באשתדוף דלפמש"ל דאם לא הי' מקום לומר דז"ג וז"ג ל"ה חולקים רבנן על אדמון דהוי כמו הודאה כיון דנתבטל השטר ואין כאן התחלת חיוב רק הואיל דשייך ז"ג וז"ג ודאי הוא דוחק לאוקמי מתני' פלוגתא דאדמון ורבנן רק כה"ג ומיושב היטב קושי' האו"ת דלפום סברת רמב"ח דיש לו נ"מ ל"ה כאלו שני שטרות פרועים וכל סברת האיכא מ"ד הוא רק היכא דל"ל נ"מ זולת ע"י מכירה וזהו רמאות אמרי' מסתמא ל"א אדעתי' לעשות כך שבשביל כך יהי' השעבוד קיים אבל לרמב"ח דיש נ"מ בלא רמאות הוי כמו בינונית וזבורית לר"נ ועדיין הדבר צריך יישוב אך לחומר הקושי' הנ"ל איני רואה ישוב אחר זולת זה וצע"ג על שיטת הפוסקים

[הסברא שכ' לעיל בקצרה בישוב קושי' התו' דלעיל אמרי' חחא"ל אפי' לאדמון ועתה אפרש קצת לפמ"ש נ"ל דהכא אם ימסור מודעא יכול לבטל המכר ודלא כמ"ש הפ"י דפשיטא לי' דא"י לבטל המכר, ולע"ד נ' עפימ"ש הב"י סי' ר"ה דה"ט דל"מ מ"מ לומר שהי' צריך למעות דא"כ כ"א יעשה כן ואני הסברתי הדבר יותר דמ"מ זו היא שלא כדין דלמה יהתל בחבירו ליקח מעות חבירו לשלוח בו יד שלא מרצון חבירו שאינו נותנו לו רק שימכור לו השדה וע"כ אף במ"מ אמרי' עביד אינש דגזים ולא עביד דאפ"ה בשעת מכירה גמר ומקנה שלא לעשות שלא כדת בפועל ממש ולפ"ז היכא שחבירו חייב לו ויוכל ליקח המעות לפרעון החוב רק דאם לא מ"מ אמרי' מסתמא קבל על מכירת השדה וכמ"ש המרדכי וכדאי' בש"ע סי' ק"צ, אבל במ"מ מהני שפיר לבטל המקח דאינו עושה שלא כדין נגד חבירו כנלע"ד ברור ועי' במלחמות ד' משמע ג"כ דבמ"מ יכול לבטל המכר ולפ"ז י"ל קושי' תוס' דלעיל ל"ה רק בגדר ריעותא כיון דלא עשה מעשה בשביל זה להוציא דבר מרשותו שפיר אמרי' דל"ה צריך למסור מודעא משום חששא דחחא"ל אבל הכא כיון שיכול לבטל המכר לגמרי ע"י מ"מ ס"ל לאדמון דהו"ל למסור מודעא ולא לחוש לחששא רחוקה דחחא"ל כיון דהי' אפשר ע"י לבטל המכר לגמרי ודוק]

עיין ספר נתיבות המשפט שהקשה דהי' יכול לחזור תכ"ד ותירוצו אינו מובן לע"ד ולענ"ד י"ל כיון דסו"ס לא הי' יכול לזכות רק מטעם חזרה וע"כ הוי אמרי' דתחלה רצה למכור א"כ הריעותא במקומו עומדת שלא הי' לו למכור ומה יפעול בחזרה ודוק הדק היטב בזה: ת"ו"ש"ל"ב"ע