חמדת שלמה חלק ב קע

על חי' הרא"ש ג"כ שכ' דמהימן במגו דמזויף איך קאמר ר"י סתם על מתני' דנאמן חזרתי ולקחתי מנ"ל דמתני' מיירי באינו מקוים ולפמ"ש ע"כ מיירי מתני' באינו מקוים ואתי שפיר

עוד קשה לי ע"ד הרא"ש וכן תוס' שפירשו כהרא"ש למה לא נימא דהוי מגו להוציא כיון דאידך מוחזק בהשדה ויש לו ראי' שחזקתו נכונה מחמת שעשאה סי' לאחר א"כ הוי מגו להוציא, ול"ל דה"ט הואיל והוא מוחזק בכל השדה ולענין שאר השדה לא מהני חזקתו די"ל שלא עשה סי' רק תלם א' וכיון דחזינן שחזקתו בשדה זו הוא שלא כדין אין חזקתו ראי' כ"כ שלא נימא מגו להוציא ולפ"ז מיושב על נכון על האפטרופוס שאמר תחלה דלמא הוי אבוהון טעין שלא עשה סי' רק תלם אחד ואח"כ טען שאינו רוצה ליתן התלם דלמא הוי טען חזרתי ולקחתי ולמה ל"א בתחלה תיכף דלמא הוי טען חזרתי ולקחתי ולפמ"ש נכון דאם הי' צריך לטעון על כל השדה כן הו"א כיון שחזקת המחזיק בהשדה הוא כדין זולת המגו הוי מגו להוציא אבל עכשיו דאין זוכה רק תלם א' וע"כ הוי חזקתו שלא כדין בהשדה ע"כ שפיר מצי לטעון חזרתי ולקחתי ול"ה מגו להוציא כן נ"ל נכון

דף קי ע"א משנה שנים שהוציאו שט"ח זה ע"ו עי' בבעל המאור ומלחמות ד' שנחלקו בפי' הסוגי' דהבעה"מ ס"ל מש"ה ל"ק לר"נ דאפי' במסי זמני' ואפי' יהבי זוזי והדר כתבי' שטרא אפ"ה ס"ל לרבנן שי"ל שעשה כן כדי לגבות בינונית והוא יגבה להשני זיבורית והרמב"ן הרחיק פי' זה מכמה טעמים דאין סברא שעשה בשביל זה דא"כ הי' יכול לגבות בינונית בל"ז ולמכור הויבורית שלו עי"ש וע"כ פי' דלר"נ ל"ק די"ל דמוירי בכתבי שטרי והדר יהבי זוזי כמו בפלוגתא דהלה הוציא שמכר שדהו במשנה הקודמת ואדמון ס"ל דאבעי' לי' לממסר מודעא ורבנן ס"ל דחברך חברא אית לי' רק דמש"ה נשנית משנה זו אע"ג דהיינו הך קמייתא לאשמועי' האי חדושא דז"ג וז"ג אבל לר"ש ע"כ מיירי ביהבי זוזי והדר כתבי' שטרא דאל"כ קשי' היינו הך קמייתא וע"כ הקשה הגמ' מ"ט דרבנן והש"ך העלה להלכה כפי' הבעה"מ ונ"מ דאפי' ביהבי זוזי והדר כ"ש אין לבטל השטר הראשון די"ל שעשה כן משום עידית ובינונית והנה לפי הנראה עיקר הקושי' על פי' הרמב"ן שדוחק לומר דכולה מתני' לא אתי רק לאשמועי' דז"ג וז"ג דהו"מ לאשמועי' באנפי נפשי' בלא פלוגתא דאדמון ורבנן, כגון היכא דתרווייהו מודו שהשטרות אינם פרועים רק דנ"מ לענין גוביינא איך תהי' או בלא מטא זמני' של שס הראשון ואין וה ענין כלל לפלוגתא דאדמון ורבנן כמ"ש הש"ך

ולפום רהיטא נראה לע"ד לקיים פי' הרמב"ן וליישב קושי' הש"ך הנ"ל די"ל דע"כ לא מהני סברת רבנן מכרך חברא א"ל רק במוכר שדהו במשנה קמייתא אבל בשנים שהוציאו שט"ח הי' מקום לומר דל"מ סברא זו רק משום דאמרי' דז"ג וז"ג, מש"ה מהני בזה ג"כ דהנה יש לדקדק בלשון המשנה דלעיל אמר אדמון אילו הייתי חייב לך לפרוע, וכאן אמר כיצד אתה לוה ממני, והנה נראה מבואר מלשון זה כיצד אתה לוה ממני ולא כמו לעיל הי' לך לפרוע ממני את שלך משמע שהוא בלתי אפשר להיות כך ולכאורה הי' אפ"ל לפי"מ דאי' בירושלמי בפלוגתא דר"נ ור"ש אם הראשון של מאתיים ושני של ק' ומחל הראשון חובו, לר"נ אמרי' שמחל כל חוב שלו והוא צריך לשלם להשני ק' ולר"ש הוי כאלו לא נתחייב לו השני רק מאה כיון שהמלוה הראשון חייב ק' להלוה שהוא המלוה השני וכבר יצא מאה במאה ומחל לו הק' הנותרים נמצא שא"ח לשלם להשני, היוצא מזה דלר"ש לפי שיטת הירושלמי אין התחלת חיוב הואיל והראשון חייב להשני ע"כ הוי כאלו לא נתחייב לו דמש"ה אמרי' אעפ"י שמחל החוב שלו לא מחל רק היתר אבל מה שכנגד החוב השני הוי כאלו לא נתחייב לו כלל דיצא זה בזה

ולפי"ז הו"מ לפרש דע"כ ל"ס לרבנן דחחא"ל רק לעיל דהתם ודאי הוי שם מכירה על השדה, רק דקשה ל"ל לעשות זאת הי' לו לגבות חובו והוי רק בגדר ריעותא וכיון שיש לו התנצלות דרצה להיות בטוח שיכול למשכנו מסלקינן הריעותא משום עילה כ"ד דאע"ג דהו"מ לממסר מודעא מ"מ י"ל חחא"ל, משא"כ בשנים שהוציאו שט"ח אי הו"א דכ"א עומד בשלו וכס' הירושלמי דהוי כאלו לא נתחייב להשני כיון דהשני חייב לו, א"כ השט"ח השני הוא סתירה להשט"ח הראשון דאיך אפשר להיות שחייב לו דאם השני חייב לו אין עליו שום חיוב להשני מחמת ההלוואה וכיון שהוא כ' שט"ח להשני הוי הודאה גמורה נגד השט"ח שלו, וזה נראה מדוקדק בלשון אדמון דאמר אלו הייתי חייב לך כיצד אתה לוה ממני שהוא סתירה גמורה וכיון שכתבת בשט"ח שאתה חייב לי מוכח שאין אני חייב לך וא"ל למה הוצרך אדמון לטעם זה ת"ל הא איהו ס"ל דהו"ל לממסר מודעא וא"כ אף בלא כיצד אתה לוה ממני הי' לו להפסיד חובו, י"ל בכמה אנפי חדא די"ל דע"כ לא ס"ל לאדמון לעיל אבעי' לי' לממסר מודעא כדי שלא יצטרך למכור השדה וכמו שיבואר לקמן בעזהש"י בישוב קושי' תוס' גם התם הוי. רק להחזיק אבל הכא מוציאין ממנו שהוא יצטרך לשלם להשני ע"כ הוצרך לזה סברא אלימתא יותר כיצד אתה לוה ממני, ולפ"ז י"ל דאף רבנן היו מודים לאדמן דהכא הי' ראוי להפסיד חוב הראשון ול"א שעשה כן כדי להיות בטוח במעותיו כיון דהוי סתירה גמורה והוי כמו הודאה שאין השני חייב לו ולזה ל"מ אמתלא וע"כ קאמרי רבנן ז"ג וז"ג ושפיר יש שם חיוב על מה שלוה הוא אח"כ אע"פ שהמלוה השני חייב לו כנגדו ושוב ל"ש לומר כיצד אתה לוה ממני דהא יש עליו שם הלוואה אע"פ שהשני חייב לו רק דקשה שהי' לו לפרוע כמו במשנה הראשונה ושוב י"ל בפשוט שהי' פקח כדי למשכנו ולא מסר מודעה משום חברך חברא אית לי', אמנם לר"ש דע"כ צריך לאוקמי בזה לה' וזה לעשר וא"כ גם לאדמון הוי שני ענינים נפרדים ול"ש לומר דיצא זה בזה דהא נ"מ בהלואה שלוה לענין עכבות זמן וא"כ יקשה מאי דאמר אדמון כיצד אתה לוה ממני כיון דאף לדידי' ל"ה סתירה גמורה והי' לו לומר כמו לעיל הי' לך לפרוע את שלך וליישב זה י"ל דהי' פשוט להגמ' דא"א לאוקמי רק ביהבי זוזי והדר כתבי' שטרא דהוי ג"כ סתירה כיון דהמעות הי' בידך איך אתה לוה ממני וע"כ הקשה הגמ' שפיר אי דמטי זימני מ"ט דרבנן כיון דע"כ מיירי ביהבי זוזי והדר כת' שטרא והוצרך לשנוי ביומא דמשלם זמני' ולאדמון דס"ל לא יזיף אינש ליומא הוי לי' כאלו מטא זמני' וע"כ קאמר האיך אתה לוה ממני

וארווחנא לפי' זה דלפי פשטות פי' הרמב"ן ובעה"מ דעיקר חידושא דהאי מתני' רק ביהבי זוזי והדר כ"ש לשיטת הבעה"מ לכ"ע ולשיטת הרמב"ן לר"ש, [ומ"ש הסמ"ע וכ"נ מדברי הש"ך דקושי' הגמרא אפי' בכ"ש דהכא גרע מדלעיל נראה דוחק] וקשה איך נוקי סתמא דמתני' דלעיל בכ"ש והדר יהבי זוזי וסתם מתני' דהכא ביהבי זוזי והדר כ"ש ואף דממשנה יתירה מוכח כן מ"מ הוא דוחק בפרט דאיכא למיטעי כר"נ ולפמ"ש א"ש דלשון המשנה מורה זה דלעיל נקט רק בדרך קושי' הי' לך לפרוע מזה משמע דמיירי רק בכ"ש והדר יהבי זוזי וע"כ המכירה הוא נכונה רק דהוי לי' לממסר מודעא וע"ז נקט שפיר הי' לך לפרוע את שלך אבל הכא דנקט האיך אתה לוה ממני משמע שהוא סתירה גמורה וע"כ א"א רק ביהבי והדר כת', ובכ"ש והדר יהבי י"ל באמת דס"ל לאדמון ג"כ דלא הפסיד ע"פ הסברות שכ' לעיל דהכא אין הריעותא כ"כ דהו"ל למסור מודעא כיון דאין כאן מכירת שדה גם דהוי מוחזק והוצרך לשנויי ביומא דמישלם זמני' ולפ"ז מיושב מאי דקשי' טובא