חמדת שלמה חלק ב קסט

כירושלמי די"ל דנהי דהירושלמי ס"ל לרבנן א"צ לשלם משום דאמר מפייסנא הוינא לי' דהיינו בשביל זה אין כאן תביעת ממון מספק אבל מאן לימא דמודר הנאה מותר דדלמא ל"ה מצי מפייס וע"כ הוי ספק איסור לחומרא ע"כ מוקי הגמ' כחנן די"ל דפשיטא להגמ' סברת הירושלמי דאין רצונו שתמות אשתו ברעב ואפ"ה ס"ל לחנן דא"ח לשלם לו דהוי רק מב"א אפי' בהנאה ברורה וע"כ ממילא מותר במודר אבל לרבנן דבהנאה ברורה חייב לשלם רק משום דמצי למימר מפייסנא הו"ל י"ל במודר אסור וע"כ הוצרך להביא ראי' משוקל את שקלו דמוקי לה אליבא דרבנן היכא דמצי למשכנו ומוכח לרבנן דמשום טעמא דמפייסנא לי' אפי' במודר מותר ומוכח ממילא דפליגי ולפ"ז מצינן למימר דהא בהא תליא משום דהירו' לא רצה לאוקמי ההיא דשוקל א"ש באבוד וגבוי מוכח עכ"פ או דרבנן מודו בשאר חוב או לפחות כאבא ב"מ דלחנן אין חילוק ואפי' בשאר חוב איבד את מעותיו וע"כ א"ש ההוא דשוקל את שקלו אבל לפום תלמודן דמוקי ההוא דשוקל את שקלו באבוד וגבוי אין ראי' כלל דחנן מודה בשאר חוב וע"כ ניחא לר"ת למעט במחלוקת דשאר חוב כ"ע מודו

[גם י"ל דלכאורה יש לדקדק למה נקט הפלוגתא במזונות אשה ולא בשאר חוב וצ"ל או דבשאר חוב אף חנן מודה לרבנן או להיפוך דרבנן מודו לחנן וכשיטת הירושלמי והנה לכאורה מסתבר יותר דחנן מודה דהוא ת"ק ודוחק לומר דנקט מזונות משום דבשאר תוב הוי מלתא דפשיט' ואף רבנן מודו דעכ"פ הו"ל למנקט תרווייהו רק הירושלמי הוכרח לומר דבשאר חוב רבנן מודו משום דק"ל האי דשוקל את שקלו ול"נ לאוקמי באבוד וגבוי אבל לפום תלמודא דידן דמוקי לה באבוד וגבוי וי"ל שפיר דחנן מודה בשאר חוב מדנקט פלוגתי' דוקא במזונות דזה י"ל דחיקא לי' לר"ת לומר דפליגי בבע"ח דקשה למה נקט מזון אשה]

ולע"ד נראה מוכח דר"ת לא ס"ל כתי' התוס' דהא דחייב ביכול לקדם להחזיר משום תק"ח ודמש"ה יהי' חייב להחזיר לו בחוב ברור דא"כ הומ"ל אף לשיטת ר"ת דחנן ל"מ רק במזון אשה ובנות מ"מ מתני' דנדרים י"ל דמיירי בכל חוב דכיון דרק מצד התקנה מחויב להחזיר מוכח דל"מ הנאה שיש עליו חיוב ממון ונהי דתקנו חכמי' להחזיר אם הוא תובע להחזיר לו אבל אם היא א"ר י"ל דמותר במודר הנאה דהוי כמו האומר אי אפשי בתק"ח וע' סמ"ע סי' קכ"ח דנראה מדבריו דאף לשיטת ר"ת י"ל דבשאר חוב הוי רק מצד התקנה ולע"ד נראה מוכח כמ"ש **(הג"ה שוב העירנו אחד מהבחורים דתקשי ע"ז ממקום שנוטלין שכר תפול הנאה להקדש, והנה לפמ"ש הר"ן דמקום שנוטלין שכר היינו היכא שבטל מסלע אינו ענין לכאן כלל וע' תוי"ט שהסכים לפי' הר"ן אך הביא שהרמב"ם מפרש מקום שהמנהג שנוטלין שכר אך לפי"מ שסיים דנראה כאלו החזיר מצד מה שיקבל ממנו ע"ש ולפ"ז אינו דומה לפורע חובו דאדרבא נראה שאין דעתו לתבוע ממנו דסוף סוף לא יהי' לו ריוח ודוק: ע"כ)** גם ק"ל ע"ד הסמ"ע א"נ דלר"ת לא הוי רק תקנה בפורע מדעתו שלא לנעול דלת בפני ב"ח ומצד הדין א"ח ליתן לו א"כ י"ל מאי קו' מפורע את חובו דהא פורע א"ח י"ל דכוונתו דהמודר ישלם לו כמו בכל פ"ח ש"ח דצריך לשלם לו ולא אמרי' דנחת אדעתא דמתנה וע"כ לומר דגם זה מקרי הנאה מה שמלוה לו וזה פשוט אך זה שייך אם מצד הדין חייב לשלם לו דהוי כאלו מלוה לו אף אם מצד הדין פטור והוי רק גרמא כמ"ש התוס' רק דאפ"ה תקנו חכמים שיחזיר לו וכיון דבאמה לא מקרי שבא ליד המודר רק דהוי גרמא בעלמא מנ"ל דזה אסור במודר הנאה וקשה למה הוצרך ר"ת לאוקמי במזון אשה א"ו מוכח דלר"ת מצד הדין חייב וע"כ הוי כאלו נתן לו וע' היטב

דף קט ע"א תוס' ד"ה שני דברים לע"ד אפ"ל קו' תוס' דהש"ך סי' קכ"ח סק"ח כתב די"ל דה"ט דפורע חובו פטור דמסתמא הי' דעתו ליתן במתנה וע"כ בהי' בידו משל חבירו ל"ש זה ע"ש ולע"ד תמו' דא"כ למה יהי' מותר לחנן במודר הנאה כיון דאם רוצה שיפרעו לו הוא בר תשלומין וצריכים לשלם לו רק דאמרינן שכוונתו הי' לשם מתנה וא"כ נהי דא"ח לשלם לו מ"מ במודר הנאה יהי' אסור דהא אסור ליתן לו מתנה וע' רש"י שכ' להדי' הואיל ולשם הלוואה לא ניתן לפרע מש"ה לשם מתנה מותר במודר הנאה ולפ"ז י"ל דהנה י"ל במה שהוסיף ריב"ז לומר הניח מעותיו על קרן הצבי וע' תוי"ט שפי' שהוא במקום שיפסד שהצבי רץ והולך לו ועדיין קשה מאי רצה להורות בזה וי"ל דחנן אמר סתם איבד את מעותיו והי' אפשר לפרש כמ"ש הש"ך דאמרי' מסתמא מחל ואף שעכשיו אומר שלא נתן לשם מתנה אפ"ה איבד וא"ג מעותיו דלא מהימנינן לי' וריב"ז בא ליתן טעם אחר דאף דאמרי' תחלה לא הי' דעתו לשם מתנה אפ"ה אינו גובה דפ"ח ש"ח לא נתן לגבות דהוי אברוחי ארי בעלמא כדאי' בנדרים וע"ז שייך הלשון הניח מעותיו על קה"צ דשם ודאי לא הי' דעתו לשם מתנה ואפ"ה הולך לאיבוד שהוא מקום שבא ממילא לידי הפסד ה"נ כן אע"ג שלא נתן לשם מתנה אפ"ה אין מקום לגבות ונ"מ בין שני הטעמים במודר הנאה דלטעם מחילה נראה דאסור במ"ה וכמש"ל ולטעם השני מותר אף במ"ה וכמ"ש רש"י כיון דלשם הלוואה ל"נ לתבע וע"כ שפיר הוצרך לומר כי"ב להורות דלענין הטעם הלכה כיוצא בו ריב"ז וע' בהרא"ש שפי' תחלה כי"ב לענין נדרים

וגם כיוצא בו דמי שהלך ואשתו תובעת מזונות יש ג"כ ליישב דמאי דאמר חנן תשבע לבסוף ולא תשבע בתחילה מזה הלשון משמע דמש"ה גובה בלא שבועה משום דתשבע לבסוף ולפ"ז משמע היכא דלא תשבע לבסוף כגון עכשיו דנמנעו מלהשביעה אף מזונות א"ג ועי' ב"ש שהקשה מזה על הרמב"ן דאף לדידי' קשה דהו"ל לומר מזונות נמי לית לך כיון דל"ת לבסוף ועי"ש מה שתי' דל"ה קפידה בזה ועיקר הכוונה דל"ת בתחלה ונראה דזה יוצא מלשון ריב"ז שאמר ל"ת אלא לבסוף [ממאי דקאמר אלא] משמע דתחלה אין שום מקום להשביעה כלל ואין זה תלוי אם תשבע לבסוף או לא שאין כאן כלל שבועה מתחילה רק לבסוף] וע"כ אף היכא דל"ת בסוף אפ"ה גובה אבל מלשונו של חנן שאמר תשבע בסוף ול"ת בתחלה הי' מקום לומר מש"ה אינה נשבעת בתחלה הואיל ותשבע בסוף וע"כ הוצרך לפסוק כי"ב להורות דהלכה כריב"ז ג"כ ונ"מ דאע"ג דל"ת בסוף אפ"ה גובה כן נ"ל נכון ליישב דברי רש"י

שם משנה העורר על השדה והוא חתום כו' לכאורה קשה לא דמון נהי דמצי לומר הראשון קשה הימנו מ"מ איך יכול להוציא השדה דלכאורה נראה לפי דבריו שאומר שהי' לו תועלת בעדותו הוי נוגע ופסול השטר ואע"ג שיש לו עדות שהשדה הוא שלו נימא דהוי תרי ותרי כמו עדים מעידים פסולי עדות היינו ופי' תוס' קרובי' בנשותיהם ואפ"ה הוי תו"ת כיון דאנן מחזקי' מסתמא לסתם שטר שהוא כשר וא"ל דמיירי שהוא מוחזק כמו עובדי דאפטרופוס לקמן לפי' הרי"ף [ויהי' מיושב קושי' הרא"ש על הראב"ד מ"ד ר"י על מתני' אם חזר וטען עי"ש] דזה ודאי ליתא דהא במתני' תני העורר על השדה מוכח שאינו מוחזק וצ"ל דנ"מ היכא דהשטר אינו מקוים דלאדמון נאמן לומר השני נוח לי במגו דמזויף ול"ה מיגו במ"ע משא"כ לרבנן דל"ס סברת אדמון כלל אף מגו ל"מ דהוי כאלו הודה שהוא של חבירו וכן נראה להוכיח מדברי הרא"ש הנ"ל שהקשה דעל מתני' ל"ש לומר שהוא מוחזק ולכאורה קשה