חמדת שלמה חלק ב קסח

מקריב עליו קיני זבין לראי' על בע"ח דוחק סיים ג"כ חטאות ואשמות: **(הג"ה אחר זמן רב ראיתי בס' אבני מלואים שחיבר הגאון בעל קצה"ח בסופו בקונטרס משובב נתיבות שעמד בעצמו ע"ז מההיא דחטאות ואשמות וכ' דהר"ן כ' שיש אינם גורסי' חו"א אבל הא דמקריב עליו קיני זבין ודאי דא"ש ולענ"ד מלבד מה שכתבתי דהר"ן בעצמו מסיק חו"א אמנם גם הא דקיני זבין אינו מיושב במ"ש דתנאי ב"ד הי' המספק את הקינין מספק את הפסולת וע"כ רצו לדמותו לשוקל את שקלו הואיל ותורמין על האבוד ולע"ד נראה דאינו ענין לזה דבשלמא בשוקל את שקלו היינו כמו שכתבתי בפני' דכוונת השוקל הואיל ומעות הנודר נאבד ונהי שתורמין מן הלשכה עליו אעפ"כ הי' דרך הבעלים ליתן עוד שקל כי לא נאה הדבר שלא יקריב ממעותיו רק דזה אינו חוב עליו רק ברצונו תלי' מלתא ע"כ קמ"ל דמותר לעשות כן ועי' ברש"י שכ' דהמצוה הוא של השוקל אבל במקריב עליו ק"ז אי נימא דהמספק את הקינין הי' צריך ליתן אחרות אין שום מצוה על הבעלים שיתן אחרת דהמספק הי' צריך ליתן עבורו וא"כ אין זה טובת המודר כלל רק טובת המספק ודוק: ע"כ הג"ה

)** והנה הש"ך כ' תחלה די"ל דה"ט דלא הביאו הפוסקים הרי"ף והרמב"ם הא דבע"ח דוחק משום לפום תלמודן מוכח דאפשר לאוקמי הא דשוקל את שקלו באבד וגבוי ע"כ אין ראיית הירושלמי ראי' ולא ידעתי למה לא נימא דעדיפא מיני' כיון דלרבא דמוקי לה כבני כוה"ג ובהלוהו שלא לפרוע מוכח ע"כ דשוקל את שקלו הוא באבד וגבוי וההיא דמקריב עליו חו"א צ"ל דהכהן המודר הנאה מותר להקריב וכדמוכח בנדרים דפשיט מיני' כהני' שד"ר נינהו מוכח דמיירי מענין הקרבה אבל גוף הקרבן י"ל דהוא של הבעלים לא של המודר, ובזה הי' נ"ל לפרש לשון הירושלמי לא בשלא בא לידו כלום וכה בשלא בא לידו כלום עי"ש במפרש שנדחק וכן באו"ת ראיתי שפי' כפי' המפרש ולפמ"ש י"ל דהירושלמי הביא ראי' משוקל את שקלו ואח"כ הביא תדע ההיא דמקריב עליו ולכאורה קשה מאי אולמא ראי' שני' מראשונה דאמר תדע ולפמ"ש דעל ראי' משוקל את שקלו יש לדחות דמיירי באבד וגבוי, וגם על ראי' שני' יש לדחות דלמא מקריב היינו שעושה ההקרבה משום שלוחי דרחמנא, וע"כ י"ל דה"פ כיון דעכ"פ שוקל את שקלו היינו משל המודר דאל"כ מה שוקל את שקלו, וס"ל להירושלמי דה"ה מקריב עליו משל המודר דומי' דשוקל וע"כ א"ש תחלה הוצרך להביא הא דשוקל את שקלו דאע"ג דאפשר לדחות דמיירי באבד וגבוי מ"מ כיון דמוכח שהוא משל המדיר ע"כ מוכח מההיא דמקריב עליו דשם ליכא לאוקמי באבד וגבוי וכמ"ש משום חטו"א וע"ז סיים לא בלא בא לידו פי' כמו דבשוקל מיירי בלא בא לידו ה"ה במקריב עליו ועכ"פ מסוגי' דידן לרבא צ"ל דל"א הדומיא וכן מוכח בנדרים ממאי דאבעי' התם תורם משלו עש"ח דס"ל תורם תרומותיו איירי משל בעל הכרי אע"ג דל"ה דומיא דשוקל את שקלו וע"כ מוכח לדידן דאין ראית הירושלמי ראי'

ולענ"ד הי' נראה טעם הפוסקים דפסקו אפי' בבע"ח דוחק אע"ג דלמ"ש אין ראי' הירושלמי ראי' הוא מההיא דסיים הירושלמי אין אדם נתפס כו' והנה בבע"ח כזה שתופס איש אחר נראה דהוי בע"ח דוחק ואפ"ה א"צ לשלם לו וכיון דזה אמר ריב"ל בירושלמי ע"כ אף בלא ראי' י"ל כן והא דלא פשיט הירושלמי מריב"ל י"ל דרצה לפשוט ממתני' לפום שיטתי' גם הא רב חולק וע"כ לא רצה לפשוט מזה ופשיט ממתני' ומרב לא מוכח להיפך די"ל דשלא מדעת עדיף וע"כ אין להקשות מרב ולהוכיח דס"ל בע"ח דוחק חייב לשלם די"ל מדעת א"צ לשלם וכמו דמחלק הגמ' בב"ק אבל לדינא כיון דדחו הפוסקים הא דרב וקי"ל כריב"ל דאפי' שלא מדעת א"צ לשלם לו ממילא דבע"ח דוחק מדעת א"צ להחזיר כן נ"ל נכון אך לס' הסמ"ע דס"ל להיפך דשלא מדעת גרע טפי שא"צ להחזיר נסתר זה אך כבר כתבתי מאי דקשי' לי ע"ד הסמ"ע עי' לקמן בתוס']

שוב נ"ל דאף לדברי הסמ"ע אין סתירה לזה דהסמ"ע כ"כ ליישב לשיטת ר"ת דס"ל בפרע מדעתו חייב לשלם בשאר חוב זולת מזון אשה וקשה מהא דאין אדם נתפס ע"ח ע"כ הוצרך לחלק ולומר דמדעתו ראוי לעשות תקנה שלא לנעול דלת בפני ג"ח אבל לשיטת הרי"ף דס"ל כשיטת ירושלמי דאפי' בפורע חובו פטור רק דהירושלמי נסתפק בבע"ח דוחק וכיון דמוכח מריב"ל דאפי' בבע"ח דוחק פטור מנ"ל להמציא לעשות תקנה בבע"ח דוחק ע"כ בפשטות משמע דאין חילוק דמנ"ל להמציא תקנה כיון דאין ראי' לזה וזה ברור ועי' בס' נה"מ להגאב"ד ליסא יצ"ו שכ' ג"כ מצד הסברא דיש לחלק ולומר דשלא מדעת יש לפטור יותר ועי"ש ראי' מסי' שצ"א סק"ב בש"ך ולע"ד רחוק הדבר לדמות לשם ולומר דהוי כמו אין שבח סמנים בצמר דהא התם מקשה מערלה והוצרך לשנויי והכא ודאי מקרי הנאה במודר הנאה לשיטת ר"ת מיהו אפ"ל הואיל ופרע מדעתו גרע וכמ"ש הש"ך לענין מאכיל בהמת חבירו פי' שלו אמנם מצד הס' נראה כיון דה"ט בהאכיל מפירות שלו דהוי כמו ירד להשביח וכמ"ש הש"ך נראה דהיינו דווק' אם ירד אדעתי' דתשלומין אבל היכא דלא נחת אדעתא דתשלומין אי נמי דלא הוי הנאה מה שהשביח ממונו ונרצה לדמות לשם לההוא דצבעי' קוף הי' ראוי להיות מותר במודר הנאה כיון דגוף הענין מה שנהנה ממנו אינו הנאה ואינו בר תשלומין רק היכא דהוא ירד לשם תשלומין והוי קצת כעין סברת הסמ"ע וקשיא ההיא דמודר הנאה נימא כיון שאינו רוצה בפרעון אין איסור הנאה אמנם כבר כתבתי דגם לסמ"ע ל"ק], ולפמ"ש אתי שפיר הא דהשמיט הרי"ף ההיא דבע"ח דוחק די"ל דסמך אמאי שהביא ההיא דא"א נתפס ודוק

תוס' ד"ה ה"מ תנן הוא ור"ת מפרש כו' נראה לע"ד הא דס"ל לר"ת דחנן לא מיירי רק במזון או"ב ולהיפך מסוגי' הירושלמי וכמעט כל הפוסקים חולקים דמנ"ל לחלוק על הירושלמי בסברת הפוכות, ונראה דיצא לו להר"ת ממאי דמדמי בנדרים למב"א ולפי' התוס' ע"כ מב"א אינו פטור רק היכא דלא ברי היזקו ודחיקא לי' לר"ת לומר דסתם בע"ח ל"ה ברי היזקו כמ"ש תוס' בב"ק ואע"ג דהירושלמי קאמר מפייס הוינא לי' היינו דבשביל זה ל"ה כאלו בא לידו דבר כיון דאפשר דמפייס הוי לי' אבל לומר דל"ה ברי היזקו ויהי' עדיף מאבידה בקדם ברועים ומקלות דהתם אפשר ג"כ אולי ל"ה טרף הארי וע"כ ס"ל להר"ת דל"מ רק במזון או"ב, ולשיטת הירו' באמת ל"ה טעמא משום מבריח ארי רק משום דלא בא לידו וע"ש בירו' לא בשלא בא לידו בפי' המפרש שם [וע' מש"ל] אך לפמ"ש אין ראי' לזה מסוגי' דידן דלא כירושלמי ומצינן למימר דמב"א ג"כ מיירי בברי הזיקא וכמ"ש וע' באו"ת שעמד על אריכות הלשון בתוס' שכ' דהירושלמי פליג עם תלמודן ממאי דמוקי שוקל את שקלו ביכול למשכנו ולא באבד וגבוי ולא הוכיחו בקיצור מדדחקו בגמ' לאוקמי כחנן מוכח דרבנן פליגא בכל חוב דגובה מעותיו ורצה לחדש בשביל זה דסתם חוב הוא חוב דוחק וליישב בזה שיטת הריף שלא הביא ההיא דבע"ח דוחק ע"ש ולע"ד דבריו דחוקים לומר דסתם בע"ח דקאמר הירושלמי מיירי בהתנה שלא לפרוע דהא כבר אסיק לעיל מיני' אפי' במלוה שיש עליו משכון

ובישוב דברי תוס' נראה דל"ה מצי להוכיח כפשטי' מדלא מוקי כרבנן ובשאר חוב מוכח דלא