חמדת שלמה חלק ב קסז

הואיל ואי בעי מנסבא ולא כפשוטו הואיל ואיכא עכ"פ ע"א או דהו"ל לאוקמי בקול ואפ"ל שאינו רשאי למנסבי' אפ"ה מתפרנסת י"ל דק"ל דא"כ פשיטא דאין זנין בניו ובנותיי אבל השתא דמוקי לה היכא שרשאי לנסב וא"כ לכאורה י"ל כיון דת"כ ככתובה דמי א"כ כי היכי דהיא נוטלת כתובתה יתחייב נמי במזונות הבנות מכח ת"כ לכשתנשאי לאחר, אמנם י"ל כיון דראב"ע דרש הבנים ירשו כו' מה הבנים א"י רק לאח"מ אביהן ע"כ א"ח במזונות בנותיו בחייו י"ל דלענין זה ג"כ דרשי' מדרש כתובה שכ"ז שאין הבנים יורדים לנחלה א"ח במזונות בנותיו וזה מדויק מאוד בתי' ר"פ וע"כ שפיר קמ"ל דאין זנין בנותיו ובניו וע"כ הוצרך לאוקמי דוקא היכא דמצי לאנסובי ודוק וע' תוספות לקמן ד"ה מאי פסקא

שם תוס' ד"ה קטנה כו' נראה להוכיח מתוס' כדעת גדולי ראשונים שהביא הר"ן דסוגיא מיירי אפי' בספקה מע"י נגד מזונותי' אפ"ה אין מחשבין הב"ד לה מע"י והר"ן תמה ע"ז וסיים שאין בידו לחלוק על אבות העולם ומתוס' יש בפשטות ראי' לדעתם שהוצרכו לדחוק על שמהני מחילת הקטנה ולשיטתם א"ש די"ל דמיירי בספקה ואפ"ה לולא חששא דצאי היו פוסקין ונראה דה"ט כיון דתקנו מע"י תחת מזונות והתחלת החיוב הוא המזונות ומכש"כ לשיטת הרמב"ם דמשמע דסובר מזונות דאורייתא ע"כ הוי זה חוב בפ"ע רק הוא יש לו תביעה נפרדת עלי' למע"י וכשיבוא יתבענה רק היכא דאמר לה צאי גילה דעתו שאינו רוצה לוותר על מע"י ע"כ אין לפסוק לה ובזה אין אנו צריכים למחילתה וע"כ שייך אף בקטנה ויש ראי' לזה לשיטת הרמב"ם דס"ל דא"י לחייב דשא"ק ונראה דגרע אפי' מדשלב"ל דהא ס"ל להפוסקים דאפי' לר"מ א"י לחייב דשא"ק מדהקשו מהאי דיכיר ל"ל וכמש"ל וא"כ קשה הא קי"ל דאין אדם יכול למחול דשלב"ל וא"כ אפי' בקבלה עלי' מאי מהני צאי אי לא ספקה ועוד יש ראי' דא"נ דזה הוא דבר ברור היכא דספקה אין רצונו לפסוק לה מזונות א"כ הו"ל לומר דבספקה ל"ח לצררי דמה"ת יתפיס לה צררי כיון דספקה ואם אח"כ לא ספקה י"ל דפוסקין לה מזונות למ"ד טעמא משום צררי והו"ל לומר איכא בינייהו גדולה וספקה אבל לשיטת גדולי ראשונים הנ"ל א"ש דאף בספק' חיישי' לצררי דשמא אין דעתו להקפיד עלי' במע"י ולענין קושי' הר"ן שהקשה דאי חששא דצאי מיירי בספקה למה לא ניחוש לה לרב זביד לענ"ד אפשר דאין זה קושיא דאדרבא כיון דספקה לא עלתה ע"ד לומר לה צאי דאינו צריך לחוש לה כלל כיון דספק' ואין ראי' ממאי דחייש לצררי דצררי הוא חששא שעשה כן לטובתה אולי לא יספיקו לה מע"י וצאי הוא חששא לגריעותא דידה וע"כ אין למידין זה מזה ודוק

שם תוס' ד"ה חנן עד סוף הדיבור ולע"ד הי' נראה דאפ"ל דה"ט ביכול לקדם ברועים ומקלות צריך לשלם לו מה שהוציא וכן שכר בטילה כפועל בטל די"ל כיון דחייב לטרוח להשיב אבדה מה"ת והתורה לא חייבתו היכא דיש לו הפסד כדיליף בב"מ מאפס כי לא יהי' בך אביון שלך קודם ע"כ צריך לשלם לו הפסידו דמסתמא נחת הוא אדעתא דמצות השבת אבדה והוא מחויב לעשות כן רק בתנאי להחזיר לו מה שמפסיד וע"כ חייבין להחזיר לו ואע"ג דש"ח אינו חייב לקדם בשכר ואפ"ה צריכין להחזיר לו מה שהוציא אם קידם י"ל דהיינו דלא נקרא פושע בשמירתו דמצד השמירה א"ח לקדם רק כמו אינש דעלמא שמחויב לטפל בהשבת אבדה וכעין שאמרו [במס' ב"מ ל"א] והשבות לו לרבות אבידת קרקע שאם רואה מים באים להציף קרקע של חבירו צריך לטרוח בעשיית גדר הרי חזינן שמוטל עליו לעשות תיקון שלא יבא חבירו לידי הפסד וע"כ נראה דה"ה שצריך לקדם ברועים ומקלות מטעם השבת אבדה וע"כ מחויבין להחזיר לו

והנה מבריח ארי מנ"ח הוי ג"כ בגדר השבת אבדה וע"כ אם הוציא ע"ז י"ל ג"כ דצריך להחזיר לו דהוי כמו קדימת רועים ומקלות רק זה שייך היכא דהוי בגדר השבת אבדה אבל לפרוע חוב חבירו דאין כאן משום ה"א שלא חייבה אותו התורה בזה ואין לומר שהי' מוכרח לעשות כן בשביל ה"א רק הוא מדעת' דנפשי' עשה שפיר י"ל כיון דלא בא על ידו לחבירו דבר מחודש אינו חייב לשלם לו והא דמדמי הגמרא בנדרים פורע חוב ש"ח למבריח ארי היינו לענין זה כמו במבריח ארי אע"ג דלולי זאת הי' מפסיד חבירו לגמרי ול"א דהוי כאלו נתן לחבירו משלו ויהי' חייב לשלם לו אפי' בלא הוציא כלום ול"ד לה"א דלא ברי היזקו דאם לא החזיר זה הי' אחר מוצאו ומחזירו משא"כ בהברחת ארי דזמנו בהול נימא דהוי כאלו נתן לו משלו וכיון דל"א כן רק דהוי כאלו הצילו מהפסד רק דצריך לשלם לו מה שהוציא הוא כמ"ש משום דהוי בגדר הש"א ה"ה נמי בפורע חוב ש"ח ודל"ה כאלו נתן לו משלו וכיון דל"ה כאלו נתן לו ממילא אין כאן חיוב ממון כיון דל"ה בגדר הש"א

והאי דשטף נהר חמורו אתי' כפשוטי' כמ"ש הרא"ש כיון דהבעלים שם הי' לו להתנות וע"כ אין לו שכרו כמ"ש התו' לשיטתם ג"כ ומ"ש תוס' מההוא דנפל לגינה דמוכח לתי' קמא ה"מ מדעתו דמדעתו אין לו אפי' שכר טרחה וע"כ קשי' להו ההיא דשטף הנהר חמורו דעכ"פ שכר טרחה אית לי' ולפמ"ש י"ל דהתם כיון שיש לו מלאכה אחרת להציל את שלו ע"כ צריך ליתן לו שכר טרחה כמו בכל אבידה אם הי' בטל מסלע ונהי דחמור שלו א"צ לשלם דאולי הי' מצילין ע"י אחר ולא הי' צריכין ליתן רק שכר טרחה אבל שכר טרחה צריך ליתן עכ"פ כיון דיש לו מלאכה אחרת משא"כ במ"א י"ל דמיירי שאין לו מלאכה אחרת לעשות וע"כ אפי' ש"ט א"צ ליתן וכן בנפלה לגינה דנראה דש"ט היינו שצריך להעמיד ולתקן גינתו מה שנתקלקל ע"י נפילה לגינה ויוכל לתקן בשעה פנוי' וע"כ ל"ה רק כמו מבריח ארי וע"כ אין לו לשלם רק משום דהוי שלא לדעתו ואינו שייך למצות הש"א ועוד י"ל הא דמדמי הגמ' למב"א, דס"ד פורע חובו כיון דכל הנאתו הוא מה שהוציא זה מעותיו לפ"ח ע"כ י"ל דחייב להחזיר לו לכן השמיענו הגמ' דאפ"ה א"צ להחזיר לו דל"ה רק כמב"א רק מה שצריך ליתן במב"א מה שהוציא היינו היכא דחייב לעשות וכמ"ש דלולי זאת לא חייבו התורה משום שלך קודם גם ההיא דשטף נהר חמורו י"ל מש"ה צריך ליתן לו ש"ט דכיון שכ' דה"ט דא"צ לשלם החמור דמיירי ביכול להציל וכמ"ש התוס' וכיון דזה צריך להפסיד חמורו אינו מחויב לטרוח בש"ח ופקע מיני' מצות הש"א וע"כ שפיר יוכל ליקח עכ"פ שכר טרחה לפי אומד שהי' אידך רוצה ליתן להקדים בהצלת חמורו כן הי' נלע"ד נכון לולי שרבותינו התו' לא פי' כן ובענ"ד הי' נראה כמ"ש צ"ע למה לא פי' תוס' כן ועי' מ"ש לקמן בתו' ד"ה חנן הוא

דף קח ע"א גמרא אמר רב אושעי' הא מני חנן היא והב"י ורמ"א בחו"מ סי' קכח פסקו אפי' בבע"ח דוחק והש"ך סק"ג העלה בבע"ח דוחק הוי ספיקא דדינא ועי"ש שמפרש פי' אחר בירושלמי דאף להירושלמי לא נפשט האבעי', ומפרש דאף הירושלמי מוקי אליבא דאמת באבד וגבוי וכן מקריב קיני זבין בבא ליד כהן ונאבד, ועי' או"ת שתמה ע"ז דבקיני' ודאי חייב באחריות ועי' בקצה"ח שכ' דאשתמיט מהאו"ת משנה דספ"ד דשקלי' דתנאי ב"ד הי' דהמספק את הקינין מספק את הפסולת עי"ש ואני תמה מה הועיל בזה הא תני ג"כ חטאות ואשמות וע"ז לא הי' תנאי ב"ד וגם ל"ה צריך תנאי ב"ד דמסתמא הבעלי' שם ועומדים על קרבנם גם משום סמיכה עי"ש בהרע"ב ועי' בר"ן בנדרים שכ' יש אינם גורסים במתני' חטאות ואשמות אבל הוא העלה דגרסי' וכ"כ הרא"ש שם ובירושלמי גופי' בההיא דמייתי