חמדת שלמה חלק ב קסו

שהבאתי לעיל דף ק"א ראי' שהיא רק לשיטת התו' עי"ש

דף קד ע"א משנה כל זמן שהיא כו' שיש בכ"ה שנים שתעשה כו' וי"ל לפ"ז בחיי בעלה נמי תפסיד בכ"ה שנים ויהי' צריך לחייב לה כתובה חדשה כתובת אלמנה בתשלום כ"ה שנים ואפשר לומר דבחיי בעלה דעדיין לא נתנה כתובה לגבות לא הוי דבר ברור כ"כ שעשתה טובה ואין עלי' רק חיוב שבועה שלא בזבזה רק לאחר מיתת בעלה שנתנה כתובה לגבות חשבו חכמים לודאי כיון דיכולה להוציא בדין שכבר נתנה כתובה לגבות ולפ"ז מוכח דלר"מ לא אבדה מזונותי' אע"ג דחשבי' שגבתה הכתובה דאל"כ עדיין עושית שלא כדין לפום האבעי' דגמ' מה שתשלש ור"מ הא ס"ל מקצת כסף ככל כסף וא"כ תיכף אין לה מזונות ואם נתפרנסה כ"ה שנים ע"כ דלא וויתרה אך בל"ז מוכרח ג"כ לומר כן לפום אבעי' מה שתשלש דהו"ל לחשוב המזונות אחר ויתר הראשון ועי'

דף קז ע"א תוס' ד"ה ששמעו לקו' ראשונה של תוס' על רש"י נראה לכאורה דה"ט דאין פוסקין לשמואל אף שאין החשש גדול כ"כ וראי' דלרב ל"ח כלל רק דהטעם הוא שמא יבא יאמר הנחתי לה מזונות ותודה לדבריו וכמ"ש הר"ן דלא ותוכל להעיז ע"כ אין הב"ד נזקקין להוציא לפסוק לה מזונות וכעין חוששין ללעז וע"כ בשמעו בו שמת דודאי לא יבוא ע"כ פוסקין רק דקשה לרש"י כיון דהחשש גדול כ"כ למה לא תשבע עכ"פ וע"כ תי' רש"י דתשבע לבסוף אך קשה מאי דסיים רש"י ולצאי ליכא למיחוש ת"ל משים שבועה וצ"ל דס"ל לרש"י דזה אינו נכלל בהשבועה שתשבע לבסוף אך הא קשי' דהא רש"י פי' לקמן אם בא ואמר פסקתי לה מזונות נאמן אף להוציא ומוכח דמצד עצמותו הוא חששא גדולה לשמואל דהא שם מיירי דהיא מכחשת ואפ"ה נאמן להוציא וא"כ תיקשי למה פוסקין בשמעו בו שמת אך נראה לפי"מ שפי' הרא"ש וכ"כ כל המפורשים דלרש"י אפי' לרב אם בא ואמר פסקתי נאמן אפי' היא מכחשת אע"ג דלכתחלה פוסקי' לה כדין וצ"ל דאפ"ה כיון דהוא טוען פסקתי אגלאי מלתא למפרע שהפסיקה הי' שלא כדין רק ס"ל דאנן לא טענינן ולשמואל טענינן וע"כ י"ל דמש"ה ס"ל כיון שאם יבא ויטעון נאמן ע"כ אין פוסקין ורב ל"ח להכי אבל באמת במת דוודאי לא יבוא ע"כ פוסקין וע"ז הי' קשה לרש"י דעכ"פ תשבע ותי' דתשבע לבסוף וחוש לשיטתם לקמן מקשו שפיר

[ולע"ד נראה לולי פירושם דרש"י גופי' ל"ק רק לשמואל אבל לרב נאמן כפי' התו' וכן מ"ש ונראה לרבי נאמן בשבועה ודאי הוא תמו' למה יהי' נאמן להוציא ועי' בפ"י ודבריו תמוהים דא"כ אדרבא בשמעו בו שמת למה לא יפסקו אם לא כפי' התו' והא רש"י ל"ס כפי' התוס' ואפ"ל שזה הוא טעמו של שמואל לדחוק בהנהו שינוין משום נאמן דתנא בברייתא דמשמע כפשוטו אפי' להוציא ולפ"ז נראה דלשמואל בשמעו בו שמת פוסקין אפי' מזונות שמכבר כיון דשוב לא יבוא בעלה ויכחישנה] ונראה להוכיח כן לפי"מ שפי' הרמב"ם בפי' משניות תשבע לבסוף כשיבוא בעלה כו' ולא רצה לפ' כרש"י לבסוף כששמעו שמת בעלה ותבוא לגבות כתיבתה ונראה משום דקשי' לי' דאין זה דבר ברור שיבוא לידי כך דלמא לא ימות בחיי' ולמה לי' לתנא למתני כהאי לשנא כיון שהוא עדיין חי וע"כ נדחק הרמב"ם בפי' המשניות כשיבוא ובאמת צ"ע כיון שכבר נשבעה למה תשבע שנית מיהו אעפ"כ צ"ל כן ולפ"ז י"ל דלשמואל הוי קשי' לי' לשון תשבע לבסוף וע"כ מוקי לה בשמעו בו שמת וע"כ שייך שפיר תשבע לבסוף ובזה מיושב דקדוק הלשון תרגמא ולא הבמ"ע ולפמ"ש א"ש דמוכח ע"כ דמיירי בשמעו בו שמת וע"כ שייך שפיר תשבע לבסוף אך עדיין קשי' דלמא לא יבוא לידי גוביינא ותאכל מזונות לעולם ל"מ לשמואל דס"ל כאנשי גליל אין היורשים יכולים לסלקה ואפי' לאנשי יהודה קשה הא חנן משני דייני גזרות שבירושלים ובירושלים היו כותבין כאנשי גליל עי' ס"פ נערה אך לשיטת הרמב"ם ז"ל דס"ל דאלמנה צריכה לשבע על מזונות והראב"ד תמה עליו מהא דשמואל דמוקי לה בשמעו בו שמת ואפ"ה אמר לא תשבע בתחילה ולפמ"ש י"ל דע"כ ס"ל להרמב"ם דחייבת לשבע על מזונות ורק על מה שחייבים היתומים דהיינו מכאן ולהבא אבל מזונות שתובע' מחיי בעלה דהדין הי' נותן ליתן לה רק מש"ה לא פסקו לה שמא יבא בעלה ויאמר נתתי ויהי' נאמן בכך אבל כשמת חזר הדין כמו לרב וכמו שפסקינן לרב כ"כ לשמואל אם שמעו בו שמת ולא יטעון עוד ולפ"ז י"ל שיטת הרמב"ם מלשון תשבע לבסוף דקשה לאנשי ירושלים ולפ"ז מוכח אדרבא משמואל דאלמנה צריכה לשבע על המזונות ואף דאליבא דרב לא מוכח מידי דלדידי' הפי' תשבע לבסוף כשיבא בעלה מסתבר לי' להרמב"ם ורבותיו דאף לרב תשבע, ולפ"ז מיושב קושית הרמב"ן מההיא דהשולח שהביא הר"ן דאמר מזונות לית לך מדשמואל דאמר התובעת כו' ול"א בקיצור דאף למזונות צריכה לשבע אפי' לרב ולפמ"ש שזה אינו ס' פשוטה רק לשמואל מוכח וכיון דס"ס לא נפקא רק מדשמואל ע"כ אמר מאי דאמר שמואל להדיא ובפרט דנ"מ בקופצת וכמ"ש הר"ן ז"ל ויש ראי' לפי' הרמב"ם מקושי' כיון דלא תשבע לבסוף אף לרב לא הי' לה לגבות אך לפי' הרמב"ם א"ש ובזה מיושב קו' התו' ל"ל נחלקו בני כה"ג בכל אלמנה ולשיטת הרמב"ם א"ש

עוד י"ל ע"פ קושית תוס' הנ"ל שהקשו למה ל"פ בני כה"ג בכל אלמנה די"ל דפליגא דוקא בהלך למדה"י דעכ"פ יש חשש צררי קצת רק דאין הריעותא כ"כ שלא תגבה אפי' בשבועה וכמ"ש תוס' לעיל ואפ"ה יש לחוש שמא נשאר לה מצררי וע"כ צריכה לשבע וכמ"ש מהרש"א וצ"ל דקו' התוס' הוא לר"פ דס"ל דל"ח לצררי רק משום צאי כמ"ש הפ"י וצ"ל לתי' תוס' דהוי רבותא לחנן והנה לפי תי' זה י"ל קו' הראב"ד שהק' מסוגיא זו ופי' הר"ן לרב ל"מ מכל מקום מדשמואל נשמע לרב והנה זה הי' מוכרח אם שמואל הי' אומר כן מסברא דנפשי' אבל כיון דלשמואל הוי פלוגת' דחנן ובני כה"ג ולולי הכרעת ריב"ז שאמר יפה אמר חנן הי' הל' כרבים וא"כ כיון דאף שמואל ל"א מסברא דנפשי' רק לדידי' הוא מוכרח לפסק הלכה כחנן שפיר מצינן למימר לרב דאין לנו הכרח י"ל לדינא כבני כה"ג אליבא דשמואל ואין סתירה לפסק הרמב"ם, וכ"מ דמצינן למיעבד שלא לפרוע מנכ"י בלא שבועה. ראוי לעשות כן ולפ"ז מיושב ג"כ קושי' הרמב"ן מהא דהשולח דלפמ"ש אי אפשר לומר כפסק הרמב"ם רק אליבא דר"ז וצריך לבוא לתי' התו' אבל לר"פ מוכח דעכ"פ לא סבירא להו לבני כה"ג תשבע בתחלה רק הכא דנשאר חשש צררי אבל בשאר אלמנה לא והדרא קושי' הראב"ד וע"כ י"ל דרבה בר"ה אמר התם מלתא דפסיקא מזונות נמי ל"ל מדשמואל דאמר התובעת כתובתה דלולי זאת לר"פ מוכח דא"צ לשבע אבל פסק הרמב"ם יש לקיים שפיר אליבא דר"ז וע"כ אין להוציא מיתומים בלא שבועה ודוק

שם תוס' ד"ה ששמעו ובקול נמי ליכא למימר כו' ע' פ"י שרוצה להוכיח מד"ת אלו כשיטת קצת הפוסקים דמשיאין ע"פ קול ע"ש ולענ"ד תמו' דא"כ בקיצור הו"ל תוספת לדחויי כיון שהיא אומרת שהקיל שקר איך אפשר להתיר לה להנשא ואיך שייך דייק' ומנסבא כיון שאומרת להדיא שהקול שקר ואדרבה ק' להיפך דלא תירץ כלום וכן מוכח דאל"כ קשה לוקמי באמת שמעו בו שמת בע"א וע' פ"י ע"כ נ"ל דתוס' הוי ס"ל דע"י קול שוב ל"ה החשש כ"כ שמא יבא בעלה ואין ריעותא כ"כ ע"כ י"ל דשמואל מודה וא"ל לפ"ז למה הוצרך ר"פ לקמן לומר