חמדת שלמה חלק ב קסד

לר"י למה תגבי ממשעבדי וצ"ל קצת כדברי מוהרש"א דהגמ' לא ידע עדיין מהאי סוגי' דגיטין דנשנית בתר כתובות ולי נראה דאפ"ל עפי"מ דקשי' בסוגי' דגיטין דבעי אי קצובין לחוד מהני לר"ח ופי' תוס' דמע"פ ודאי א"ג משום דמאן דיזיף בצנעא יזיף וכדאי' במתני' להדי' רק דאבעי' הוא במידי דלאו הלוואה דל"ש בצנעא וכמו דאמר רב המוכר שדהו בעדים גובה מנ"מ ולכאורה דבריהם אינם מובנים דבאמת למה לא יגבה ממשעבדי אף למ"ד כתובין דהא אית לי' קלא וכמו אליבא דידן אפי' למאן דפסק כמ"ד כתובין ואפ"ה ס"ל דמוכר שדהו בעדים גובה מנ"מ ועי' פ"י שם הרגיש בזה ונדחק ליישב

ולע"ד י"ל דמלשון המוכר שדהו בעדים משמע שייחד עדים לכך וע"כ אפ"ל כמו דאמרי' בעידי קנין דמסתמא מפקו לקלא ה"נ עידי מכירה כיון שמיוחדים לכך ול"ש לומר בצנעא מוכר ע"כ מפקו לקלא וע"כ הוי כמאן דכתוב ולפי"ז י"ל במוכר שדהו בינו לב"ע רק העדים ראו מחלון י"ל דא"ג ממשעבדי דכיון שאינם מיוחדים לכך ל"ה דבר ברור שיוציאו קול ואע"ג דאפשר שיוציאו קול מ"מ כמאן דכתוב דמי ל"ה ולפ"ז י"ל דאבעיות הגמ' לר"ח אי קצובין לחוד מהני היינו היכא דל"ש לומר מאן דיזיף בצנעא יזיף ול"ד למתני' דב"ב המלוה בעדים שגובה מב"ח וגם לא יחד עדים לכך דל"ה כמו מוכר שדהו בעדים רק כיון דקצובין לחוד מהני י"ל דגובה ממשעבדי כיון דאפשר להיות לו קול אע"ג דל"ה לגמרי כמאן דכתוב

ולפי"ז הי' אפשר ליישב מה שיש לדקדק בסוגי' שם דמתיב ר"ה ב"מ ממתני' דנזונת מנ"מ ופי' רש"י לעולא פריך וקשה הא אף לרחב"א דאמר משום ר"י כתובין מצי קאי הקושי' גם הו"ל לפשוט דקצובין לחוד מהני ולפ"ז י"ל דלר"י דס"ל חייב אני לך מנה בשטר חייב ולא צריך לאוקמי בשטרי פסיקתא וכיון דצ"ל כן בפני עדים ע"כ י"ל דהוי כמוכר שדהו בעדים ממש וע"כ גובה ממשעבדי אף לר"י וגם לר"ח לא מוכח קצובין לחוד די"ל דהוי כמאן דכתוב כמו לר"י אבל לר"ל דס"ל חייב אני לך מנה בשטר ל"מ וע"כ דמתני' מיירי בשטרי פסיקתא וא"צ עדים לזה ואפי' בפ"ע ל"נ לכתוב דכיון דהחיוב מצד עצמותו לא הי' להועיל רק משום שטרי פסיקתא וזה לא ניתן לכתוב ע"כ ל"ה כמאן דכתוב ובשלמא אי קצובין לחוד גובה ל"ש לומר ל"נ לכתוב דא"צ לכתיבה אבל לר"ל דאמר כתובין וצריך לאוקמי בשטרי פסיקתא הקשה שפיר מעתה אחין דברי רש"י שפיר דווקא לעולא פריך דאמר משום ר"ל ולר"ל ע"כ מיירי בשטר פסיקתא והקשה הגמ' שפיר, ולפ"ז מיושבים דברי תוס' היטב ול"ק מה שהקשיתי לעיל דהא לר"י דס"ל קצ בין ל"ג ממשעבדי ולמ"ש א"ש כיון דלר"י מוקי דאמר בפני עדים דווקא הוי כמוכר שדהו בעדים דאף לר"י גובה ממשעבדי ובזה הי' אפ"ל לסייע שיטת הרמב"ם דא"י לחייב דבר שא"ק די"ל דדחיקא לומר דקושי' [ר"ה ב"מ] קאי דווקא לעולא מדלא אמר מותיב לעולא וכמ"ש הרשב"א ע"כ ס"ל דאף לר"י קשה דאליבא דאמת אף לר"י צריך לאוקמי בשטרי פסיקתא משים דהוי דשא"ק וע"כ ל"נ לכתוב כדאסיק ר"א ול"ל דהוי כמאן דכתוב ואפ"ה גובה ממשעבדי וי"ל דהקושי' הוא לכ"ע דמוכח דל"ב לא קצוב ולא כתוב וכעין שפי' הרשב"א שם

ולולי דברי הראשונים הי' נ"ל די"ל בדעת הרמב"ם נהי דס"ל דחמש שנים מקרי דשא"ק וא"י להתחייב אם לא בשטרי פסיקתא היינו משום דהחיוב צריך להיות ברור אופן חיובו כמה הוא וכ"ז שאינו ברור אפי' על דבר מועט שוב א"י הקנין לחול משא"כ לענין לגבות ממשעבדי היכא דכבר נתחייב ואין הטעם רק משום תק"ע לענין זה י"ל דאף חמש שנים מקרי דבר קצוב דבזה ל"ש תק"ע דבין זול ליוקר אין החילוק גדול כ"כ לחוש בזה לתק"ע וצ"ל דבר שא"ק לגמרי ולפ"ז י"ל דקו' הגמ' ל"ק למ"ד קצובין וארווחנא בזה דדחיק' לומר דקנו מידו מהני לדשא"ק לשיטת הרמב"ם וכמ"ש הש"ך כיון דטעמא משום תק"ע מאי מועיל קנין לזה ולמ"ש א"ש וצ"ע

ולענין קושי' הראב"ד על הרמב"ם דבס"ד דל"א שטרי פסיקתא איך קאמר מאי לאו כה"ג הא לא מהני משים דשא"ק י"ל דהא אי' בירושלמי חייב לזונה חמש שנים ראשונים בין בזול בין ביוקר משמע דאשמעי' דס"ד דלא קיבל עליו רק שיוו של חמש שנים כמו שהם עכשיו וע"כ אם נתיקר יהי' פטור מלזונה כשעת היוקר קמ"ל דכוונתו הי' על חמש שנים ראשונים בין בזול בין ביוקר והנה מוכח דל"ה מלתא דפשיטא כ"כ דכוונתו על חמש שנים ראשונים בין בזול בין ביוקר מדהוצרך הירושלמי לאשמעי' כן ולפ"ז י"ל דלפום ס"ד דלא מיירי בשטרי פסיקתא הי' מוכח לומר דל"ה כוונתו רק כפי ששוה עכשיו מדין מזון ה' שנים ולפ"ז שפיר הוי קצוב וע"כ א"ש לר"י אבל לר"ל קשה דא"י לחייב כלל אבל אליבא דאמת לא ניחא לי' להרמב"ם לדחות הבריי' דירושלמי ומוכח דקיבל עליו בין בזול בין ביוקר והוי דשא"ק ומוכרח לר"י ג"כ לומר דמיירי בשטרי פסיקתא ומש"ה מהני לדבר שא"ק

עוד אפ"ל לפמ"ש הכ"מ בתי' קו' הרמב"ן מדאמר יכיר ל"ל הא אי בעי למיתב לי' כו' ומשני בנכסי' שנפלו אח"כ ומקשה לר"מ יכיר ל"ל וא"כ מוכח לר"מ דיכול להתחייב בדשא"ק ומדר"מ נשמע לדרבנן ותי' הכ"מ דיכול לפרוט סך עצום אלף אלפי' דנרי' וע"כ הוי קצוב ועכצ"ל אע"ג דא"י להתחיי' כך עצים דשמא לא יפלו לו כ"כ מ"מ כיון שפורט שאף אם יפול לו סך עצום יקח ממנו שני חלקים דרך קנין שוב ליה דשא"ק ולפ"ז נראה ברור לדעת הרמב"ם דמי שמתחייב לזון את חבירו ה' שנים ופורט כך עצום שאף אם יעלה בסך הזה מתחייב לזונו ודאי ל"ה דשא"ק וכסברת הכ"מ הנ"ל והא דכ' הרמב"ם דא"ח היינו באומר סתם מעתה י"ל דבס"ד הוי צריכן לאוקמי מתני' בפורט סך עצום ועקרא דמתני' לא אתי לאשמעי' רק שיוכל להתחייב רק אליבא דאמת לא צריכנן לזה משום דהוי שטרי פסיקתא

ולפ"ז יש מקום ליישב קו' הרמב"ן שהק' דאין סברא לומר דמידי דל"ה קנין יועיל בשטרי פסקתא דאין סברא לומר בההוא הנאה דקמתחתני רק דהוי כאלו קנו מידו אבל מידי דלאו בר קנין איך יועיל וע"ש בבעה"ת שער ס"ד שהביא ראי' לזה מדאמר במתנת ש"מ מידי דליתא בברי ליתא בש"מ ולפמ"ש י"ל כיון דעכ"פ אפשר להתחייב בפורט סך עצים וע"כ בההוא הנאה דקא מתחתני וידעי' שרוצה להתחייב הוי כאלו פרט כך עצום שאין להעלות עה"ד בשום אופן שמזונות ה' שנים יעלו יותר אפי' יהיו שנים כשני אליהו ח"ו וא"ל לפ"ז נסתר הוכחה הנ"ל מהירושלמי דבש"פ יכול להתחייב מדתני חייב לזונה בין בזול בין ביוקר וכמ"ש בדרך הראשין דהא לפ"ז אפ"ל דמיירי בפורט כך עצום די"ל מדהוצרך הירושלמי להשמיענו בין בזול בין ביוקר ע"כ דלא מיירי בפורט כך עצום דאל"כ פשיטא דהא בשביל זה פרט סך עצום בשביל היוקר ובזה י"ל ג"כ מ"ש הרמב"ן בבעה"ת מדגובה שבח מבנ"ח אע"ג דל"ה קצוב ואפ"ה יכול להתחייב וכ' שם והרב תי' משום אחריות טעות סופר ותמה וכי עדיף טועה משאינו טועה וכיון דאפי' בפי' אין מקום להתחייב וכי יהי' טועה עדיף מפי' והוא פליאה עצומה ע"ד הרב ולפמ"ש יש בו מן היישוב די"ל כיון דהוא ט"ס א"כ דעתו ע"ד המועיל והיינו שמסתמא הוא מקבל להתחייב בסך עצום באופן המועיל ואע"ג שכ' סתם אנא איקום ואשפי מ"מ כיון דאף בלא כ' הוי ט"ס אין אנו צריכים לדון על לשון השטר ואע"ג שלא כ' בו כך עצום רק סתם שחייב לשלם השבח כאלו התחייב סך עצום ולפ"ז מיושב ג"כ הקו' השני של הרמב"ן דהא שמואל ס"ל אמליך וכתב ולא ס"ל ט"ס ואפ"ה מהני ולפמ"ש י"ל דלשמואל צריך לכתוב באופה"מ על דרך הנ"ל שקיבל עליו סך עצום וכמו שכתב הנ"מ: