חמדת שלמה חלק ב קסג

קשה דראוי שימעלו האורחים והנה לכאו' י"ל דדוקא בבשר עולה שהוא קה"ג ואין יוצא לחולין ע"כ א"א למעול רק בשעת אכילה דאז כלה ונאבד משא"כ בקדשי ב"ה דע"י מעילה יוצא לחולין שפיר י"ל דרק מעילת האורחים מה שנותן להם השליח ל"ה רק בשעת אכילה וכמש"ל כדמוכח ממתני' החנווני מעל לכשיוציא דוקא ולפ"ז א"ש מ"ש דמעילת השליח הוא קודם אך לפ"מ דמוכח מהרמב"ם פ"ו מה' מעיל' ה' ה' דאפי' בקדשי מזבח נתנה לחבירו וחבירו לחבירו כולם מעלו אע"ג דלא יצאו לחולין וא"כ מוכח להרמב"ם דאפי' בק"מ מעל בנתינה לחבירו וע"ש בס' שעה"מ שכ' דתוספת ע"כ ל"ס להו כהרמב"ם וכבר כתבתי בזה בעז"ה בחי' קידושין הנראה לע"ד ע"ש ותמצא נחת עכ"פ מוכח דהרמב"ם ס"ל דאפי' בק"מ שייך מעילה בנתינה אע"ג דלא יצא לחולין ולפ"ז צריך להבין בב"ע למה לא ימעול השליח תיכף כשנתן לאורחים וע"כ צ"ל דהנתינה לאורחים לאכול אין הדבר קנוי להם רק בשעת אכילה דכוונתו הוא שיאכלו אצלו ולפ"ז אין סילוק בין קד"מ לקדב"ה וא"כ הדרי הקו' לדוכת' אמנם להיות סברא זו לא מוכח רק מהתוספתא וע' מ"ש בחי' קי' דתלי' בפלוגתא דר"מ ור"י ע"כ אין זה סברא פשוטה וע"כ הקש' בפשיטות בעה"ב אמאי מעל וע' היטב מ"ש בזה בעז"ה בחי' קי' ע"ש

ועיי' בס' בית יעקב להגאבד"ק ליסא יצו מ"ש ביישוב הרמב"ם הנ"ל ולענ"ד קשים להולמם מ"ש הטעם משום לא מצינו זה נהנה וזה מתחייב למה לא נימא ג"כ במעביר דהיינו שאמר אחת מדעת בעה"ב ואחת מדעתו כיון דאין לו רשות מבעה"ב איך קנו האורחים קודם אכילה והו"ל לומר שלא ימעלו רק האורחים ולא השליח כיון שלא קנו האורחים מקודם וצ"ל בכוונתו דאי הוי מעביר ודאי כוונתו להחזיר לבעלים דמי החתיכה והוא דוחק אמנם עיקר דבריו נפלאו ממני דהא הרמב"ם ע"כ ס"ל דבמעילה לא אמרי' זה נהנה וזה מתחייב מדכתב הרמב"ם בבשר עולה לא מעל רק האוכל וכ' הטעם משום דנצטרף איסור אחר וע"כ צ"ל דלא מעל בנתינה רק בשעת אכילה דאי המעילה הוי בשעת נתינה לא נצטרף איסור אחר וע"כ הטעם או דבק"הג לא מעל בנתינה כיון דא"י לחולין או דנתינה לאורחים הוא רק שיאכלו וכמו שהארכתי בזה בעזה"י בחי' קי' וכוון דלא מעל רק בשעת אכילה למה הוצרך לומר משום דנצטרף איסור אחר ת"ל דזה נהנה וז"מ ל"א א"ו מוכח דס"ל במעילה ל"ש זה נהנה וז"מ ל"א כיון דעיקר ענין המעילה ל"ה החיוב משים הנאה רק משום הוצאת רשות הקדש ולא דמי לאכול חלב וכמ"ש בחידושי קידושין בעזה"י והוא נכון וברור

לכאורה קשה לי בסוגיא זו לפי הנראה פשוט דעיקר אבעיות הגמרא הוא לענין אם המוכר יכול לחזור אבל הלוקח ודאי יכול לחזור אם אין רוצים ליתן לו כור וכ"כ הר"ן להדי' ולפ"ז למה לא יהי' קפידא אצל המשלח לו יהא שאמר לו מכור לי לתך ומכר לתך רק שהתנה שהלוקח יכול לחזור עדיין ולא המוכר דנראה לכאו' דהוי ש"ש דאם יוזל יחזור בו הלוקח ואם יתיקר לא יוכל המוכר לחזור וא"כ ה"נ כיון דהלוקח יכול לחזור ולא המוכר למה לא יהי' מעביר ע"ד וע' בספר קצה"ח סי' ר"ה סעיף ז' מ"ש בשם תשובת חוות יאיר סימן מ' ומ"ש הוא ז"ל ע"ש

דף קא ע"ב משנה לא יאמר לכשתבא אצלי ופרש"י כלומר אם הייתי מקיים את אמה כו' ולא פי' כפשטי' דהקפיד' היא הואיל והוא א"ר להוליך לה מזונות ולפמ"ש הר"ן בשם הרשב"א דכל המחייב לזון את חבירו מחויב לזונו במקום שהוא י"ל מדתני מוליך לה במקום אמה ולפ"ז הי' משמע כיון דראוי' להיות אצל אמה ובאמת אין הדין כן כמ"ש הרשב"א ע"כ פירש"י דמתני' ל"א לאשמועי' בזה האי דינא כלל וכ"מ בגמ' דאין קפידא להיות דוקא הואיל דצריכה להיות אצל אמה דהא מדייק מלישנ' יתיר' לקמן בת אצל אמה דאל"כ לתני למקו' שהיא כדאי' בגמרא ואם הי' מקום לתלות בזה דלמא אצל אמה דווקא ובאמת דוקא בקטנה א"ו דאצל אמה לאו דוקא ואלו הי' עיקר הטענה לכשתבא אצלי על הבת ל"ה למתני לישנא דאיכא למטעי אבל לפרש"י א"ש ודוק

ונ"ל עוד ראי' לפי' רש"י מדתני בסיפא הפקחין היו כותבין כ"ז שאת עמי ולכאורה ל"ש ע"ז לשון הפקחין דממ"נ אם הוא סברא חצונה שלא להתחייב לאחר גירושי אשתו ל"ה צריך להתנות כלל ואם אין זה סברא חציצה כ"כ ל"ש למתלי בפקחות רק שהם מדקדקין יותר ויותר קשה אם הם רוצים ונזהרים לפטור מכל החיובים היתירים הלא תני במשנה ג"כ נשאת הבעל נותן להם מזונות והם נותנים לה דמי מזונות וכתבו תוס' דאיצטרך לאשמועי' דס"ד דלא פסק אלא עד שתנשא א"כ הי' להם להפקחים ליזהר לפטור מזה ג"כ ולכתוב כ"ז שלא תנשא הבת אבל לדברי רש"י דזו הטענה נזכרה במשנה ל"י כשתבא אצלי רק דאפ"ה ל"מ דהוי רק דברי' שבלב ע"ז שייך שפיר הפקחים כיון שטוענים כן וע"כ אומרי' שלא רצו להתחייב בזה רק דאפ"ה ל"מ משום דהוי דברים שבלב וזה פקחתם שיודעים שלא תועיל טענתם וכותבים כן להדי' כן נ"ל נכון

שם תוס' ד"ה חייב לזונה כו' מאי לאו כה"ג דאי בשטר גמור כו' וכ' מהרש"א דנרא' דתו' ס"ל דסיפא ארישא קאי וא"כ לר"ל דס"ל כתובין וע"כ דסיפא מיירי בקנו מידו כדאי' בגיטין וא"כ ל"צ לאוקמי אליבא דאמת לר"ל בשטרי פסיקתא רק דמיירי בקנו מידו ואפ"ה בנותיו א"ג ממשעבדי וזהו דאתי לאשמועי' ולענ"ד הי' דחוק לומר דאליבא דאמת ל"מ למתני בשטרי פסיקתא דהא בסוגי' זו גופי' מוקי ג"כ לקמן בקנו מידו גם לומר דעיקר הרבותא היא הסיפא דגובה מנכסי' משועבדים ולא הרישא הוא דוחק

ע"כ הי' נראה לע"ד דכוונת התו' הוא כך דהא בסוגי' דלקמן דמסיק דל"נ לכתוב ומקשה מסיפא דגובה מנ"מ ומשני בשקנו מידו וע"ז מקשה א"ה בנותיו נמי עד שהוצרך לומר צררי משמע פשוט דבתחלת הסוגי' עדיין לא אסיק אדעתי' חשש צררי וקשי' להתו' לפ"ז איך ס"ד לאוקמי מתני' כה"ג בשטר גרוע כפי' התוס' א"כ תיקשי קושי' הגמ' לקמן למה תגבי ממשעבדי ולומר דסיפא מיירי שעשה מלתא יתירתא בק"מ או שטר גמור קשה בנותיו נמי כיון דע"כ בתחלת הסוגי' ל"א אדעתי' הא דאמר לקמן משום צררי וע"כ הי' מקום להוכיח מזה פי' הר"ת דחייב אני לך מנה בשטר מיירי בשטר גמור וע"כ בתחלת הסוגי' ל"ק מסיפא כיון דב"א צריך שטר גמור ע"כ ממילא גובה ממשעבדי ול"ק א"ה בנותיו נמי דבנותיו מסתמא לא עשה שטר גמור דמה"ת יעשה מלתא יתירתא אך בב"א אי אפשר להתחייב בע"א וע"כ הי' מקום להוכיח דלא כפירושם וע"כ הוצרכו לומר דבהו"א זו היינו צריכים לומר דאפי' בשטר גרוע גובה ממשעבדי דאית לי' קול וע"כ ל"ק מסיפא רק בסוף הסוגי' דמסיק ל"נ לכתוב ומוכח דמשום קול לחוד א"ג ממשעבדי רק דבעי דווקא שטר גמור הקשה שפיר מסיפא ועיקר דברי תוס' סובבים שלא להוכיח מזה כפי' ר"ת דמיירי בשטר גמור ואע"ג דלפי"מ דמוכח מפי' ר"ת לקמן בערב דאפי' בשטר גמור ומסרו בע"מ היכא דיוכל להתחייב אפ"ה י"ל דא"ג ממשעבדי וכמו בערב היוצא אחר חיתום שטרות וא"כ אף לר"ת אין זה דבר ברור בב"א לומר דהחיוב אי אפשר רק באופן שתגבה ממשעבדי י"ל חדא דעדיין ל"א אדעתי' הא דערב ועוד די"ל סתמא דמלתא כיון שצריך ליתן שטר נותן כראוי משא"כ בערב דעיקרא של שטר אינו בשביל הערבות כן נ"ל נכון פי' התוס'

אך הא קשי' כיון דר"י ס"ל להדי' בגיטין משום כתובין ומוכח דקצובין ל"מ לגבות ממשעבדי עדיין תיקשי