חמדת שלמה חלק ב קנט

יאמר הנחתי לך מקום לגבות ממנו ותפסיד חצי הכתובה ז"א דהא תוס' ס"ל לקמן באשה הוי כמו אשתדיף וגבי' מראשון מעתה מיושב קושי' תוס' דודאי רבותא הוי אליבא דר"מ דהא הברייתא סתמא קתני ומיירי בודאי באופן ששני השדות שוים כ"א כדי כתובתה או שניהם פחותים והוי רבותא שפיר דבזה שייך סברת התו' אבל וודאי דמיירי ג"כ באין שוים כ"א כדי כתובתה ובזה ל"ש סברת תו' ואפ"ה סבר ר"י נחת רוח עשיתי א"כ מוכח דר"י סבירא לי' בכ"מ הך סברא דנ"ר מש"ה הוצרך לומר להיפוך וק"ל

והנה הפ"י תי' על קושי' התו' על הרב"י מש"ה לא מוקי ר"א כולהי ר"מ דדוחק לאוקמי מתני' דלקח מן האיש בשני לקוחות ולפ"ז מיושב קושי' הנ"ל על רנב"י דלרנב"י גם כן לא ק' קושית הגמ' הנ"ל ול"צ לבוא לתי' ר"א די"ל דס"ל כתי' תוס' על קושיתם הנ"ל ויוכל לתרץ קושי' הגמ' כמו ר"פ וא"ל א"כ אמאי לא משני ר"א כמו רנב"י די"ל דהיה קשה לר"א דאי אמרי' דכתבה לראשון הוי רבותא אליבא דר"מ א"כ מה"ת להפליג הפלוגתא כל כך בין ר"מ לר"י דודאי ל"ס לר"י נחת רוח רק בב' לקוחות וא"כ קשה מתני' דגיטין דא"ל דהתם מיירי בב' לקוחות כתי' הפ"י על קושי' תוספות השני' בשלמא לרנב"י לא קשי' דא"ל כתי' הנ"ל דא"ל דר"י ס"ל דדוקא בב' לקוחות דהא מיירי ג"כ באופן הנ"ל דלא שייך סברת תוס' דא"ל משו"ה חתמה לשני דסברה דלא תפסיד כלום זה לרנב"י דס"ל איבדה משני אבל ר"א דס"ל איבדה מראשון רק דמשמעות הלשון ס"ל דאין הכרע אבל הדין ס"ל דאבדה לגמרי מכח קושי' השני' של רבא מכח הברייתא ונסתר סברא הנ"ל מש"ה צריך לבוא לתרוצו אבל לרנב"י לא צריכנן לתי' ר"א ומתורץ שיטת הרמב"ם היטב ודוק כי נכון הוא

תוס' ד"ה כתב לראשון יש מקשים הא בהניזקין כו' וע' במהרמ"ש פי' לקושית התוס' ונראה נתרץ בצירוף קושי' העולם דאמאי נקט הגמ' וכי קנו מידו מאי הוי אמאי לא מקשה בקיצור תימא נחת רוח עשיתי לבעלי ונ"ל דתוס' בד"ה וכי כו' הקשו הא הוי כמו כותב לה ועודה ארוסה והקשה המ"ל פכ"ג, מה"א ה"א הא תוס' ס"ל הטעם דמהני בכותב לה ועודה ארוסה משום דהוי דשלב"ל והוי מדרבנן אבל הכא הוי השעבוד מדאורייתא א"כ אם הוי כמו כותב לה ועודה ארוסה כ"ש דקשה קושי' הגמ' הא הוי דשלב"ל ע"ש, והנה אם נאמר סברת התוס' דהוי סילוק וס' המש"ל בע"כ צ"ל דמתני' איירי בג' שדות דמקחן בטל לאלתר ול"ה דשלב"ל ומשום הכי ל"ה סילוק בעלמא אבל בשאר שדות אפי' קנין לא מהני לסברת המ"ל הנ"ל ולפ"ז י"ל קושיא הנ"ל דהנה הרשב"א בגיטין מקשה מאי פריך הגמ' דלמא מיירי שכתבה לאחר גמר המקח ול"ש נחת רוח כיון דכבר נגמר המקח ומאי איכפת לי' לבעל אם תחתום או לא ולפמ"ש מיושב כיון דמיירי בג' שדות שייך לעולם נחת רוח דכל שעה יכולה לחזור ולבטל המכירה וצריך הבעל לתת מעות להלוקח דהוי כנמצא שא"ש ול"ק קושי' הרשב"א הנ"ל, מעתה כך קושית הגמרא על הא דמשני שמיירי שקנו מידה אכתי מאי מהני הא הוי דשלב"ל, וא"ל דמיירי בג"ש א"כ קשה ותימא נחת רוח דבל"ז ל"ק ותימא נחת רוח כקו' הרשב"א לפ"ז ל"ק קושי' תוס' על רב דרב ס"ל שעבודא ל"ד א"כ איכא למימר דמתני' מיירי בשאר שדות ול"ק קושי' הגמ' דהא הוי דשלב"ל ז"א דהוי סילוק בדרבנן ומהני ול"צ לבוא לתי' ר"א

אמנם הרמב"ם בע"כ לא ס"ל כמ"ש דא"כ יהי' מוכח דלאחר שנגמר המקח ל"ש נחת רוח ומתוך דברי הרמב"ם מוכח לכאורה דס"ל דנחת רוח שייך אפי' לאחר שנגמר מכירת הבעל ואפי' בשאר שדות ע' בלשון הרמב"ם פט"ז מאישות דוק ותשכח ולמ"ש ל"ק קושיתי דלעיל על הרמב"ם מן רנב"י שהקשינו די"ל דרנב"י סבר שעבודא ל"ד כמו רב ושמואל ול"ק קושי' הגמ' לדידי'

ונראה לתרץ דקדוק הנ"ל וליישב ג"כ קו' העולם שהקשו לפ"ד הפוסקים דס"ל דטענת נחת רוח הוי כמו אונס והוי כמו תלו' וזבין א"כ מאי פריך הגמרא דלמא מתני' מיירי במעות ונ"ל דהנה יש פוסקים דס"ל דבתלו' וזבין צ"ל רוצה אני ואי לא אמר לא גמר ומקני והנה הש"מ כ' בשם תלמידי ר"י דמש"ה מהני קנין גבי דו"ד אף דהוא לשון גרוע ובעצמותו אינו כלום מ"מ מכח הקנין מוכח דמגוף הקרקע סילק ולא מדו"ד [וע' בנדרים דף ך"ח בענין נודרין להורגין בר"ן שם כעין סברא זו] ולפ"ז אפשר לומר היכא דהוא אנוס אין הקנין ראי' ול"ה לשון קנין כלל א"כ אף דנתן לה מעות ל"מ וזה יוכל להיות אף להפוסקים דס"ל דא"צ לומר ר"א מעתה כך קושי' הגמ' על הא דמשני דמיירי בקנו מידה מאי מהני הקנין הא לשון דו"ד בעצמותו אינו כלום מעתה אף דקבלה קנין יכולה לומר דמש"ה קבלה בקנין כדי לעשות נחת רוח ושוב ל"ה קנין כלל בל"ז ל"ק דהו"א דדו"ד הוא לשון טוב ואיכא למימר דמתני' מיירי במעות אבל השת' דהוי לשון גרוע ורק מכח הקנין וזה שייך היכא דנעשה הקנין מדעת ובריצוי אבל היכא דנעשה בע"כ לא מוכח מהקנין כלל וטענת נ"ר הוי אונס ודוק

ולפ"ז יש לתרץ דברי הרמב"ם דפסק תלו' וזבין זביני' זבינא ופסק כרב משמי' דר"נ דלכאורה סותרים זה את זה ע' בכ"מ שמדחיק ליישב סתירה זו ועדיין קשה מנ"ל להרמב"ם דינים אלו ולפמ"ש ניחא דהי' קשה להרמב"ם קו' תוס' דכאן על רב וס"ל כמ"ש דלרב ל"ק קו' הראשונה של הגמ' דא"ל דהוי סילוק והוי לשון טוב וממילא ל"ק ג"כ קו' שני' דאיכא למימר דהוי תלי' וזבין ולפ"ז קשה על ר"נ איך יחלוק על רב א"ו דר"נ ס"ל ג"כ תלו' וזבין זביני' זבינא וכתי' הכ"מ ודוק

דף צ"ו ע"ב תוס' ד"ה נכסי בחזקת אלמנה קיימי עי' היטב והנה בש"ע סי' צ"ג סעי' י"ט אלמנה נזונות אעפ"י שלא נשבעה וי"ח וכ' הרמ"א והס' ראשונה עיקר ועי' ב"ש כ' שהרמב"ן הביא ראי' דא"צ לישבע על מזונות מגיטין פ' השולח ההיא דאתי' לקמי' דרבה בר"ה למגבי כתובתה אמר רב לא מגבי כתובה משום דנמנעו מלהשביעה אמרה הב לי מזוני אמר מזוני נמי ל"ל דא"ש התובעת כתובתה בב"ד אין לה מזונות וא"נ כדעת הרמב"ם דצריכה לישבע על מזונות ת"ל משום דנמנעו מלהשביעה והט"ז הקשה דאף לדעת הרמב"ן קשה דהא דגובה מזונות בל"ש הוא משום תישבע לבסוף והכא כיון דלא תישבע לבסוף דהא נמנעו מלהשביעה א"כ אף מזונות ל"ל ותי' הב"ש דעיקר הטעם הוא הואיל והנכסים בחזקתן לענין מזונות כדאי' לקמן דאלמנה נאמנת אם אומרי' היתומים נתננו ע"כ גובה בלא שבועה עי"ש

ולע"ד נראה דאף לשיטת הרמב"ם צ"ל י"ל קושי' הרמב"ן עפמ"ש הר"ן לקמן בשם הרשב"א עמ"ש הרמב"ם דאם היתומים אומרים נתננו תשבע שבועת היסת ותטול וכ' הרשב"א דה"ט דס"ל נהי דהאשה מוחזקת מ"מ הוי רק כטוען על המשכון וע"כ צריכה לשבע ותמה הר"ן דלפ"ז הוי לה לשבע בנק"ח כדין טוען על המשכון וע"כ כ' שהטעם הוא פשוט נהי שהיא מוחזקת מ"מ לו יהא כשאר תביעה ע"פ שהיתומים תובעים אותה שנתנו לה וצריכה לשבע היסת עי"ש

ולע"ד דברי הרשב"א נכונים וברורים דעיקר הוכחת הרשב"א ממ"ש הרמב"ם תשבע ותטול משמע דקודם שבועה אין לה ליטול וקשה כיון דהיא מוחזקת א"כ יכולה ליטול אף קודם שבועה רק לאחר שנטלה יהי' תביעה עלי' שנטלה שני פעמים ותהי' צריכה לשבע ולמה דקדק הרמב"ם לכתוב תשבע ותטול ע"כ כ' הרשב"א דאינו מוחזקת לגמרי רק כמו מלוה על המשכון ע"כ צריכה לשבע קודם ומ"ש הרמב"ם תשבע היסת ולא כ' שתשבע בנק"ח י"ל כיון דמדינא דגמ' אין לה מזונות רק מקרקע א"כ עיקר תביעתה