חמדת שלמה חלק ב קנז

ולענ"ד קשה יותר דהא הו"מ לתרוצי שאחד מבני הנשים הם יורשי האשה שאין לה זכרים ופורעין לעצמם וס"ד לומר דל"ה מותר וקמ"ל דאפ"ה הוי מותר והוי כעין כתובה נע"מ דלעיל דנ"מ היכא שפורעין לעצמם ואף דבע"ח איכא ג"כ לאשכוחי שפורעין לעצמם מיהו אי הוי נקט בע"ח ל"ה מוכח דאיירי בכה"ג רק הואיל ונקט כתובה מוכח דאיירי בכה"ג כעין כתובה נע"מ דלעיל וא"כ ק' מאי דמשני יולדת נקבה ול"ש לומר ל"ד כמ"ש מוהר"ש דאדרבא הו"ל לשנוי' להדיא דל"י כלל והם יורשי' אותה א' מבני הנשים שיש להם זכרים ומש"ה ס"ד דל"ה מותר כיון שפורעין לעצמם ומזה מוכח כפי' הש"מ דעיקר רבותא דכתובה הוא רק הואיל ול"ה חוב גמור אבל לולא זאת אין כאן רבותא דהוי כמו מרובין ונתמעטו וע"כ אין נ"מ כלל אם יולדת נקבה או שהם יורשים אותה ע"כ שפיר יש לומר כתי' מוהר"ש ודוק היטב

דף צד ע"א גמרא אתמר שני שטרות היוצאים ביום א' וכ' תוס' דמיירי בשטרי מכר או מתנה דבשטרי הלואה ודאי שניה' שוין כדמוכח ממתני' וכ"כ הריף פ' הכותב והר"ן ביאר הטעם כיון דמשום קלא הוא ואין הקול יוצא רק מזמן המוכח ולענין ב"ח אין לו דין קדימה וא"כ לשיטת הסוברים דמע"פ מוקדם קודם הדרי' הקו' ממתני' לדוכתי' דתני חולקת בשוה משמע אפי' לענין ב"ח [אם לא דנימא דשמואל לשיטתו דס"ל שעבודא ל"ד מ"מ לדידן קשה] והירושלמי קאמר באמת מתני' פליג' על שמואל וכמ"ש הרי"ף פ' הכותב וצ"ע במאי פליג עם תלמודן גם למה לא מוקי מתני' כר"מ ולא הוצרך לומר פליגא גם י"ל לפי"מ שפי' שודא למי שיהי' נוטה דעת הדיין ומהירושלמי משמע למי שירצה הדיין ליתן בלא טעם וכ"כ הרמב"ן בחי' לב"ב שכן דעת הירושלמי וקשה מנ"ל לחלוק על הירושלמי בזה, ונראה לע"ד דאפשר ליישב הכל על נכון דהנה תוס' האריכו למה ל"ש לר"מ ג"כ שודא וכ' דלר"מ כיון דבעי מוכח מתוכו לא מהני אפי' נמסר קודם ועי' במוהרמ"ש שתמה בזה דמ"מ ודאי המסירה מהני וע"כ שהר"ת לא הוצרך להשיב בזה ע"ד התוס' דודאי אי אפשר לומר כן וע"כ פי' בדרך אחר והנה הר"ן בגיטין פ' המגרש נדחק מאד בזה וכ' דהוי כמו משייר בקנינו לענין שאם יקנה לאחר יהיו שניהם שוים אף שא"י לחזור בו לגמרי והוא צע"ג מנ"ל לחדש זה לר"מ לומר דלא יכול לחזור ואפ"ה יכול ליתן לאחר שיהי' יד שניהם שוים וע"ש מ"ש בשם הרמב"ן דמש"ה לר"מ לא מהני המסירה קודם משום דס"ל עדיו בחותמיו זכין והם כבר זכוהו לקנות מסוף היום וגם זה תמוה לע"ד למה לא יכול לחזור בו מזיכוי העדים ושיזכה מיד [וצ"ל דס"ל כיון דכבר זכה ע"י העדים שוב ל"ה ספר מקנה וצ"ע]

ע"כ היה נראה לפע"ד דאפשר לומר כך דלפי"מ שפי' ענין שודא הוא למי שהי' נוטה דעת הדיין שהיה הנותן אוהב יותר מסתמא לזה מסר קודם ואת השני הטעה ולכאורה קשה הדבר כיון דסו"ס אם יבואו לב"ד יהי' לשניהם שטרות שוים א"כ מאי הועיל בזה שנתן לאוהבו קודם וא"ל דסמך על השודא ואולי לא יכוין הדיין האמת גם קשה מאוד לתלות תחלת השודא משום שהוא סמך על השודא רא ע"ז אנו דנין אם לומר שודא או לא ואלו ל"א שודא ל"ש שודא כלל,. לכן נראה די"ל לפמ"ש רש"י בגיטין דלר"א דאמר ע"מ כרתי ע"ח לא מהני בלא ע"מ והא דסמכי' על ע"ח משום דאמרי' מסתמא הי' ע"מ ודלא כשיטת הרי"ף שם וע"ש בר"ן שכ' מה"ת לסמוך שהי' ע"מ דלמא לא ידע הדין שצריך ע"מ אמנם רש"י ותוס' ס"ל דמסתמא הי' ע"מ ונרא' פשוט דזה ל"ש אלא היכא דל"ה ריעותא לפנינו אבל היכא דאיכא ריעותא לפנינו כגון שכ' שני שטרות על שדה אחת דחזינן ע"כ שהטעה לא' מהם בזה ודאי לא אמרי' שהיו ע"מ לשניהם די"ל דלאותו שרצה להטעות לא הי' ע"מ מעתה שפיר י"ל דמש"ה שייך לר"א שודא דמסתמא אותו שאהב מסר ע"י ע"מ ולהשני מסר בלא ע"מ וע"כ כשיבואו לב"ד שניהם עם השטרות שלהם יהיו צריכים להביא הע"מ שלהם לידע איזהו נמסר תחלה ולאותו שהטעה לא יהיו לו ע"מ ויהי' נפסד ולא יהי' צריך לשודא וע"ז סמך אמנם בבואם לפנינו ואין לשניהם ע"מ לפנינו בזה שייך לומר שודא ואמרי' דלזה שהי' אוהב מסתמא מסר בע"מ ולהשני ל"מ בע"מ וכיון דהדין נותן היכא דאיכא ריעותא שצריך להביא ע"מ יהיה נפסד דהוא היה סובר דמסתמא יביא ע"מ רק היכא דהזדמן שלא יכול להביאם אמרי' שודא כל זה שייך לר"א דס"ל שצריך להיות ע"מ שפיר אפ"ל שודא כמ"ש משא"כ לר"מ דאין מקום לע"מ אף אי אמרי' דקונה ע"י מסירה מ"מ ל"ש לומר שודא כיון שאם יבואו לפנינו יהיו שניהם שוים ואף אם יביא א' ראי' אימת נמסר לידו השטר מ"מ אין מגרע בזה שטרו של חבירו כיון דלשניהם יש שטר בשוה משא"כ לר"א אותו שיש לו ע"מ זוכה מדין והשני י"ל שלא הי' לו ע"מ כיון דל"ש בזה לומר מסתמא היה ע"מ והשטר שלו הוא חספא בעלמא ולפ"ז מיושב הקושיא ממתני' ויש חילוק פשוט בין שטרי הלוואה וכתובה לשטרי מכר ומתנה דבשטרי הלוואה וכתובה כיון דאין הספק לבעל השטר לגמרי א"כ מסתמא הי' ע"מ ושוב שניהם שוים כיון דא"צ להביא ע"מ לפנינו שוב ל"ש שודא כלל ולפ"ז מוכח מגמ' דידן דמוקי בפלוגתא דר"מ ור"א דשודא היינו למי שיהיה נוטה דעת הדיין וע"כ ל"ש לר"מ שודא אך לדעת הירושלמי דס"ל שודא למי שירצה הדיין ליתן בלא טעם ממילא אף לר"מ אי אמרי' דאותו שמסר לו קודם זוכה וכמ"ש המוהר"ש אף לר"מ שייך שודא וגם בשטרי הלואה וכתובה שייך ג"כ שודא וע"כ קאמר הירושלמי שפיר מתני' פליגא על שמואל דלשיטת ירושלמי אין חילוק בין שטרי מכר להלוואה וגם לא מצי לאוקמי כר"מ כיון דס"ל שודא למי שירצה הדיין ליתן וכמ"ש אבל לפום גמ' דידן דאוקי לה בפלוגתא דר"מ ור"א ומוכח דשודא הוי למי שיהיה נוטה דעת הדיין דמש"ה ל"ש לר"מ שודא כמ"ש ע"כ ממילא בשטרי הלוואה אף לר"א ל"ש שודא ואתי' מתני' שפיר, אך לכאורה עדיין קשה לפי' זה דאי נימא דאף לר"מ י"ל דקונה במסירת השטר וכסברת מוהרמ"ש וגם דנימא דלא כתי' הר"ת א"כ מאי מקשה הגמ' מי מצי לאוקמי כר"מ הא תני סיפא כ' לא' ומסר לאחר למי שמסר לו זכה ולפמ"ש שפיר מצינן למימר דאתי כר"מ דהיכא דידעינן שמסר לא' תחלה קנה רק מסתם ל"ש שודא וכמ"ש

ונ"ל לפמ"ש הר"ן פ' המגרש בשם הרמב"ן ליישב קושית הרז"ה על הריף דס"ל כר"מ בשטרות ואפ"ה פסק שודא ותי' הרמב"ן דהא דאמרי' דלר"מ ל"ש שודא היינו אליבא דשמואל דס"ל עבחז"ל והעדים זוכין מסוף היום ע"כ ממילא שניהם שוים וע"כ לא מהני אף אם מסר לאחד תחלה דעיקר הזיכוי הוא מחמת ע"ח והם מקנים מסוף היום אבל הרי"ף לא סבירא לי' עבחז"ל וע"כ אף לר"מ שייך שודא עיי"ש, עוד כתב שם הרמב"ן ליישב קושיא שני' של הרז"ה לשיטת הרי"ף דסבירא ליה לר"א ע"ח לחוד ג"כ מהני אם כן איך שייך שודא לשמואל אליבא דר"א ותי' כיון דמ"מ ע"מ ג"כ כרתי י"ל שמסר ע"י ע"מ וצ"ל לדבריו דווקא היכא שצריך לע"ח שוב ל"מ המסירה רק כפי זיכוי העדים דהיינו מסוף היום אבל היכא שמוסר ע"י ע"מ לשמואל דע"מ ג"כ מהני בשטרות ל"צ לזיכוי העדים כלל ומהני תיכף עי"ש, ולפ"ז אף אנו נאמר די"ל דסוגי' אזלא אליבא דשמואל דס"ל עבחז"ל ולא כס' התו' דאי עבחז"ל אינם זוכים רק מסוף היום די"ל שזוכים תיכף בשעת חתימה וכמ"ש תוס' ממצא שובר וע"כ הקשה הגמ' שפיר הא ר"מ ס"ל ע"ח כרתי וע"כ הי' לו לקנות מי שנכתב לו קודם ע"י זיכוי ע"ח וא"ל לפ"ז קשה על שמואל דס"ל עבחז"ל ואפ"ה ס"ל שודא, אמנם נראה די"ל דהא שהוכיחו תו' מב"מ דשמואל ס"ל עבחז"ל היינו אליבא דר"מ ולר"מ שפיר י"ל עבחז"ל אבל לר"א י"ל דל"ש עבחז"ל כיון דעיקר הוא המסירה אינם יכולים לזכות בחתימתן אך לפי"ז לר"א קשה