חמדת שלמה חלק ב קנה

הרמב"ן דאליבא דאמת לא מיירי ר"י רק במשא"כ כיון דאליבא דאמת מוכח מסתם גמרא אליבא דר"י דאית לי' דר"ה וקשיא לדידי' מתני' דכתובה ואין עמה גט וצ"ל כמ"ש אך לפי"מ דנראה ראי' גדולה לשיטת הרמב"ם דאפי' בתובעת כתובתה נאמנת לומר גרשתני מחמת קו' תוס' על המגו דל"ג דיתחייב בשכ"וע דעל תירוצם יש לגמגם טובא לפי הטעמים דט"ח כו' פטור ועי' במהר"ם שיף שהעיר מזה ולשיטת הרמב"ם ניחא כמ"ש הב"ש כיון דנאמנת להנשא לאיש אחר פשיטא דתו אינו חייב ליתן לה השכו"ע אך לפ"ז קשי' לאביי קו' התוס' כיון דלדידיה צ"ל דאין שם ע"ג וצ"ל דל"ל דר"ה כמ"ש ולפמ"ש לשיטת הרמב"ם דאי ליתי לדר"ה אין כאן מגו מחמת הג"ה קושי' תוס' דיתחייב בשכו"ע: **(הג"ה והנה אני מסתפק אף לשיטת התו' דבת"כ ליתי' לחזקה דר"ה מ"מ צ"ע אם מותרת לחזור לו די"ל לגבי דידה שוי' נחד"א דליהוי כמו ביאת פנוי' ובע"כ צ"ל דה"ט כיון דמשועבדת לו לאו כל כמינה וכמ"ש הר"ן במשנה דהאומרת טא"ל ולפ"ז י"ל דהיכא דהוא אומר שמוחל לה השעבו' שלו שייך שפיר לומר שנח"דא ולפ"ז ל"ק קו' תוס' דאף אם יאמר ל"ג יהי' פטור משכו"ע כיון דאסורה לו משום לתא דידה שאסרה נפשה וצ"ע: ע"כ הג"ה

)** אך לפע"ד אפ"ל דאף אביי הוי ס"ל דבמקום שכותבין ונאבדה הכתובה או הגט דנאמן לטעון פרעתי לר"י דאף הטוען כו' מ"מ היכא דאיכא ריעותא י"ל דנאמן לומר פרעתי רק דהוי ס"ל לאביי דר"י מוקי למתני' דהתם כמו שמואל דמיירי אף במש"כ והביאה ראי' שלא כ' לה ומזה מוכח שפיר דהטוען כו' לא"כ דבשלמא במשא"כ י"ל שפיר דסומכין על תנאי ב"ד וגם דגט היינו כתובתה ע"כ א"נ לומר פרעתי אבל במש"כ רק הוא לא כ' לה כיון דשם עיקר הסמיכה על הכתובה י"ל היכא דלא כ' לה א"נ כיון דבאותו מקום אין סומכין על תב"ד וע"כ קאמר שפיר אביי מנ"ל דמתני' במש"כ רק הוא ל"כ לה דמזה מוכח דלא"כ דלולא שאת הי' הבעל נאמן הואיל והוא במש"כ דלמא לא מיירי רק במשא"כ דאז סומכין על הגט דגט היינו כתובתה ולפ"ז אף לפי"מ דס' אביי בשיטת ר' יוחנן דאף במש"כ אמרי' דלא אמר כלום היינו היכא דליכא ריעותא וא"כ אתי' מתני' דהתם כפשטי' הוציאה גט היינו גט ממש וסיפא דכתובה ואין עמה גט היינו נמי גט ממש כמו לשמואל דהתם וסבר' זו נ"ל להוכיח דבמש"כ ולא כ' לה תלי' אם אמרי' כרחב"א אמר ר' יוחנן במס' ב"מ דף י"ז סוף ע"א או לא ממאי דק"ל במאי הוי פליגי רו"ש דרב מוקי לה במשא"כ ושמואל מוקי לה אף במש"כ והביאה ראי' שלא כ' לה ולכאורה ק' כיון דעיקר הקושיא משום כותבין שובר א"כ פשיטא דאף לרב מהני היכא שהביאה ראי' של"כ לה ולפמ"ש א"ש דרב לא סבירא לי' כרחב"א אר"י ע"כ הוצרך לאוקמי דוקא במשא"כ דבמש"כ ולא כתב לה נאמן לומר פרעתי ושמואל ס"ל כרחב"א אר"י ע"כ אף במש"כ והביאה ראי' של"כ לה א"נ לומר פרעתי

ובזה נתיישב דברי תוס' ד"ה הוציאה מ"ש דלר"י שייך לומר אלמו' ע"ש היטב וקשיא טובא דלמא אף רב ס"ל כרחב"א אר"י היכא דל"ש לומר טעמא דא"כ שובר וע"כ אף לרב שייך לומר אלמו' כמו לר"י ולפמ"ש א"ש דמוכח מדפליג רב ולא אוקי למתני' במש"כ והביא' ראי' של"כ לה מוכח דלית לי' הא דרחב"א אר"י ואף דאח"כ הדר בי' רב ואוקי במילי אוחרי גט גובה עיקר מ"מ מזה לא מצינו דהדר בי' ממאי דהוי ס"ל מעיקרא דלא כרחב"א אר"י ושוב הדר אביי דל"ל דגט היינו כתובה וא"כ אף במשא"כ צ"ל טעמא דרחב"א אר"י וא"כ שפיר י"ל דמתני' מיירי במש"כ ול"כ לה ואפ"ה א"נ לומר פרעתי משום דרחב"א אר"י ובזה נתיישב שיטת הריף והרמב"ם על נכון ע"ד פי' הרמב"ן ז"ל רק דל"צ לומר דאביי הדר בי' בפי' דברי ר"י ממאי דהוי סבר מעיקרא וע' במהרי"ק שורש ע"ב שהאריך מאוד ביישוב דברי הרמב"ם ולע"ד נראה דלפמ"ש אתי הכל שפיר ול"צ לאפוקי למתני' לבר מהלכתא כמ"ש מהרי"ק שם

ולע"ד נראה להוכיח עוד שיטת הרי"ף והרמב"ם דהנה תוס' נדחקו מאוד בס"ד דגמ' דקאמר ש"מ כ"ש ולא אסיק אדעתיה דמיירי במשא"כ א"כ למה תגבה בגט ולא בכתובה והוכרחו לפ' עידי גט ובסיפא דאין לה אפי' ע"ג ע"ש שמכח קושי' הוצרכו לומר דלר"י ידע די"ל אלמוהו ורש"י נראה דל"ס כפי' התוס' ע' ברש"י וכ"כ הפ"י והנה לפמ"ש בשיטת הריף דלא ס"ד כלל אפי' לאביי לומר דמתני' מיירי במש"כ היכא דאיכא ריעותא וא"כ קשה טובא על הס"ד דהתם למה תגבה בגט בל"כ ועי' בפ"י וגם קשי' לשיט' תוס' מנ"ל להוכיח מכאן דכ"ש דלמא הכא שאני כיון דאף אם אין הכתובה בידה צריך הוא לשובר ומ"ש תוס' דנ"מ במקום שאין מכירין יהי' נאמן במגו ק' טובא מנ"ל להגמ' להוכיח מזה דכ"ש דלמא הכא שאני דבע"כ צריך לשובר אולי יבוא למקום שמכירין וגם כל הנישאות בתולות י"ל קול וע' בפ"י ות"ל כוונתי לדבריו, ע"כ נ"ל די"ל דבס"ד הוי סבר כפי' הבעה"מ דרישא דהכא מיירי באינו מכחיש כלל ומודה של"פ רק דאינו רוצה לפרוע עד שתחזיר לו הכתובה וקמ"ל מתני' דכ"ש ובסיפא קמ"ל רבותא דהיכא דמחולקין בפרעון אפי' בכתובה א"י לגבות אם אין הגט בידה ואף דהרמב"ן הרבה להשיב על הבעה"מ מ"מ בס"ד הי' מוכרח לפרש כן ומוכח שפיר דכ"ש דאם תחזיר לו הכתובה שוב לא תוכל לגבות כלל כיון דמיירי במש"כ עד דמשני הגמרא דמיירי במשא"כ או שהביאה ראי' של"כ לה ולפ"ז מוכח כשיטת הריף והרמב"ם דלפמ"ש אם אמרי' כרחב"א אר"י לא מוכח כלל דכ"ש די"ל כיון דצריך ממילא לשובר שוב ל"ח למקום שא"מ וא"כ ק' לפמ"ש תוס' דקו' הגמ' למ"ד אכ"ש וק' ל"ל הביא הגמ' דלר"י לשיטתו ממילא צריך לשובר ולא מוכח כלל דבעלמא כ"ש א"ו דאף לר"י נאמן לומר פרעתי במש"כ וא"כ אף לדידי' צריך לאוקמי שהביאה ראי' של"כ לה והיינו תרוצא דשמואל כן נלע"ד נכון

דף צ' ע"א תוס' ד"ה ש"מ הקשו איך ס"ד כו' וכי יהי' עדיף מלוקח דטריף מיני' עי"ש ולכאורה ק"ל דלמא הא פשיטא להגמ' דודאי צריכה להחזיר המעות לראשונה רק דמהני מה שגבתה השני' לענין דתיהוי כמו לוקח ואינה צריכה להחזיר גוף הקרקע כמו לוקח דמצי לסלוקי להבע"ח בזוזי אבל אי אמרי' מ"ש לא גבה ל"ה כמו לוקח דהוי גבי' בטעות וצריכה להחזיר גוף הקרקע

אך נראה פשוט אם הבע"ח שני רוצה לסלק להראשון כל דמי החוב רק שרוצה ליקח גוף הקרקע בחובו נראה פשוט שאין הבע"ח הראשון יוכל למחות בידו כיון דנותן כל דמי החוב וע"כ אם השני' רוצית לשלם להראשונה כ"ד כתובתה וליקח גוף הקרקע בפרעון כתובתה ודאי הרשות בידה ולא צריכנן בזה לומר מ"ש גבה דאף אם לא גבתה יכולה לסלק להראשונה בדמי' ולסלקה מהשדה, אך לפמ"ש הסמ"ע בסי' קי"ד דאם אין הקרקע שוה כדי דמי כל החוב והבע"ח רוצה לקבלה בפרעון כל החוב אין הלוקח יכול לסלקו בדמי השדה הואיל שמגיע ריוח ללוה במה שנוטל הבע"ח השדה בפרעון הל החוב וכ' הש"ך דנ"מ לפי"ז אם מת הלוה דשוב אין לו תועלת שפיר יכול הלוקח לסלקו בדמי שוי' אף שאינו מגיע לכדי כל החוב, ולפי"ז שפיר איכא לאשכוחי דנ"מ במ"ש גבה לענין זה אם הקרקע שוה דמי כתובה ראשונה והשניי' רוצית לסלק לראשונה בדמי שוי' אי אמרינן מ"ש גבה וזכתה בו כמו לוקח מצי לסלקה בדמי שוי' אבל אי אמרי' מ"ש ל"ג דהוי גבי' בטעות לא מצית לסלקה בפחות מדמי החוב ול"צ לומר א"א מ"ש גבה הוי עדיף מלוקח שהוא דוחק גדול כמו שהאריכו תוס' בזה ומדלא תי' תוס' כן נראה להוכיח כשיטת הש"ך דס"ל דלעולם