חמדת שלמה חלק ב קנד

אותה שלא עכבה משל בעלה ובזה לחוד אינו מיושב עדיין מאי דאמר כ"ז שתובעת כתובתה יורשיו משביעים אותה דלשון כ"ז משמע דחומרא אתי לאשמועי' וכמו שפי' רש"י לעיל וע"כ תי' אביי דאתי לאשמועי' דנאמנת אינו מועיל נגד היתומים רק דקשיא לר"פ סיפא דמלתא ובשני ענינים אינו רוצה לאוקמי פלוגתא דר"ש וע"כ לא ניחא לאוקמי סיפא דקאי על אפטרופסת שמינהו אב"י וע"כ תי' לאפוקי מר"א כו' וממילא מיושב רישא וסיפא דסיפא אתי לאשמעי' כ"ז שאינה תובעת א"י להשביעה על פלכה ואפטרופוס וממילא מוכח דבתובעת יוכל להשביעה על פלכה ואפטרופסת אפי' בל"ג כגון שהודה שלא פרע לה הכתובה וכיון דיכול להשביע' על פלכה י"ל דהפטור ל"ה רק על פלכה אם תתבע הכתובה אבל משבועת הכתובה אם יהיה הכחשה בענין הכתוב' שהיא טענת ודאי או לענין היורשים דטענינן להו ע"ז לא הי' הפטור ואפי' אם פירש אין לי ולא ליורשי אין ראי' די"ל דקאי הכל על פלכה שהוא טענת ס' אבל אם יטעון טענת ודאי או בשביל היתומי' דטענינן עבור' דהוי כטענת ודאי על שבועה זו ל"ה הפטור וממילא י"ל דיכול להשביע הע"י גלגול ובזה מדוקד' היטב לשון המשנה דתני הא דר"ש לבסוף לבתר דתני פלוגתא דר"א ורבנן ואח"כ תני כ' לה נו"ש אין לי עליך ואח"כ תני ענין שבועת האשה בפוגמת ובא לפרע מיתומים ולפי פי' רש"י דטעמא משום דאנן טענינן להו וע"כ י"ל תוקף טענת ודאי וע"כ ס"ל לר"ש דהפיטור לא הי' ע"ז כלל וממילא א"ש לשנא דכ"ז דבא להחמיר דפיטור אינו מועיל נגד יורשים הואיל ויש לה שבועה על הכתובה ודוק]

דף פ"ט ע"א משנה כתובה ואין עמה גט כו' הרי"ף והרמב"ם פסקו דבמקום שכותבין אינה גובה בלא כתובה רק במקום שאין כותבין והר"ן כתב דאפילו במקום שא"כ אינה גובה בלא גט אפי' יש לה עדי גרושין כיון דאיכא ריעותא שאין הגט בידה ולדידי' אתי' מתני' דהכא כפשטי' אכן הרמב"ם פסק דאפי' בלא עידי גט גובה עיקר כתובה וא"נ במגו דל"ג דאשה נאמנת לומר לבעלה גרשתני לגבות עיקר הכתובה ולדבריו קשה איך קאמר הגמ' הכא מתוך שיכול לומר ל"ג הא אלו אמר ל"ג הי' צריך ליתן לה עיקר הכתובה ותירצו בזה הגאונים בעל ב"מ וס' הפלאה שליט"א כיון דהתם לרב קיימינן דס"ל א"כ שובר וא"כ אף אם יאמר ל"ג והוי כאומר ל"פ אפ"ה אין צריך ליתן עיקר כתובה בלא גט דשמא תגבה פ"א ע"י הגט רק דצריך להבין קושית הגמ' אימא סיפא ואי דליכא ע"ג במאי גבי' הלא מה"ס מצינו למימר שפיר דנאמן באמרה גרשתני

ונ"ל די"ל דמתני' סתמא קאמר דגובה בל"ג אפי' אין הבעל בפנינו ואז א"נ לומר גרשתני ע"כ הקשה הגמ' שפיר במאי גבי' ובזה אתי ג"כ שפיר דהרמב"ם הביא דינא דמתני' הוציאה גט וקשה הא לדידי' גובה אפי' בלא עידי גט ובמ"ש א"ש דנ"מ היכא דגובה שלא בפניו רק דקשי' לדידי' טובא מתניתין כתובה ואין עמה גט לדידן דקי"ל כ"ש וא"כ ל"ל מיגו דל"ג דהא יהי' צריך ליתן עיקר הכתובה כן הקשה הגאון בעל ב"מ שי' והנה אשכחנא מרגניתא בדבריו הקדושים שכ' דמוכח להדי' מרמב"ם בה' שמיטה דמ"ה ואילך היינו לעולם אף בזה"ז וע"כ י"ל דהא דאר"ה אשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת היינו בזה"ז אבל מתני' דנשנית קה"ס באמת לא היתה נאמנת לומר גרשתני כיון דאיכא ריעותא שאין הגט בידה והנה אם כי דבריו הקדושים נכונים מצד הסברא אמנם מפשטי' דגמ' משמע דמשום חזקה דאינה מעיזה לחוד נאמנת וכיון דהחזקה אלימתא כ"כ להוציאה מחזקת א"א אף דאין דשב"ע פחות משנים מוכח דהחזקה הוי כמו א"ס וא"כ אף דליכא ריעותא י"ל דנאמנת ואדרבא י"ל דנאמנת יותר קה"ס דהא קי"ל היכא דאיכא מידי דמסייע לה מעיזה ומעיזה וא"כ קה"ס דאיכא ריעותא דאין הגט בידה ואפ"ה מעיזה ע"כ י"ל דנאמנת לאפוקי לאה"ס אין ההעזה כ"כ גדולה כיון דאין כאן ריעותא עכ"פ מסתבר כיון דחזינן דנאמנת לאחה"ס ה"ה ומכש"כ קה"ס דכל מה דריעא טענתי' הוי ההעזה יותר

אמנם לפע"ד נראה די"ל דברי הרמב"ם בלא זה, רק דזה צריכנן לומר כמ"ש הרמב"ם בה' שמיטה הנאמר לעיל דמה"ס פי' לעולם רק מאי דקשי' לר"י ולדידן דס"ל כ"ש א"כ כתובה ואין עמה גט ל"ל תגבה לפחות העיקר דאין לו מגו דל"ג די"ל לשיטת הרמב"ם דס"ל כשיטת הר"ן דהיכא דאיכא ריעותא דאין בידה הגט או הכתובה א"נ דיכול הבעל לומר פרעתי וא"כ קה"ס א"ש דא"ג בלא גט רק דעדיין קשה עכ"פ ל"ל תגבה התוס' וע"כ כ' הב"מ דאף לר"י צ"ל משום מיגו עי"ש, אמנם נלע"ד דלפמ"ש תוס' במס' ב"מ דף י"ז דמה שכותבין כתובה הוא משום תוספת וא"כ אף לשמואל קשה נהי דל"ג עיקר תוס' מיהא תגבה ול"ש תי' רש"י שכבר גבתה עם הגט ות"ל יתברך שמצאתי אח"כ כן בפ"י שפי' כן בשיטת תוס' והי' נ"ל דתוס' ס"ל בשלמא לשמואל דס"ל במקום שכותבין כותבין אף משום עיקר הכתובה י"ל דמתני' לא מיירי כלל מדין תוס' רק שהוציאה לגבות עיקר כתובה וגם ל"ה מלתא דפסיקא די"ל תוספת וקמ"ל דא"ג דיוכל לומר פרעתי ע"י הגט אבל לרב דס"ל גט גובה עיקר כתובה גובה תוס' וא"כ אין כ' כתובה רק בשביל התו' וא"כ מסתמא כשהוציאה כתובה היינו לגבות התו' ע"כ הקשו תוס' שפיר תוס' מיהא תגבי וא"כ לשיטת הרמב"ם דלר"י במקום שכותבין א"ג בל"כ וא"כ כותבין משום העיקר וא"כ אף לר"י י"ל דמתני' לא מיירי רק מדין עיקר וע"כ א"ג כיון שאין הגט בידה הוי ריעותא וא"ג קה"ס

ולפ"ז י"ל שיטת הרמב"ם במאי דפסק במקום שא"כ וכ' לה הו"ל דין מקום שכותבין ואפי' העיקר א"ג בל"כ והרא"ש חולק כדאיתא בש"ע שני הדעות ולפ"ז מוכח כשיטת הרמב"ם כיון דרישא דמתני' מיירי במקום שא"כ וא"כ סיפא דקתני כתובה ואין עמה גט היינו בכ' לה וא"כ מוכח דאף אם הוא מקום שא"כ והוא כ' לה משום עיקר כ' לה דא"נ דבמקום שא"כ אף אם כ' לה ל"ה רק משום תוס' וא"כ כתובה ואין עמה גט הדרי קושיא לדוכת' תוס' מיהו תגבה ואין לתרץ כנ"ל דמיירי רק מהעיקר הא במקום שא"כ אף בכ' לה הוא רק משום תוס' א"ו דאף אם כ' לה הוי הכתובה משום עיקר וי"ל שפיר דא"ג היינו העיקר בשלמא משמואל ל"ה מוכח זה דלדידי' י"ל דהעיקר רק משום מאי הועילו חכמים ול"ל כל הטוען כו' רק משום מאי הועילו גובה במקום שא"כ וא"כ פשיטא בכ' לה דא"ג אבל לדידן שפיר הומ"ל כס' הרא"ש ובאמת לר"י מיירי דאין שם עידי גרושין כמו לרב אבל לשיטת הרמב"ם דלר"י ל"מ למימר דאין שם ע"ג ומשום מגו דהא באמר ל"ג הי' צריך ליתן עיקר הכתובה כיון דמודה שלא נתן לה דכל האומר לא כו' וגם דס"ל דאכ"ש א"ו מוכח דלא מיירי מתוס' ומוכח כשיטת הרמב"ם דבכ' לה הו"ל דין מקום שכותבין אך לפ"ז יקשה לאביי דהוי ס"ל דר"י מיירי אף במש"כ וגובה עיקר בל"ג וא"כ לדידי' ודאי צ"ל דכותבין רק משום התוס' וא"כ קשיא איך הוי מפ' כתובה ואין עמה גט נהי דעיקר ל"ג תוספ' מיהא תגבי ולדידיה ל"ל דאין שם ע"ג וי"ל מגו דל"ג הא סו"ס יהי' צריך ליתן העיקר

אמנם נ"ל דתוס' הקשו כאן על מגו דל"ג הא ר"י ס"ל כרב המנונא משמע דהומ"ל דר"י דרב המנונא וע"כ העמידו קושיתם דוקא על ר' יוחנן ולא על רב והא דהוכיחו דר"י א"ל דר"ה היינו מסתמא דגמ' דהקשו אליבא דר"י מדר"ה וע' בהמקומות שהביאו תוס' לראי' דר"י א"ל דר"ה, וא"כ י"ל דזהו אליבא דאמת לא רצה הגמ' לומר דר"י פליג על ר"ה ולפ"ז תו ל"ק על אביי דהוי ס"ל דר"י מיירי אף במקום שכותבין באמת היינו צריכין לומר דר"י ל"ל דר"ה ושפיר אית לי' מגו דל"ג בין לענין עיקר בין לענין תוס' ומזה י"ל ראי' לשיטת הריף והרמב"ם וכפי'