חמדת שלמה חלק ב טו

לזה שמיאנה בו א"ו מוכח דהמיאון ל"מ כלל לגבי אחין וצריכה חליצה, וקושיית הב"ש על הר"מ י"ל דס"ל אי הוי האיסור משום שנראה שייך בשאר עריות ג"כ וצ"ל דה"ט כיון שמיאנה ביבם רואים העולם שהיתה זקוקה וסוברים שיש בקידושיה ממש וסוברים שהמיאון הוא כעין גט וע"כ נראית ככלתו, דבשלמא אי מיאנה בבעל סוברי' שאין התחלה לנישואין רק כמפותה בעלמא משא"כ במיאנה ביבם ואי נימא דזה שייך לענין שאר עריות הי' לנו לאסרה על שאר האחין דנהי שזקוקה להם מכח נישואי האח שמת מ"מ איכא למיגזר שיאמרו שהמיאון שמיאנה ביבם הוא כמו גירושין והוי כמו גרושת אחיו והיה לנו לומר חולצת ולא מתייבמות מזה הוכיח הר"מ דל"א כן רק בכלתו ולא בשאר עריות ולעולם דהר"מ ס"ל ג"כ דצריכה חליצה משאר אחין ודוק כי הוא ברור וא"כ פסקי הש"ע צדקו יחדיו

ע"ב גמ' אמר רב ספרא בנים ה"ה כסימנים, הנה העולה מהסוגי' בקצרה לשיטת התוס' לר"ס בנים ה"ה כסימנים אפי' תוך הזמן ואפי' משעת העיבור חשיבה גדולה אי ילדה וולד קיימא אח"כ וראייתם מדאמר רבה בר ליוואי תוך הזמן היא מתה ועוברה מתה ע"כ ב"ל דהפי' הוא תה"ז אי באמת לא הוי גדולה אבל אי חזינן שהי' לה וולד קיימא מזה מוכח דהיתה מזמן העיבור גדולה אבל א"נ דל"ה גדולה רק משעת לידה א"כ חזינן דאף שהיתה קטנה בשעת עיבור יכולה לחיות אח"כ והיאך אמר רב"ל תוה"ז היא מתה דקאי על העיבור והא דמוכח דר"ס מיירי אפי תוה"ז הוא מדקתני בברייתא דר"ב שמא תמות מוכח דאפי' תוה"ז יכולה לחיות וא"כ מצינו חמותו ממאנת ע"כ צ"ל דאם חי' מוכח דהוית גדולה אף תוה"ז וא"י למאן כך היא שיטת התוס' לר"ס והמוהרש"א הקשה למה באמת נאיד הגמ' מתי' קמא ולימא תתעבר ותמות ונימא דבתה"ז א"י לחיות רק לאח"ז הוי בנים כסימנים ומנ"ל לומר דבנים עדיפא מסימנים ונראה דאין זה קושי' כ"כ כיון דבתחלה מייתי האי דקתני בברייתא שמא תמות רק דהוצרך להגי' ותמות מכח קושי' דמצינו חמותו ממאנת ולבתר הכי דלא סליק לי' מכח ברייתא דרבה ב"ש והוצרך לומר דבנים ה"ה כסימנים שוב לא דחקינן להגי' הברייתא והדרינן לפי מה ששנוי' שמא תמות ומוכח דבנים הוי כסימני' אפי' תוה"ז

ולולי דברי רבותינו בעלי תוס' הי' אפשר לומר דלעולם אף לר"ס ל"א בנים ה"ה כסימנים רק לאח"ז ובתוה"ז א"א לה לחיות וע"כ לא מצינו חמותו ממאנת והא דקתני בברייתא שמא תמות היינו משום דבתחלה קתני בברייתא קטנה משמשות במוך ותני והדר מפרש איזהו קטנה **(בזמן הזה אסור להשיאה קטנות עד מלאת שנותיהן כפי חוקי המלכות,)** משנת אחת עשרה עד שנת שתים עשרה יתר ע"כ משמשות כדרכה וכ' התוס' דבע"כ יתר ע"כ היינו בהביאה ש"ש והא דקתני סתמא היינו משום דאורחא דמלתא הכי וכיון דלעולם יש קטנה שהיא בת י"ב שנה ולא הביאה ש"ש והיא בע"כ ג"כ צריכה לשמש במוך דנהי דליכא למימר גבה ותמות דדלמא אם יהי' לה וולד תחי' ותתבר' גדלותה ע"י הוולד מ"מ למיחוש מבעי דלמא באמת לא נתגדלה עדיין והוי כמו תוה"ז ושמא תמות וא"כ ק' איך נקט הברייתא ותמות דמשמע דווקא תוך י"ב הא אף לאח"ז צריכה לשמש במוך ע"כ תי' הגמ' דבאמת תני שמא תמות כדי לכלול כל הקטנות ואף דהדר מפרש איזהו קטנה עד שנת י"ב היינו לסימנא בעלמא לדעת דתלי בשני גדלות ולעולם בכלל קטנות וודאי הוא אף לאחר י"ב שלא הביאה ב"ש ע"כ קתני שמא תמות ולפי"ז לא מוכח דלר"ס בנים עדיפא דמהני אפי' תוה"ז די"ל תוה"ז מתה וכמ"ש ואף אם נאמר דדחיקא להו לתוס' לומר דשמא תמות לא קאי על שנת י"ב הנאמר להדי' בברייתא מ"מ קושי' מוהרש"א מיושב בזה דע"כ צ"ל דקתני בברייתא שמא תמות כדי שיהי' נכלל בזה קטנה שהיא לאחר י"ב ולא הביאה ב"ש וכיון דקתני שמא תמות ס"ל לתוס' דקאי וודאי אמאי דמתני בהדי' דהיינו תוה"ז ומוכח דאף תוה"ז הוי בנים כסימנים אבל מ"מ נראה דלפמ"ש אין דבריהם מוכרחים כ"כ די"ל דנקט שמא תמות כדי לכלול בזה יותר מי"ב שנים שלא הביאה ב"ש ולעולם דתוך יב"ש וודאי מתה והנה הרמב"ם כ' הבת שילדה אחר יב"ש אעפ"י שלא הביאה סימנים ה"ה גדולה בנים ה"ה כסימנים ועיי' בהרה"מ שדבריו קצרים וארוכים

ולי נראה בכוונתו דס"ל וודאי למ"ד תה"ז כלאח"ז גם בנים איכא לאשכוחי תה"ז וה"ה כסימנים אבל לדידן דס"ל תה"ז כלפני זמן ור"ס קאמר בנים ה"ה כסימנים וכיון דתה"ז סימני' ל"מ ה"ה בנים ל"מ וא"א לומר דאפ"ה יוכל להיות לה בנים דא"כ מצינו חמותו ממאנת וצ"ל דלדידן א"א שיהי' לה בנים תה"ז והא דנקט ר"ב שמא תמות היינו משום שיוכל להיות שתתגדל קודם הלידה וע"כ ס"ל להר"מ דמצינו בת לממאנת דהיינו שמיאנה תוך ימי עבורה שאז היתה קטנה וחמות ממאנת ל"מ דאחר שילדה כבר היא גדולה אבל א"א לומר בשום פנים דיש לה וולד קיימא ותהי' אחר הלידה עדיין תוך שנת י"ב דא"כ מצינו חמות ממאנת ומש"ה הכריח הרה"מ בתחלת דבריו דל"ג הר"מ ותמות משום דא"כ לא מצינו בת לממאנת ואף שבתחלה כ' הרה"מ דלדידן דקיי"ל תה"ז כלפני זמן אפשר לה שתלד קודם היינו קודם שכ' מה שק' לזה מסוגי' דיבמות אבל לאחר שהביא סוגי' דיבמות בע"כ צ"ל דהלידה א"א רק דהעיבור אפשר ע"כ מצינו בת לממאנת ולא חמות ממאנת וראיתי בב"ש שכ' להר"מ ל"מ בנים רק לאח"ז ולא תוך הזמן משמע דס"ל דאפשר עכ"פ להיות בנים בתה"ז ולפמ"ש בע"כ דא"א להיות לה בנים דאל"כ מצינו חמות ממאנת ונרא' שלא הבין כן בהרה"מ כמ"ש רק דס"ל דאף דאפשר שיהי' לה בנים אפ"ה ל"ה גדולה תה"ז רק דאפ"ה א"י למאן משום דנראה כגדולה

אמנם לענ"ד לא הבנתי הסוגי' דלפי"ז למה משני בנים ה"ה כסימנים אי לשנויי ברייתא דרבה ב"ש שכבר ילדה הא י"ל אף דל"ה כסימנים אפ"ה אינה יכולה למאן משום שנראית כגדולה וצ"ל דק"ל הא דרב"ל דאמר תה"ז היא מתה ועוברה מתה דליכא קטנה דלא מתה כמ"ש התוס' ולשיטת הר"מ עדיין קשה על רב"ל דהא מצינן דמתעברת תה"ז דמש"ה מצינו בת לממאנת ואף דנימא דרב"ל ס"ל תה"ז כלאח"ז מ"מ כמו לדידן י"ל דמתעברת לפני הזמן ובשעת הלידה תהי' גדולה ה"נ למאן דס"ל תה"ז כלאח"ז נהי דאפשר לה להיות גדולה אף בשעת עיבור שבתה"ז מ"מ הא גם אפשר שתהי' קטנה בשעת עיבור ואח"כ תתגדל והאיך קאמר היא מתה ועוברה מתה ע"כ לפי קוצר דעתי נראה יותר דהרה"מ ס"ל להר"מ דלדידן דקיי"ל תה"ז כלפני הזמן א"א שתלד תה"ז ואין זה מחלוקת במציאות כיון דהוי מלתא דל"ש ועיי' אך הקושי' הנ"ל קשה להרה"מ היאך מתורץ הא דרב"ל דאמר תה"ז היא מתה שזה ראיות התו' דא"א לה להתעבר בזמן קטנות

עוד הקשה הרה"מ בעצמו על דבריו דאכתי מצינו חמות ממאנת כגון שאמר כשהיתה מעוברת בקטנותה אמר לבעלה בתך מקודשת לי דמהני לשיטת הר"מ ואח"כ מיאנה קודם שילדה הבת ושפיר מצינו חמות ממאנת ותי' דעכ"פ ל"ה חמות וודאי בשעת מיאון ולענ"ד הוא דוחק דס"ס מצינו חמות ממאנת

ע"כ הי נראה לי ליישב הכל דהר"מ ס"ל ג"כ כתוס' דאף העיבור א"י להיות בקטנותה וכדמוכח מרב"ל דאמר היא מתה ועוברה מתה וע"כ לא מצינו חמות ממאנת ואפ"ה מצינו בת לממאנת דהנה אי' במס' נדה (דף ל"ח ע"א) אמר שמואל אשה יולדת לרע"א יום ולרע"ב וע"ג יום ועיי"ש ברש"י שפי' הטעם משום דאי קלטה הזרע ביום א' יולדת לרע"א שהוא ט' חדשים ואם לא קלטה עד יום ב' יולדת לרע"ב ואם לא קלטה עד יום ג' יולדת לרע"ג שאז