חמדת שלמה חלק ב קמג

ד' ע"ט ע"א משנה ר"ש אומר מקום שיפה כוחה כו' ופסקו הפוסקים הר"ח והרי"ף והרמב"ם כר"ש ותמה הר"ן למה וכ' קצת פוסקים כרבנן וה"ג גורס אתי לאשמועי' והראב"ד הביא מתוספתא דתני מי שנתן עיניו לגרש את אשתו אם קדם ותלש מן הקרקעות כ"ש ה"ז זריז ונשכר ולכאורה ראי' זו אינו מובן דלמא התוספתא אתי כר"ש ונ"ל פשוט דהא ר"ש ס"ל בגיטין כיון שנתן עיניו לגרשה שוב אין לבעל פירות וא"כ איך תני מי שנתן עיניו לגרשה ה"ז זריז ונשכר הא עושה שלא כדין והוא גזל בידו וא"כ ע"כ סתמא דתוספתא לאו אליבא דר"ש מתני ואפ"ה בהא כר"ש ס"ל דמחוברין הם שלה לפיכך צריך דוקא לתלוש ומוכח דסתמא דתוספתא ס"ל כר"ש ודוק: **(הדברים בכאן אינם רק דרך פלפול בדברי הגמרא לפרש דברי קדמונים, אבל לא לדין למעשה בזה, כי דברים כאלה הולכים בזמנים הללו כפי חוקי המלכות ודינא דמלכותא דינא. בזמנים הללו כל עניני עדות ושבועה הנוגעים לדיני ממונות או עונש הולכין כפי חוקי המדינה ודינא דמלכותא דינא

)** דף פ' ע"ב משנה שומרת יבם שנפלו לה נכסים הר"ן הביא בשם הרשב"א דאין לבעל לאכול פירות מנ"מ שלה לא מבעי' קודם שיבמה כיון דאינו חייב בפרקונה ואפי' לאחר שיבמה נסתפק הרשב"א הואיל ואין לה כתובה מיבם כמו בת יבמה דנסתפק הגמ' אם יש לה מזונות רק מסוגי' דהחולץ דמקשה ר"פ ליפלגי מחיים ולפי' משמע דיש לו פירות ליבם וצ"ע בכוונת הרשב"א והר"ן כ' דודאי הסוגי' דהחולץ מכרעא דיש לו פירות וכ' הר"ן הטעם כיון דעיקר תיקון הוא פירות וכבר זכה אחיו ע"כ גם להיבם יש לו פירות אף שא"ח בפרקונה וע"כ כתב דאף בנכסים שנפל לה כשהיא שומרת יבם וייבמה זכה בפי' וממילא חייב בפרקונה עי"ש והנה משמע מהר"ן להדי' דפירות עיקר והתוס' כ' לעיל פ' נערה דפרקונה עיקר כדאי' התם בגמ' זמנין דלא מלו והא דתנו תקנו פרקונה תחת פירות היינו שהיא א"י לומר איני נפדית שלא תטמע בין השבוים וצ"ל לשיטת הר"ן הא דאמר זמנין דלא מלו דעיקר מאי דנחתו לתקן פירות לבעל הי' כדי שיוכלו אח"כ לתקן פרקונה והחכימו להעמיד התקנה פרקונה תחת פירות כדי שלא תוכל לומר איני נפדית ולעולם הא דנחתו לעיקר תקנת פירות הי' כדי שיוכלו אח"כ לתקן פרקונה ונ"מ דאפי' היכא שאינו חייב בפרקונה כגון ביבם נשאר תקנת פירות וע"כ שפיר כ' הר"ן שזכה מאחיו, והא דלא חששו אולי יאמר הבעל איני אוכל פירות ואיני פודה נראה פשוט דלהא לא חששו כיון דהריוח של פירות הוא תיכף מה"ת יחוש לדבר שאינו מצוי וכדאמרי' בעלמא אמרי אינשי בוצינא טב מקרי רק באשה שפיר חששו להיפוך שתרצה עכשיו בפירות ולא תחוש לשבי' והוא פשוט ועי' בש"ע סי' ע"ח בת"מח שכ' דעת הרא"ש הוא ג"כ שאוכל פירות אעפ"י שא"ח בפרקונה

ולולי דברי הראשונים הי' נ"ל דאפשר שאין ראי' מקושית ר"פ דהיבם אוכל פירות לפי"מ דקי"ל בש"ע סי' הנ"ל דאם נשבית פ"א ופדאה שוב אינו חייב לפדותה אם נשבית אח"כ ואפ"ה אוכל הבעל פירות וע"כ לומר שבפדיון שפדאה זכה בכל הפירות א"כ י"ל דקושי' ר"פ דמצי לפלוגי בכה"ג בחיים היכא שכבר פדאה הבעל וא"כ זכה בפירות אף אם לא יפדנה שוב וא"כ לב"ה דס"ל ידו כידה ויד היבם גריעא מש"ה לא זכה בפירות אבל לב"ש דס"ל ידו עדיפא מש"ה זכה במחצית פירות ואף שא"ח בפרקונה כיון שגם הבעל לא הי' חייב שוב בפרקונה שכבר פדאה פ"א וע"כ אין ראי' הר"ן מסוגי' הנ"ל מכרעת לכאורה וצ"ע, ובזה מיושב ממילא קושית התוס' שם מ"ש דאף לרבא קשה למה ל"פ בחיי' ולפירות בעשה בה מאמר ולפמ"ש י"ל דנכסי' שנפלו לה כשהיא שומרת יבם ודאי לא זכה הבעל עדיין והוא אינו זוכה אף דהוי ספק נשואה לב"ש אפ"ה אינו זוכה הפי' כיון דאין עליו חיוב פרקונה דהוי ספק נשואה וע"כ אינו זוכה בפירות אבל לתי' הר"ן הי' לו לזכות בחצי פירות אף דהוי רק ספק נשואה וא"ח בפרקונה דלדידי' עיקר התקנה פירות וכמש"ל וצ"ל כתי' התוס' אבל לפמ"ש א"ש בפשיטות

שם גמרא אבעי' להו שומרת יבם שמתה מי קוברה והוכיחו תוס' דתקנו קבורה תחת נדוניתה מדאינו חייב לקבור ארוסתו וע"כ ס"ל תוס' דכל שקלי וטרי' דיורשי הבעל חייבים בקבורתה הוא בשביל נדוניתה ותמיה לי דלפ"ז מאי מקשי רבא ואי משום כתובה הא לא נתנה כתובה לגבות מחיים והיינו משום מדרש כתובה שכותב לה כשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי וכמו דמקשה הגמרא אח"כ הא בעינא לכשתנשאי לאחר הא קי"ל דמדרש כתובה ל"ד רק על עיקר כתובה לא על נכסי צ"ב דהיינו נדוניתה עי' באב"ע סי' י"ז סעיף מ"ג דאף לענין תוס' כתובה ל"ד מדרש כתובה וכ' הב"ש מכש"כ לענין נצ"ב ונראה דכוונתו דלענין תוס' קשה קצת מ"ש הנ"י במתני' דהאשה שלום מר"פ אע"פ תוס' כתובה ככתובה ולפ"ז דל"ד מדרש כתובה לענין תוס' ונכסי צ"ב מאי קאמר רבא משום כתובה ל"נ לגבות מחיים ומוכח מזה כשיטת רש"י דהבעל לא ירש נכסי צ"ב ואפי' הכי י"ל דחייב בקבורה בשביל מנה ומאתים

ומאי שהקשו תוס' מארוסה י"ל דודאי צריכין לקיים לשון לכשתנשאי לאחר ומ"כ בארוסה ע"כ אין החיוב כלל אם מתה אבל בנשואה י"ל דמש"ה כותבין לכשתנשאי דאם מתה אינו גובה בשביל חיוב קבורה שהוא מתנאי כתובה משא"כ בארוסה דאינו חייב לקוברה וע"כ דאין חיוב כתובה כלל אם מתה ובזה א"ש ג"כ קושי' רבא דהוי ס"ל כיון דמ"מ כותבין לכשתנשאי רק מהבעל מש"ה אינו גובה במתה הואיל וחייב בקבורה מ"מ כיון דסו"ס כותבין לכשתנשאי א"י לגבות היכא דמתה כשהי' שומר' יבם דלא קרינן בה לכשתנשאי ואין עליו חיוב ליתן כתובה וקבורה א"ח דהוא לא קיבל עליו תנאי כתובה וע"ז תי' אביי מאן שמעת לי' ושמעי' לב"ש שטר העומד לגבות כגבוי דמי הי' נ"ל לפרש דלפ"ז ע"כ ממילא מוכח דהחיוב מתחיל תיכף דאם אפשר בשום פעם שלא תבא לידי גיבוי ל"ש לומר עומד לגבו' ומוכח ע"כ דאף לגבי היבם יש חיוב כתובה וע"ז מקשה הגמ' סוף סוף הא בעי לכשתנשאי וא"כ איך אפשר לומר דאף על היבם יהיה חיוב כתובה ושני ר"א דיבם נמי כאחד דמי ולכאורה קשה דלפ"ז ל"צ לומר מאן שמעת וכל האריכות הוא למותר ולמ"ש א"ש דהגמ' הוכיח דע"כ צ"ל דיבם כאחר דמי דאל"כ איך מצינן למימר כגבוי דמי אבל לולי זאת לא הוי לן ראי' לומר דיבם כאחר דמי ומיושב בזה קושי' התוס' דהא ב"ה דרשי ג"כ מדרש כתובה ולמ"ש א"ש דעיקר הוכחת הגמ' כיון דעיקר מדרש כתובה נפקא מדב"ש וב"ש ס"ל שטר העומד לגבות כגבוי דמי לענין כתובה מוכח ממילא דע"כ לענין זה ל"ש מדרש כתובה דיבם כאחר דמי ונהניתי מאוד שמצאתי אח"כ עיקר פי' זה בפ"י ובזה מיושבים כל קושי' תוס' בסוגיא זו ודוק

והנה הי' נ"ל להוכיח דל"ד מדרש כתובה לענין נצ"ב מדאי' פ' שבועת העדות אר"פ הכל מודים בעד מיתה וכו' ש"מ משביע עידי קרקע חייב דלמא דתפסה מטלטלין וקשה דלמא מש"ה חייב בעידי מיתה משום נכסי צ"ב שגובית מה שהוא בעין וזה שייך אפי' במטלטלין אבל אי אמרי' דל"ד מדרש כתובה רק לענין כתובה א"ש דכתוב' אינה נגבית ממטלטלין ולענין נצ"ב ל"מ העד דע"א א"נ רק שתנשא וממילא נוטלת הכתובה משום מ"כ אבל נצ"ב א"נ וממילא ראי' מזה דלא אמרי' הטעם הואיל והתרתם ערוה החמורה דלפ"ז אף לענין נצ"ב מהני וקשה על הוכחת הגמרא משביע עידי קרקע חייב ובזה מיושב ג"כ מאי שכ' תוס' שם דקאי נמי אעד סוטה ורש"י פי' להדיא ש"מ קס' ר"פ ואלו עד סוטה אביי אמרה ולמ"ש אין ראיה מעד סוטה דנ"מ לענין נכסי צ"ב שנאבדו דחייב הבעל לשלם מן המטלטלין אלו לא זנתה וע"כ לא מוכח דעידי קרקע חייבין אבל בעד מיתה מוכח שפיר דאין נ"מ רק לענין כתובה של