חמדת שלמה חלק ב קלה

ועפ"י האמור י"ל קושי' תוס' באופן אחר ולא צריכן לדחוקי ולומר דפליגא בס' הפוכות הני תרי תנאי דלתנא דרישא דאלים לי' חז"מ ואפ"ה אלים חזקת דאא"ש מחז"מ ולתנא דסיפא דלא אלים חז"מ ואפ"ה ל"מ חזקת א"אש נגד חז"מ וכמ"ש הפ"י ולפמ"ש י"ל דהנהו תרי תנאי ס"ל לכלל מונח דבדיקת מרחץ ס"ל לכ"ע דמהני לסייעי' לחזה"ג היכא דמספקי' אם המומין נולדו אח"כ והא דפליג ר"מ על בדיקת מרחץ היינו אי קאי ארישא דעודה בב"א דאז לא אלים עדיין בדיקת מרחץ וכמ"ש הג"א ואי קאי אסיפא דאז אלים בדיקת מרחץ אפ"ה פליג שפיר ר"מ כיון דבסיפא על הבעל להביא ראי' וכיון דמביא ראי' דהמומין היו קודם שנתארסה רק ע"י מרחץ נימא ראה ונתפיי' שפיר מצי ס' ר"מ דל"מ ב"מ דנימא ראה ונתפייס משום חזקה אא"מ במומין אבל אי הוי תנא התנא דרישא בנכנסה לרשות הבעל על האב לה"ר ל"ה פליג ר"מ על בדיקת מרחץ שבשעת כניסה דל"מ לענין שיפטור האב מהבאת ראי' וכן התנא דסיפא דתני על הבעל לה"ר ובמרחץ ל"מ ראי' לרבנן לה"מ למיתני בעודה בב"א דל"מ ה"ר דאז ודאי לא אלים בדיקת מרחץ דאפי' ראי' לא מהני כן נראה לע"ד נכון ליישב קושי' התוס' ודוק ואפ"ל דתוס' לא רצו לפרש כן דהנה הפ"י הקשה מאי מהני הא דבדקה בקרובותי' הא הקרובות אינם בגדר עדות ואלו הביאם האב לב"ד לא הי' מהני וא"כ יכול הבעל לומר דהקרובי' הטעוהו ועי"ש ותירוצו אינו ברור לע"ד

ונ"ל דאפ"ל עפמ"ש הח"מ והב"ש בשם הר"ן על הא דקי"ל בחייבי לאוין שלא הכיר בה י"ל תי"כת מ"ש מנמצא עלי' מומין ותי' דהתם לא פשעה דהוי סבורה שיהי' מרוצה אפי' אם היא ח"ל משא"כ במומין דאא"מ במומין, וא"כ י"ל דמש"ה ס"ל לרבנן היכא דאיכא מרחץ א"י לטעון דכיון דאיכא מרחץ שוב לא פשעה דסבורה מסתמא הגידה לו הקרובות ונהי דהבעל יכול לומר דלא מהימנא לי' מ"מ היא לא פשעה דסבורה מסתמא יודע ואף דקדשה ע"ת סבורה דע"מ אחרים נתכוין כמ"ש תוס' ולפי"ז ליכא למימר דר"מ מודה בנשאת דאין האב צריך לה"ר היכא דאיכא מרחץ דאמרי' מסתמא היו המומין אח"כ דכיון דס' ר"מ דאם הביא הבעל עדים ל"מ המרחץ וצ"ל דל"ס לי' ס' הנ"ל דלא פשעה וסבורה שיודע דאל"כ אף הבאת ראי' ל"מ דסו"ס לא פשעה וא"כ ממילא אף האב צריך לה"ר דלא מצינן להוכיח מבדיקת קרובים דהמום נולד אח"כ כיון דל"ה בגדר עדות כנ"ל וע"כ הקשו תוס' שפיר

אמנם לפמש"ל דלא כתירוץ התוס' דעל שאר מומין התנה בע"כ דצ"ל דלא כתי' הנ"ל רק דמרחץ מהני לומר דמומין נולדו אח"כ בע"כ דליכא למימר כס' הנ"ל דבדיקת קרובים ל"מ רק דלא פשעה ושפיר מצינן לתרוצי קושי' תוס' בכך וקושית הפ"י צ"ל בד"א, ועי' בב"ש סי' קי"ו מ"ש בשם הר"ן ברמ"ת דהיכא דאף הבעל לא פשע אין לה כתובה א"כ בל"ז נסתר תי' הנ"ל על קושי' הפ"י דהא סוף סוף הוא לא פשע דסמך על קרובותיו אך לשיטת הרמב"ן דשם י"ל תי' הנ"ל אך אף לשיטת הרמב"ן יש לעי' דלא מצינו בש"ע דמהני ס' זו דלא פשעה רק לענין תו"כ והנה מח"ל אין ראיה די"ל כיון דהא דתקנו רבנן כתובה משום שלא תהא קלה כו' והתם בעמוד והוצא קאי רק דק"ל מאיילונית שלא הכיר בה דהוי ג"כ דינה כמו ח"ל די"ל תוס' ולא עיקר ובע"כ צ"ל דל"מ ס' זו דלא פשעה רק מה שמתחייב הוא בלא תנאי ב"ד וא"כ אף לשיטת הרמב"ן ליכא למימר כמ"ש על קושי' הפ"י זולת אם נאמר כיון דרישא דמתני' מיירי בע"כ בכתב לה כתובה כיון דקיי"ל ארוסה אין לה כתובה וכיון דבכתב לה מיירי א"כ אף עיקר כתובה י"ל דין תו"כ כיון דלאו מכח תב"ד קאתי אך לפ"ז צ"ע דצריכנן לומר דהיכא דל"כ לה מן האירוסין ל"מ מרחץ לענין עיקר כתובה ועוד לר"א דאמר תברא ותנא דסיפא לא מיירי כלל בעודה בב"א מוכח בפשיטות דמרחץ מהני אף לענין עיקר כתובה כיון דלדידי' לא מוכח כלל דמתני' מיירי בכ' לה בעודה ארוסה ע"כ שפיר י"ל תי' הנ"ל על קו' התוס'

אך נ"ל לפרש פי' אחר בגמ' ובזה יהי' מיושב קו' תוס' על נכון, דהנה יש להבין מאי דאמר רבא ל"ת טעמא דר"י מאי בעי הכא בזה וגם לפמ"ש תוס' דרבא לא אתי לאשמעי' רק היכא דאיכא חז"פ דאל"כ פשיטא דאזל ר"י ב"ח הגוף ואח"כ הקשו נימא דהוי חדא במקום תרתי ותי' דחז"פ לא חשיבא חזקה נגד חזה"ג והקשה הפ"י ממ"נ אי ס"ל לסברא פשוטה דחז"פ לא הוי חזקה הדרי קושי' תוס' לדוכתי' פשיטא ואי לא ס"ל לס' פשוטה מנ"ל הא עי"ש שנדחק תו קשיא להבין הגי' בגמ' סיפא כנו"ה כמ"ש המפורשי' כיון דאתי' כר"ג וברישא הטעם משום דאתרע רשות האב א"כ ממילא בסיפא הדין דעל הבעל להביא ראי', והנה לשיטת הר"ן דפי' בתי' דרבא דמיירי בשמא ושמא ואינו ענין כלל לפלוגתי' דר"ג ור"י ע"כ הוצרך לומר בסיפ' כנוכ"ה אך לפ"ז לא הי' צ"ל ברישא כנוכ"ה ועי'

ע"כ נלע"ד דאפשר לומר כך דהנה לפ"ר נראה דלענין גט ודאי מוקמי' לה על חזה"ג וצריכה גט ואם בא אחר וקדשה אין קי' שני תופסים דאין ס' לומר דחז"מ של הבעל יגרום שלא תהי' מקודשת ודאי וכיון דבכ"מ אזלי' בתר חזה"ג ממיל' מקודש' בודאי וראי' לס' זו נ"ל מתו' בכורו' [דף כ'] שהקשו לר"י אמאי ניחוש לטינוף הא הוי מעוטא דמעוטא מטעם דאיכא רובא וחזקה ותי' דאפ"ה ל"מ להוציא מיד המחזיק משום דאית לי' חז"מ דאלים טובא ומיהו תימא דלענין ללקות **(דיני מלקות אינן נוהגין בזמן הוה כידוע)** בגיזה ועבודה הוי ודאי בכור ולענין נתינתו לכהן יהי' ספק עי"ש א"כ מוכח להדי' דתוס' ס"ל דחז"מ לא מהני דנימא באמת דהוי ספק בכור דאל"כ ל"ה מקשה מידי דהא באמת ל"ה ודאי בכור אף לענין גיזה ועבודה מטעם חז"מ א"ו דתוס' ס"ל דחו"מ ל"מ רק לענין שאין יכולים להוציא מידו אבל לענין גוף הספק אזלי' בתר חזה"ג וע"כ הקשו דהוי תרתי דסתרי כיון דלענין גוף הדבר אזלי' בתר חזה"ג ממילא הי' ראוי דצריך ליתנו לכהן ול"מ לי' חז"מ וע"כ תי' שם תי' אחר דמטנפות ל"ה מיעוט משום דרוב מתעברות כשמגיעים לזמן הראוי להתעבר

היוצא מדברי תוס' אלו שני דברים מחודשים האחד דחז"מ לא מהני רק לענין שלא להוציא ממנו אבל לענין גוף הדבר אזלי' בתר חזקה דגופא והוי ודאי וגם דאין סברא לומר תרתי דסתרי ומהראוי דצריך ליתנו להכהן הואיל דלענין גוף הספק מוקמי' לי' אחזקה דגופא

ולפי"ז י"ל קושי' תו' הנ"ל דרישא הוי רבותא דכיון דלר"א מוקמי' כולה מתני' בקדשה ע"ת וכנסה סתם וא"כ ברישא אם באנו לדון על הקי' מוקמי' לה. על חזה"ג דהוי ודאי מקודשת ואם בא עלי' אחר בחנק קאי א"כ ממילא ראוי שהבעל יהי' צריך ליתן לה כתובה דאל"כ הוי תרתי דסתרי דלענין סקילה דיינינן לה כודאי מאורסה והבעל יהי' פטור מן הכתובה וע"כ יהי' מוכרח אחת משתי אלה או דנימא דר"י ל"ס לי' חזה"ג כלל וע"כ לענין קי' ל"ה רק ספק מקודשת וע"כ ל"ה תרתי דסתרי או דנימא דלא כס' התו' דשם דאף דהוי תרתי דסתרי אין בכך כלום דלענין קי' מוקמי' לה בודאי על חזה"ג ואפ"ה הבעל פטור מטעם חז"מ כ"ז מוכח מרישא אבל מסיפא אין להוכיח זה כיון דאליבא דר"א קיימי' דס"ל לרב דקי"ל כוותי' בקע"ת וכ"ס דצריכה גט וא"כ לא מבעי' אם נימא דצריכה ודאי גט מטעם אחולי אחלי' ואפ"ה אין לה כתובה די"ל דלא אחיל רק לענין הגט ולא לענין כתובה וכמ"ש תוס' לעיל א"כ לא צריכנן לחזקה כלל לענין הספק שיש לנו מכאן ולהבא וכיון דאין דנין על חזה"ג שפיר מהני חז"מ ואין מזה סתירה לסברת התוספת הנ"ל אך אף אי נימא דמטעם ספק צריכה גט מ"מ אין צריכין לבוא לחזה"ג ואפ"ה צריכה גט בודאי משום ס"ס חדא שמא נולדו המומין אח"כ ועוד