חמדת שלמה חלק ב קלד

אליבא דרו"ש שחופה קונה הביאו הפ"י עי"ש רק דלכאורה קשה לפ"ז אי מתני' מיירי בבעל אמאי פירש רש"י לעיל ברבא זו שהכניסה לחופה בידוע שבדקה כיון דע"כ איירי לרבא בבעל דסבירא לי' דחופה אינה קונה אמאי לא מפרש דהבדיק' היא בשע' בעילה וזה מועיל בודאי יות' מהבדיק' שקה"ח כדאי' ברמב"ם דס"ל דבעל אלים יותר, (חזקה) ואפי' ראי לא מהני אולם לפמ"ש ניחא דרש"י ס"ל היכא דאם לא הי' לו ראי' ל"ה מהימנינן לי' ל"א דמחל דמאי הו"ל למעבד כנ"ל מעתה ל"מ לפרש דהבדיקה היא בשעת בעילה דהא רבא משני סיפא כ"נ וכ"ה וע"כ מיירי במומין שיכולין לבוא אחה"ח דאל"כ הדרא הקושי' הנ"ל לדוכתי' אמאי לא תני בסיפא לענין קי' דעל האב הראי' ואי אמרי' דהבדיקה היא בשב"ע ל"ה מהני מידי דלא מוכח דמחל דדילמ' מש"ה לא בא משום דמעיקרא ל"ה לו עדים שמשנתארסה הי' בה המומין והוי אמרי' כ"נ וכ"ה מש"ה הוצרך רש"י לפ' דהבדיקה היא קה"ח ואז בודאי הי' נאמן כיון דעודה ברשות אבי' א"ו דמחל ולעול' איכ' למימר לרש"י דמיירי בבעל אח"כ אמנם בסו' הסוגי' אליבא דשמואל פירש"י שפיר בנכנסה לרשות הבעל דהיינו נכנסה לחופה משמע דמיירי בל"ב מדציין נכנסה לרשות הבעל בשלמא לעיל כ' רש"י דהבדיקה היא כניסה לחופה י"ל דאיירי בבעל וכאן משמע מדיוקא דלשנא דאיירי בל"ב אך אליבא דשמואל דס' חופה קונה ל"צ לדחוקי דאיירי בל"ב ודוק

ויש ג"כ להוכיח לשיטת רש"י דחזקת א"א שותה ל"מ לגבי האב דהנה אם אמרת דמתני' מיירי גם לענין קי' בודאי בסיפא אי מייתי הבעל ראי' שקודם שנתארסה הי' בה מומין האלו חייב האב להחזיר הכסף קי' כדמשמע פשטא דמתני' דאל"כ הו"ל למתני גם לענין כסף קי' עליו להביא הראי' שלא בדקה והנה הפ"י תי' קושי' תוס' ד"ה על בעל החמור כו' דודאי חזמ"ק עדיף מחזקת ממון רק היכא שייך חזמ"ק כגון הכא בחמור דכוונתו הי' בודאי על חמור חי רק דאם ימות לאחר משיכה מזלו גרם כו' עי"ש ובזה מיושב ג"כ מהמוכר שור לחברו ות"ל כוונתי לדעתו הרחבה בעזה"י ולפי"ז במתני' אי אמרת דחזקה אא"ש מהני לאב לענין כ"ק ודאי ל"ש חזקת מ"ק כיון דנתרצה על המומין ומחל כ"ק והוי כמו המוכר שור לחבירו ונמצא נגחן וק' אף אי מייתי הבעל ראי' שהי' בה המומין מקודם האירוסין אמאי צריך האב להחזיר הכ"ק כיון דל"ש חזמ"ק א"ו דחזקה אא"ש ל"מ לגבי האב כנ"ל ודוק

ודע דעדיין אני מהסס בס' זו שלא יהני חזקת אא"ש לגבי האב ולעיל קצרתי ואפרש והוא כיון שנמצא בה מומין והוא קדשה ע"ת אמרי' דנתבטלו הקי' ואף אם הוא מוחל בפי' ל"מ כמ"ש החמ"ח סי' ל"ח בשם הרשב"א וכתבתי לעיל בשם הר"ן וכמדומה לי שכן כ' הפ"י לעיל אליבא דרש"י להדי' וכ"כ בש"מ א"כ הוי המעות רק כפקדון בעלמא ואינה מקודשת עכשיו מכח המעות הראשון [ועי' באב"הע סי' מ' בחמ"ח וב"ש] דזה ל"ש כלל לדינו דר"וש בנתאכלו המעות לא מיבעי' לשיטת הר"ן אלא אף לדעת החולקים וז"ב רק דצריך לקדשה כעת מחדש אבל מה"ת לומר שמחל הכסף קי' כיון דל"ה רק כהלואה בעלמא, אך דעדיין יש לפקפק כיון דהיא עדיין ברשות אבי' ובידו לקדשה למי שירצה א"כ י"ל בודאי מחל הכ"ק דאל"כ איך כונסה דלמא אין האב מרוצה רק בתנאי זה דלא יצטרך להחזיר הכ"ק א"ו דמחל אך דאינו מוכרח והדבר צ"ע אצלי דמהסתם אינם מתנים במה יקדש ואם רוצה הי' יכול לקדשה מעיקרא בשטר רק דאתרמי דקדשה בכסף וכיון דנתבטלו הקי' רק דהוא מקדשה מחדש נוטה הדין דצריך להחזיר הכ"ק והדבר צריך תלמוד ודוק היטב

תוס' ד"ה מי שישנה כו' כיון שנשאת חזקה אין אדם שותה כו' תמהו המפרשים לפ"ז למה לא משני ר"א כולה ר"י ובסיפא מודה ר"י משום ס"ס עי' מהרש"ל ולא ראיתי תי' ברור בזה ועי' פ"י ואף תירוצו לא נתחוור לענ"ד דאף די"ל דס"ס ל"מ רק היכא שטוען שמא מכל צד משא"כ הכא דטוען ברי שלא נתפייס מ"מ קשה מנ"ל להגמ' להקשות דלמא אף בס"ס כה"ג מודה ר"י וצ"ע בדבריו לעיל ותו דהכ' י"ל כיון דאיכ' חזקה דאין אד"ש ואף דאיכא ג"כ חזקה כנגדה מ"מ הוי הספק לב"ד בלא טענותיהם ושפיר הוי ס"ס

ולע"ד נ"ל דהנה י"ל ראי' לפסק הרי"ף והרמב"ם דבקדשה וכנסה סתם תצא בלא כתובה א דאוקימת' דלעיל אינו מוכרח רק לשמואל ואנן קי"ל כרב ועי' בהר"ן] דהנה תוס' ד"ה אבל במומין שבגלוי הקשו לרב דכולה מתני' מיירי בקדשה ע"ת איך שייך לחלק בין סתר לגלוי כיון דהתנה ותי' דעל שאר מומין שלא ראה נתכוון, והנה הירושלמי הקשה ג"כ קושית תוס' ותי' דמתני' מיירי בקדשה סתם וכנסה סתם וא"כ מוכח דאף בקדשה וכ"ס אין לה כתובה וליישב קושית תוס' צ"ל דאליבא דאמת מוקמינן אף לרב מתני' דלעיל בקדשה וכ"ס ועלה קאי מתני' דהי' בה מומין רק דקשה כיון דבאמת לרב אף בקדש' ע"ת א"י בלא גט וא"כ מסתמא מתני' דלעיל אריש' קאי בקע"ת דאי אפי' בקדשה סתם אין לה כתובה הו"ל לפרושי בפרט דעיקר' דמתני' נשאת לענין כתובה כדאי' לעיל והדרי קושי' תוס' לדוכתי', אמנם נראה לי לאוקימתא דאביי דלעיל דרב מיירי דווקא בבעל י"ל דמתני' דנקטה כ"ס כוונתו בל"ב וא"כ בע"כ דמיירי בקדשה סתם דאי מיירי בקדשה ע"ת וכנסה בל"ב א"צ גט אף לרב ובזה מיושב הא דאמר אביי ל"ת טעמ' דרב כו' דקשה מנ"ל הא ולפמ"ש א"ש דקשי' לי' סיפא דמתני' דהי' בה מומין דאי לרב אף בל"ב צריכה גט ממילא פשיטא דמתני' מיירי בקע"ת וקשי' קושי' תוס' אך לר"א דאמר בבעל ד"ה צריכה גט ופלוגתא בכנסה ול"ב א"כ הדרי' קושי' תוס' לדוכתי' דלפי"ז מתני' מיירי לרב בקע"ת אף דמיירי בל"ב אמנם לפמ"ש הפ"י דאי קאי האי בד"א אסיפא ל"ה קשה קושי' תוס' די"ל בשעת כניסה ראה רק דתוס' ס"ל דקאי אכולה מתני' וכמו שסיימו תוס' וא"כ י"ל דזה שייך למאן דמוקי כולה מתני' חד תנא וא"כ קאי הבד"א אכולה מתני' אבל ר"א דמשני תברא כו' א"כ שפיר מצינן למימר דלא קאי רק אסיפא וקושי' תוס' מעיקרא ליתא מעתה ר"א לשיטתו הוצרך לומר תברא ודוק

ולפי"ז מיושב לפי' הר"ח דפי' תברא לשון שבועה וקשה לכאורה שבועה זו מה טיבה ולא אשכחן כה"ג בתלמודא לישבע על אוקימתא ופירושא דמתני' ונהי דאשכחן גבי הנהו תרי תלמידא דמר משתבע הכי אמר רב כו' התם שפיר כ"א משתבע על מה ששמע משא"כ הכא ל"ש לומ' כן אמנם לפמ"ש א"ש דהנה תוס' כ' לעיל דר"א הי' לו בקבלה דבבעל ד"ה צריכה גט ופלוגתא בל"ב וכיון דבל"ב פליגי וקי"ל כרב ממילא ההכרח לומר תברא מכח קושי' תוס' וכיון דכ"ז תלוי בקבלתו דהפלוגתא בל"ב ועפי"ז ההכרח לומר תברא לכן נשבע על קבלתו ומכש"כ דא"ש טפי לפמש"ל דקושי' תוס' הוא דוקא אי קאי אתרווייהו והפי' בסיפא א"י לטעון כמו בריש' וכמו דבסיפ' א"י לטעון אפי' עדים ל"מ ה"ה ברישא וע"ז קשה שפיר הא חזינן דלא ראה כיון דהתנה אבל אי הוי קאי ארישא לחוד הו"מ לפרושי אי"ל דהאב א"צ להביא ראי' וע"ז ל"ה קשה קושי' התוס' דהא חזינן דהתנה דהו"א דמוכח באמת דהמומין נולדו אח"כ וכמ"ש המוהרמ"ש רק דקושי' התוס' כיון דקאי אתרווייהו ופי' ברישא כמו בסיפא דאפי' ראי' ל"מ ע"כ הקשו שפיר אבל אי אמרי' תברא מי ששנה זו ל"ש זו אין הכרח לומר דהפי' יהי' שוה ושפיר מצינן לומר דאף למאן דתני סיפא הפי' א"י לטעון דאפי' ראי' ל"מ מ"מ למאן דתני רישא אפי' אי תני ג"כ האי במד"א מ"מ הפי' דאין האב צריך להביא ראי' משא"כ אי חד תנא תנא תרווייהו ודאי הפי' שוה וע"כ לר"א ל"ק קושי' תוס' מעתה דעת לנבון נקל דר"א הוכרח ממילא לומר תברא מכח קושי' תוס' דלעיל ודוק: