חמדת שלמה חלק ב קלג

לעיל מכח קושית המהרי"ט ומהרש"א ומוהרמ"ש אך אם יש עדים דהי' קודם אירוסין ל"ל כסברת מוהרמ"ש וזה מוכח מסיפא דברישא נמי ל"מ עדים דאל"כ מדוע ל"מ נמי בסיפא דהא י"ל דראה ולא נתפייס רק מאי הו"ל למעבד דעליו הראי' ויפסקו לו הב"ד דנסתחפה שדהו ויהי' מוכרח לכונסה וע"כ שתיק עד דיהי' לו ראי' ולעולם לא מחיל א"ו דבריש' נמי ל"מ עדים דאמרי' ידע ונתפייס ולא התנה רק אשאר מומין כתי' תוס' וכ"ש בסיפא דהוא לאחר נישואין די"ל דמחל ודוק, אך לשיטת הג"א הנ"ל לא מוכח מידי דהא ל"ש סברת מוהר"ש דהא לשיטתו הנ"ל איירי בעומדת תחת כיפה ואין רואה אותה קודם אירוסין וא"כ יש אומדנא דמחל דאל"כ מדוע לא בא תיכף לב"ד וא"ל דירא שמא יפסקו לו הב"ד שצריך לכונסה דהא עליו להביא ראי' ז"א דלשיטתו הנ"ל לא הי' צריך להביא עדים דיכול לומר דהי' מקודם ולא ראה, אך לפי תי' ר"א דאמר תברא וסובר התנא דסיפ' אפי' עודה בב"א ובמומין שבסתר על הבעל להביא ראיה מוכח דלא כהג"א דאל"כ איך קתני בסיפא דמומין שבגלוי ל"מ ראי' דאמרי' דמחל מנ"ל דמחל דלמא בשביל כך לא בא לב"ד משום שעליו הראי' דהא לפום השתא דאפי' מומין שבסתר על הבעל להביא ראי' אפי' בעודה בב"א א"ו דלא כהג"א, ולפ"ז מתורץ קושית הפ"י הנ"ל דמוכח דמתני' איירי במומין שבגלוי דאל"כ רק בעומדת תחת הכיפה הדרא הקישיא לדוכתי' אמאי קתני בסיפא דל"מ עדים דאמרינן דמחל מנ"ל דמחל דמאי הוי לי' למיעבד דבתי' תברא עליו להביא ראי' א"ו דאמרי' דבשעת אירוסין מחל ואי בעומדת תחת הכיפה ל"ל דמחל בשעת אירוסין דהא לא ראה וזה ס' פשוטה א"ו דמיירי במומין שבגלוי וא"כ מוכח דר"מ אינו חולק עם רבנן וכשיטת תוס' הנ"ל ודוק

והנה יש להוכיח ס' הנ"ל דאם בא לב"ד לא היו מאמיני' לו יכול לומר דידע ולא נתפייס משיטת רש"י דלקמן בשמעתין דהמחליף בד"ה ואת מי כו' כתב רש"י דלמא כרבא או כר"א עי"ש ולכאורה אינו מובן הא לרבא בסיפא הטעם מכח חדא במקום תרתי וגם אליבא דר"א לא נזכר כלל כ"נ וכ"ה וגם לא מוכח מידי גם במסקנא היכא מוכח מסיפא וכן הקשה המהרי"ט ועוד אמאי לא כר"א וכמו שרצו מקצת מפרשים לפ' דר"א אינו חולק על רבא רק דס"ל לדידה מהני אף חזקה גרוע ולאב ל"מ החזקה רק היכא שנולד הספק ברשות הבעל וכ"כ הפ"י ונ"ל דבזה יהי' מיושב קושית תוס' לעיל ד"ה במומין שהקשו ל"ל פריך לרבא עי"ש מה שתירצו והעלו מכח גירסת התוספת' בקושי' ונראה דהנה אמרינן בתי' ר"א דרישא מיירי אף לענין קי' דמשתי' תברא בע"כ מוכח דס"ל לחלק דאל"כ קשה כיון דרישא מיירי בין לענין קי' ובין לענין כתובה צריך האב להביא ראי' אמאי ל"ת בסיפא דעל האב להביא ראי' לענין כסף קי' אע"כ דס"ל לחלק בס' כ"נ וכ"ה כגון שיוכל להיות שנולד ברשות הבעל וא"צ האב להביא ראי' ודאי אי מייתי הבעל ראי' שהי' המומין משנתארסה דאתרע חזקת האב צריך האב ג"כ לראי' אבל התנא במתני' לא מצי נקיט שהראי' גם על האב כיון דנמצא ברשות הבעל ולא אתרע חזקת האב כלל א"כ מוכח שפיר אי אמרי' אליבא דר"א דמתני' מיירי אף לענין קי' דיש חילוק בין כ"נ וכ"ה וגם אליבא דרבא מוכח ג"כ אי איירי מתני' לענין קי' דיש חילוק כנ"ל וקשה ג"כ אמאי ל"ת בסיפא דעל האב להביא ראי' וא"ל משום דהוי חדא במקום תרתי דלעיל בסוגיא דקע"ת קאמר אביי ל"ת טעמא דרב כו' וכת' תוס' איך אפשר לומר אם מחל התנאי מקודשת במאי מקודשת כו' ותי' דמתחילה הי' דעתו לכך עי"ש א"נ בחופה והש"מ הביא בשם רש"י וכ"כ הר"ן בשם הרשב"א לעיל דס"ל דל"מ למפרע רק אם מוחל התנאי ומקדשה עכשיו בביאה אם כן בשלמא לענין כתובה שייך שפיר א"א שותה כו' אבל לענין כסף קי' לא נ"מ מידי דסו"ס הקידושין היו קידושי טעות רק מקדשה מחדש וקי' הראשונים אינם רק פקדון אע"כ הטעם מכח כ"נ וכ"ה וכנ"ל בר"א ומיושב דקדוק מהרמ"ש לעיל מסיפא והנה באמת אליבא דר"א מוכח דלא מיירי מתני' לענין קי' ובסיפא הטעם מכח כ"נ וכ"ה דאל"כ ק' מאי מקשי ר"א ברי' דר"א על ר"א מברייתא דלמא הפי' בברייתא על האב להביא ראי' לענין קי' כיון דראוין לבוא מב"א ואתרע חזקה דאב א"ו דר"א ידע דר"א לא ס"ל כ"נ וכ"ה ובזה מיושב קושית תוס' ד"ה ואמאי מנה כו' אמאי ל"פ לרבא וי"ל דנוכל לומר באמת כנ"ל דמיירי לענין כ"ק דל"ש חדא במקום תרתי כנ"ל והכא מוכח באמת לשון הבריי' דקתני על האב להביא ראי' דהו"ל למתני עליו להביא ראי' כיון דמיירי בנישאת אבל אי מיירי לענין קידושין אתי שפיר על כן לא רצה רש"י באמת לפרש אליבא דר"א כיון דר"א ע"כ לא סבירא לי' כנ"ל אבל לרבא פירש רש"י שפיר

ובזה מיושב קושי' תוס' ד"ה מי ששנה זו די"ל אליבא דר"י גופי' ג"כ בסיפא על הבעל הראי' מטעם חדא במקום תרתי רק מש"ה לא מוקי כולהי כר"י דס"ל דמתני' מיירי גם לענין קי' וקשה קושי' הנ"ל ל"ל קתני בסיפא על האב הראי' לענין קי' וכ"נ וכ"ה לא ס"ל לר"א מש"ה משני תברא ולפי"ז מיושב מאי דבעי' רבא כאן בהל"ת דלפ"ז י"ל או רבא בעי לתרץ קושי' תוס' וכנ"ל ור"י ס"ל חזה"ג והוי חדא במקום תרתי או כתי' מהרמ"ש דלעיל דבחזקה טובה מודה ר"י אבל מר"א מוכח דר"א ס"ל לחלק דא"ל דלא ס"ל לחלק רק דקשה לי' קושית הגמרא משנתארסה נמי כמ"ש מוהרמ"ש ז"א דהרי מוכח מכח קו' תוס' דס"ל חדא במקום תרתי רק דקשיא לי' בסיפא לענין קי' ואי ס"ל לחלק לק"מ וכנ"ל מעתה מיושב ג"כ מאי דקשה על המקשן למה לא הקשה בקיצור מ"ש רישא ומ"ש סיפא דהנה על טעם הראשון י"ל בפשוט דהיינו יכולים לתרץ כולהי כר"ג רק רישא מיירי בשמא ושמא וסיפא בברי ושמא וכמ"ש הראשונים בתי' ר"א רק דק"ל קושית תוס' מש"ה קאמר טעמא דמייתי האב ראיה הא לא מייתי ראיה אפילו טוען ברי ל"מ כקו' תוס' דאל"כ הו"ל למתני או שיאמר ברי לי א"ו דאתי כר"י ובטעם השני י"ל ג"כ לפי' הנ"ל בקיצור לא הי' יכול להקשות די"ל כולהי כר"י ובסיפא מכח חבמ"ת מש"ה הקשה טעמא דמייתי ראי' הא לא אייתי ראיה האב מהימן אף לענין כ"נ דאל"כ היתה מהימנא כיון דמיירי בנכנסה לרשות הבעל וכיון דהאב מהימן בע"כ אין הטעם משום חבמ"ת וכנ"ל דבאב ל"מ מחילה אע"כ משום חזקה ואתי כר"ג והקשה שפיר, ולפ"ז י"ל מאי שהק' מהרמ"ש ל"ל קאמר הגמ' מכח חזקה א"א שותה וא"א מתפייס ודאי ידע דאח"כ נולדו המומין די"ל דרב' הוכיח משמואל דע"כ לא ס"ל כן דאל"כ מנ"ל להוכיח מסיפא כל מי שנולד ספק ברשותו עליו להביא ראיה דלמא הטעם מכח אין אדם שותה וכנ"ל וא"ל דק"ל מכח כסף קי' ז"א דאי אמרי' מכח זה דודאי ידע שאח"כ נולדו המומין דהוי מהני ג"כ לענין קי' אלא ודאי דשמואל לס"ל כן רק דצריך להבין למה באמת לא ס"ל לשמואל כן ועי' בפ"י

והנה לפי סברת רש"י הנ"ל שכתבתי דקי' בודאי לא חלין למפרע וכן הובא דעת הרשב"א בחלקת מחוקק אה"ע סי' ל"ח הי' קשה לי לעיל בגמ' דאמרינן חזקה אין אדם שותה כו' וקשה מאי מהני דמחל הא הקי' אין חלין למפרע וצריך לקדשה עכשיו ובנכנסה לחופה מאי הוי הא רבא ס"ל במס' קי' חופה א"ק א"כ מאי מהני דמחל הא יכול לחזור בו כיון דלא קדשה מחדש עד שמצאתי את שאהבה נפשי בר"ן לעיל סוגי' דכנסה סתם הוכיח באמת מזה דמהני מחילה למפרע עי"ש שכת' דהא אמרי' לקמן ראה ונתפייס וברור שהר"ן לזה כיון ונ"ל דודאי אליבא דשמואל כ' רש"י שפיר נכנסה לרשות הבעל דהיינו נכנסה לחופה כמ"ש רש"י סוף הסוגיא ואזיל לשיטתו במס' יבמות דס"ל