חמדת שלמה חלק ב קלא

דהי' בה מומין לר"א דמשני תברא ליתני ברישא רבותא ובסיפא רבותא כו' ותי' דר"א סבר לתנא דרישא אלים לי' חזק' דא"א שותה בכוס להוציא ממון ומש"ה הוצרך למתני עודה בב"א דבנכנסה לרשות הבעל אף הבאת ראי' לא מהני, והנה לשיטת רש"י י"ל עוד טעם לתנא דרישא דס"ל אין תנאי בחופה כמו שפי' רב לחד גירסא טעמא דב"ש ומב"ה לא מוכח דלא ס"ל כן וכמ"ש תוס' ותנא דסיפא ס"ל דטעמא דב"ה הוא דסברי יש תנאי בנשואין ובזה מחולקים ולפ"ז י"ל הכרח לאביי גופא דלכאורה משמע דרב סבר א"ת בחופה דהא לפי"מ שפי' תוס' בסוגי' דיבמות לא פי' רב שם רק טעמא דב"ש וטעמא דב"ה לא פי' רב רק סתמא דגמרא ממילא י"ל דרב סובר ג"כ דא"ת בחופה דאל"כ קשה טעמא דב"ש אתי לאשמעי' ול"ק קושית תוס' ממתני' דלפ"ז הוי סתם ואח"כ מחלוקת דבמתני' דהי' בה מומין הוי פלוגתא בדין דא"ת בחופה מש"ה אשמעי' אביי דל"ת כן דבאמת ס' אביי דלא כר"א דאמר תברא רק כתי' רבא לקמן ממילא א"א לומר דרב סבר אין תנאי בחופה מטעם ספק ואית לה כתובה דא"כ קשה ממתני' אך דעדיין קשה מנ"ל דטעמא דאין אדם עושה בב"ז דלמא סובר א"ת בחופה ואין לה כתובה אבל גט צריכה מספק, אמנם ז"א די"ל דהוכיח מבני מדרשא דא"א לומר כן דהנה תוס' הקשו לקמן על ר"א דמוקי פלוגתייהו בל"ב א"כ מאי מקשו ב"מ על שמואל דלמא מתני' מיירי בבעל ולפע"ד י"ל עפי"מ שכתבתי דר"א לשיטתו דס' לקמן תברא ולפי"מ שפי' תו' דתנא דרישא סבר בנכנסה לרשות הבעל אפי' כתובה יש לה א"כ קשה לכאו' על שמואל דפסק דא"צ גט הא הוי סתם ואח"כ מחלוקת ואין הלכה כסתם ובע"כ צ"ל דשמואל סבר דמתני' מיירי בכנסה סתם ומש"ה אלים סברא דאין אדם שותה בכוס אבל בקדשה ע"ת לא אמרי' ס' אין אדם שותה ומש"ה ס"ל לכ"ע דא"צ גט וסברא זו נזכרת בפ"י ומש"ה הקשו ב"מ שפיר על שמואל דא"א לומר דמתני' מיירי בקדשה ע"ת וכנסה סתם דהא הסיפא קאי על רישא ואי רישא מיירי בקדשה על תנאי גם מתני' דהי' בה מומין מיירי גם כן בקדשה על תנאי והוי סיפא תיובתא על שמואל אם כן בע"כ מוכרח לתרץ דרישא מיירי בכנסה וקדשה סתם ומתני' דהי' בה מומין מיירי ג"כ בהכי וכ"ז לר"א דס' תברא אבל אביי כדמשמע מפשטא דסוגי' דהי' בה מומין קיבל לתרוצא דרבא א"כ מוכח דפלוגתייהו קאי בבעל דאל"כ לא מקשו ב"מ על שמואל דלמא בבעל מודה שמואל ומתני' דהי' בה מומין ל"ק אליבא דר"י א"ו דב"מ סברי דפלוגתייהו קאי בבעל ואפושי פלוגתא לא מפשי' ממילא אמרי' דטעמא דרב דא"א עושה בב"ז מעתה י"ל דודאי אביי סבר מסברא דנפשי' אף אי אמרי' א"ת בחופה אפ"ה י"ל דאין לה כתובה די"ל ספוקא מספקא לי' אי מחיל או לא רק דאפ"ה נקט לשנא אחולי אחיל דמשמע בודאי היינו דבאמת איכא למטעי כן דא"א תברא מוכח דאמרי' אחולי אחיל אף לענין הכתובה

ולפי"ז מיושב בטוב טעם מה שהקשיתי מנ"ל לאביי דרבה מסברא דידי' אמר כן דבטעות א"א כ"ע מודו דלמא הכריח כן מרב גופא דסובר טעמא דב"ש דא"ת בחופה וא"כ בע"כ צ"ל או דטעמא דב"ה משום י"ת בנשואין או מידעי ידעי ואם מטע' מידע ידיע ממיל' אמרי' דסבר בזה כב"ש דא"ת בחופה דמה"ת להמציא פלוגתא חדשה וזה א"א לומר דא"כ דא"ת בחופה יש לה כתובה לפי' רש"י וקשה מתני' א"ו טעמא דב"ה די"ת בנשואין וממילא מוכח לדידן די"ת בנשואין בטעות א"א ולמ"ש מיושב דודאי רש"י סובר ג"כ די"ל א"ת בחופה ואין לה כתוב' רק אביי קאמר [דהו"א ג"כ] דאית לה כתובה וכת"ק דמתני' א"א תברא א"כ [לפ"ז] ל"ק ממתני' דכאן די"ל דמתני' דכאן אתי' כתנא דסיפא דהי' בה מומין וכמ"ש ביישוב קושי' תוס' א"כ תיקשי לרבה ממ"נ אי סבר תברא לתי' על מתני' דהי' בה מומין מנ"ל דבטעות אשה אחת מודו דלמא פסקי' באמת דלא כמתני' דכאן דהוי סתם ואח"כ מחלוקת ואי ל"ס תברא דלמא באמת א"ת בחופה רק מטעם ספק ול"ש לומר כנ"ל דמוכח מב"מ מדאותבי' על שמואל דדלמא בבעל מודו א"ו דידעו דפלוגתא קאי בבעל דחדא בחברתא מישך שייך ול"ה אפושי פלוגתא דחד טעמא הוא דרב ס' כב"ה ממילא אין תנאי אפי' בחופה ושמואל ס' טעם אחר לפלוגתא ממילא יוכל לסבור דיש תנאי אפי' בנשואין וכל הנ"ל לרבה ואביי אבל לר"א דאמר תברא י"ל דהוכיח להיפוך דלרב דמוקמי מתני' בקדשה ע"ת וכנסה סתם מוכח דבכנסה לחוד צריכה גט ואפי' כתובה מוכח לפ"ר דהוי סתם ואח"כ מחלוקת לדידי' דהיינו מדנקט עודה בב"א מוכח דנכנסה לחופה אית לה כתובה דהא תו לא הוי בבית אבי' וכדדייק תוס' ודוק

ובזה י"ל הכרח לפירש"י דפי' כתובה בעי למיתב עי' מ"ש לעיל בעזה"י ולפמ"ש נראה דהנה תוס' כתבו ופליגא דעולא אר"א ועי' במוהר"ש שנדחק בקיצור דברי התוס' לפירושם דוקא ולפע"ד נראה דתוס' רצו בזה ג"כ להוכיח פירושם והוא דלרש"י קשה לכאורה כיון דלא מצינו שום מ"ד דמפרש כן מה"ת נאמר כן דאצטרך למימר לא תימא כו' והיינו לפמ"ש לתרץ על רש"י דבל"ב מודה דא"ל כתובה ועולא אר"א הא מוקי פלוגתייהו בל"ב ול"ל כתורה לדידי' ג"כ אף דהוי מטעם אחולי וא"כ מאי אתי אביי לאפוקי בהל"ת דקאמר אבל לפי' הקדום ניחא דאתי לאפוקי מעולא אר"א דס' בל"ב פליגי וזה נ"ל פשוט בתוס' ולפי"ז גם לרש"י י"ל דאתי לאפוקי פי' ר"א דלדידי' אית לה כתובה לרב אף בכנסה ול"ב

אמנם חוץ לדרך הנ"ל י"ל הכרח לר"א דהוצרך לאוקמי פלוגתי' בל"ב אף אם לא נאמר כתי' התוס' הנ"ל דתנא דרישא סבר דאין אדם מוחל על תנאו ואף עדים לא מהני אף אם נניח זה י"ל עפי"מ שכ' מהרש"א ביבמות דאביי ס' באמת כרבה א"כ אין דרך לנטות אלא או דרב ס' אין תנאי בחופה וכר"א או דיש תנאי בנשואין ומתני' מיירי כעין שתי נשים י"ל הכרח לר"א לשיטתו מכח סברת המוהר"ש וכמש"ל דלדידי' ל"מ תי' הנ"ל אבל אביי לשיטתו דסובר כמו רבה י"ל שפיר בטעות כעין שתי נשים וכתי' הנ"ל ומיושב ג"כ הל"ת והיינו ל"ת כמו ר"א דמוקי מתני' תברא וקשה קושי' מהר"ש ובע"כ הוי צ"ל דס' א"ת בחופה ע"כ אשמועי' דז"א ולא אמרי' תברא רק כתי' רבא לקמן ולדידי' ל"ק קושי' המהר"ש וכמ"ש לעיל ודוק

שם רש"י ד"ה מחלוקת בטעות אשה אחת שמעתי מחכמים שמדקדקים מאי בעי רש"י במ"ש וגירשה מן האירוסין במלת אירוסין מאי בעי רש"י, גם הקשה המהר"ש על רש"י למה לא מקשו בני מדרשא על רב ג"כ ליתני קדשה ע"ת וכנסה סתם דהיינו בטעות א"א מודה רב ועי' מ"ש לעיל, עוד יש לדקדק דלמה לא פי' כדמשמע לכאורה מפשטא דמתני' דהיינו קדשה ע"ת ונמצאו בה מומין ונתבטלו הקי' ואח"כ קדשה וכנסה מחדש והיינו שמומין הראשונים נתרפאו

ונראה דיש לתרץ כל זה דתוס' הקשו לקמן בסוגי' דהי' בה מומין במתני' ד"ה אבל מומין לרב דמוקי מתני' בקדשה ע"ת אמאי אינו יכול לטעון הא חזינן דלא ראה המומין כיון דאתני בהדי' עי"ש מה שתירצו וראיתי בירושלמי בסוגי' דהקשה קושית התוס' והכריח מכ"ז דמתני' מיירי בקדשה סתם וא"כ קושית תוס' הנ"ל קשה לרב אבל לרבה דמוקי מתני' כעין שתי נשים ל"ק קושי' תוס' דהא בנשואין אלו לא התנה כלל ע"כ י"ל כיון דהוי מומין שבגלוי ודאי ראה ונתפייס לפי"ז מתורץ קושי' מוהרמ"ש הנ"ל דלקמן מקשי הגמ' דרישא וסיפא סותרים ברישא קתני על האב להביא ראי' ובסיפא תני על הבעל להביא ראי' ותי' ר"א שם רישא מנה לאבא בידך ופי' רש"י דברישא כיון דהכתובה לאבי' לא מהני חזקתה לפי"ז לא מצי למתני ברישא קדשה