חמדת שלמה חלק ב יג

שוב התבוננתי ומצאתי לכאורה ראי' גדולה דצרת ס' סוטה אינה מתייבמת מהא דבעי הגמ' למפשט דצרת מח"ג מתייבמת ועקרינן קרא לגמרי מהא דתני אם הי' מייבם מייבם לכשרה ואם חולץ חולץ לפסולה מה כו' ואלא לאו כגון מחזיר גרושתו וקשה מנ"ל הא דלמא מיירי בס' סוטה שהיא בת חליצה וצרתה מותרת להתייבם כמ"ש הר"מ דס' סוטה ל"ה אפי' ס"ע ולעולם צרת מחזיר גרושתו חולצת דלא עקרינן קרא לגמרי א"ו מוכח כמש"ל דאפי' צרת ספק סוטה אינה מתייבמת דהוי צרת ספק ערוה והנה לפמ"ש לעיל י"ל דליכא למימר דלא עקרינן קרא מפשטי' ומח"ג אוסרת צרתה דלפי"ז אין לנו ראי' לחלק בין סוטה וודאי לספק כיון דצריך למכתב הלאו גבי מח"ג להורות דצרתה אסורה ואי לא מחלקינן ממילא אף ס' סוטה אוסרת צרתה וליכא לאוקמי אחת כשרה ואחת פסולה בס' סוטה אם נימא דמחזיר גרושתו אוסרת צרתה ובע"כ שפיר נפשט דמח"ג צרתה מתייבמת כן נראה בישוב שיטת הרא"ש והוא כפתור ופרח

אמנם לשיטת הרמב"ם שכתבתי לעיל דס"ל דאין לוקין על לאו של סוטה משום דהוי לאו שבכללות וצ"ל לדידי' דלאו משום קושי' דהו"ל לכתוב הלאו בפ' סוטה מחלקינן בין סוטה וודאי לספק כיון דא"א לכתוב שם הלאו כיון דהתורה רצה להורות לן דהוי לאו שבכללות וא"כ כיון דבלא ראי' מחלקי' בין סוטה וודאי לספק מעתה אף אי לא עקרינן קרא מפשטי' אפ"ה מצינן למימר דבס' סוטה צרתה מתייבמת א"כ הדרי' קושי' הנ"ל לדוכתי' מנ"ל להגמ' למפשט האבעי' דלמא מיירי בס' סוטה ועיי' לקמן מ"ש בישוב קושי' זו ואף אם נימא דלא כשיטת הר"מ רק כשיטת הרמב"ן דבעלה לוקה משום טומאה ושפיר מצינן למימר התי' הנ"ל דאי נימא דלא עקרינן קרא מפשטי' לא מפלגי' בין סוטה וודאי לס' מ"מ הדרי' קושי' קמייתא לדוכתי' דלמא הא דמקשה התם ותתייבם יבומי משום דכל כמה דלא ידעינן הק"ו ל"מ למדרש טומאה כתיב בה דלגבי יבם ל"מ מה שאסורה לבעלה משום טומאה ונסתר התי' הנ"ל שכ' מכח קושי' תוס' דשם דלאחר כתיב גבי וודאי דלפ"מ שהוכחתי עכשיו דלא כשיטת הר"מ י"ל שפיר דווקא לענין דרשא דנפקא מהוטמאה מחלקי' בין סוטה וודאי לס' מדלא כתיב הלאו גבי סוטה משא"כ מאי דילפינן מלאחר ולא ליבם אין ראי' לחלק כמש"ל, ועוד קשה ממאי דפשיט הגמ' על אבעיות ר"י מי מהני ק"ו במקום מצוה ופשיט ג"כ מדתני אם הי' חולץ חולץ לפסולה מאי לאו במח"ג משניסת וק' ג"כ דלמא מיירי בס' סוטה דהיא וודאי אסורה בלא הק"ו וכדמוכח ממתני' דהתם וכמ"ש תוס' דאיכא טעמים אחרים התם אבל מח"ג דלמא ל"מ ק"ו במקום מצוה ואפי' היא גופי' שרי' וצ"ע מיהו זה אפשר ליישב קצת כיון דהא דס' סוטה אסורה י"ל דהוי משום ק"ו וכמו דתי' רבא התם וע"כ ל"ה לברייתא למסתם סתומי דאיכא למטעי דחד טעמא הוא ואפי' במח"ג אסורה וצ"ע ודוק

ונראה דיש להביא ראי' מהירושלמי שהביא המ"ל דדרש אדרב לא שייכא בהק"ו ודלא כקושיין וגם סייעתא למש"ל דאי נימא דלא עקרינן קרא מפשטי' ליכא לפלוגי בין סוטה וודאי לס' דהנה לכאורה על הירושלמי יש לדקדק דתחלת האבעי' הי' אם טומאה של הבועל אוסרת צרתה ולבסוף סיים כל הצרת אסורים חוץ צרת מח"ג ואפי' הגרושה עצמה מותרת ואח"כ חוזר לשאול טעמא של צרת סוטה עיי"ש, ולפמ"ש א"ש ואשכחנא פתרא דהא צ"ל כיון דפשיטא לי' דסוטה אוסרת צרתה למה גבי בועל מספקא לי' וצ"ל דה"ט כמ"ש הרא"ש דלגבי בעל כתיב בלשון לאו משא"כ לגבי בועל והנה אי הו"א דצרת מח"ג או הגרושה עצמה אסורה להתייבם משום דכתיב בה טומאה ולא עקרינן קרא מפשטי' אין לנו ראי' לומר דווקא גבי סוטה מקרי טומאה מדכ' רחמנא הלאו גבי ודאי זנתה ולא בפ' סוטה דהא הוצרך לכתוב התם להורות דאף מח"ג מקרי טומאה כעריות ואוסרת צרתה וע"כ סיים הירושלמי דצרת מח"ג מותרת ואפי' גרושה עצמה מותרת וע"כ שפיר מצינן לחלק בין טומאה דכתיב גבי לאו מדכ' רחמנא בפ' גירושין ולא בפ' סוטה וע"כ ל"מ טומאה רק מ"ד גבי לאו וע"כ ממילא נהי דאסורה ליבם של בועל משום גזה"כ כמ"ש המ"ל מ"מ אינה אוסרת צרתה, והנה מזה הירושלמי יש להוכיח ג"כ דאפי' אי ל"ד הק"ו אפ"ה יש למדרש דרשא דרב דהא הירושלמי ס"ל דאפי' גרושה עצמה מותרת וע"כ דל"ל הק"ו ואפ"ה סיים דרשא דרב א"כ מוכח דאף בלא הק"ו מצינן למדרש טומאה כתיב בה וקשי' שפיר על תלמודן דמקשה בפשיטות ותתייבם יבומי וליכא למימר כמ"ש לעיל דהיינו קודם דאסיק הק"ו דהא אף בלא הק"ו מצינן למדרש טומאה כתיב בה ומוכח כתי' הרא"ש

אך אי משום הא לא ארי' די"ל הירושלמי לשיטתו דס"ל ג"פ ונטמאה א' לבעל וא' לבועל וא' ליבם כמ"ש המ"ל וכיון דליבם אסורה משום ונטמאה שפיר מצינן למדרש אחרי הוטמאה טומאה כתיב בה כעריות כיון דאף ליבם אסורה משום טומאה משא"כ לתלמודן דדרשי' ונטמאה לתרומה י"ל שפיר דל"ל למדרש טומאה כתיב בה רק לבתר דדרשינן הק"ו וידעינן דעכ"פ אסורה להיבם כמו דאסורה לבעל משום הק"ו אבל כל כמה דלא ידעינן הק"ו ליכא למדרש טומאה כתי' בה כעריות ונסתר ראיית הרא"ש ומצינן שפיר למימר דאליבא דאמת הוי ס"ע וממילא ס' סוטה צרתה אסורה להתייבם ודוק הדק היטיב בכ"ז

שם גמ' בעי מני' ר"י מר"ש המחזיר גרושתו כו' הנה סידור לשון הגמרא א"ש שהביא תחלה מימרא דרב ואח"כ האיבעי' והפשיטות דמתייבמת מחמת דרצה למיבעי על צרת מח"ג אי עקרינן קרא מדוכתי' או משום דכתיב אמח"ג נמי אסורה ע"כ הוצרך להביא תחלה עיקר מימרא דרב דמשום דכתיב טומאה צרתה אסורה ואח"כ סידר בעי' דר"י דאף בלא לשון טומאה אבעי' ליה אם אלים הק"ו למדחי צרה, והרי"ף ז"ל הנה היפך הסדר והביא תחלה הא דצרת מח"ג בעי' דגמרא והפשיטות ואח"כ הביא מימרא דרב ונהי דהרי"ף לא הוצרך להביא בעי' קמייתא דבעי ר"י מר"ש רק אבעי' דר' יוחנן וע"כ שפיר כ' אבעי' דמח"ג קודם מימר' דרב אך עכ"פ תמוה הדבר מה ראה על ככה לשנות הסדר ממה שנשנה בתלמוד, והרא"ש ז"ל הביא כסדר הנאמר בגמ' אמנם לפמ"ש י"ל דבמתק לשונו לשון חכמים אתי להורות לן דהא דמחלקינן בין סוטה ודאי לספק היינו מטעם שכתבתי משום דלא כתב רחמנא הלאו בפ' סוטה ואי אמרינן כן שפיר הלכתא כרב ול"ק מסוגיא דסוטה די"ל כמ"ש לעיל דזה דוקא לבתר דאמרינן הק"ו ול"ק קושיית התו' שם על ר"י דיליף מלאחר דכתיב בודאי סוטה כמש"ל דמאי דילפינן מלאחר אין לנו ראי' לחלק בין סוטה ודאי לספק ע"כ הביא הרי"ף מקודם הדין דמח"ג אינה אוסרת צרתה ועי"ז א"ש מימרא דרב דמחלק בין סוטה ודאי לספק ע"כ הביא אח"כ מימרא דרב וא"ש דלא הביא הרי"ף כלל סוגיא דסוטה להורות דסוטה ספק צרתה **(הג"ה ועיי' חי' רמב"ן נראה דס"ל הסוגי' חלוקות אף לשיטת הרי"ף רק דהרי"ף פסק כרב וא"כ לדידי' פשיטא דצרת ס' סוטה אסורה דהוי צרת ס"ע כיון דאין לנו ראי' לומר דל"ה ס"ע מקושי' הגמ' דסוטה ותתייבם יבומי כיון דס"ל דהסוגיות חלוקות עיי"ש ודוק. ע"כ)** **(הג"ה ועיי' ב"ש מ"ש בשם הב"ח דחליצת סוטה ל"ה חליצה פסולה ואף לפמ"ש הב"ש היינו סוטה וודאי אבל ספק סוטה לשיטת הר"מ פשיט' דל"ה חליצה פסולה דהא כ' להדי' שהיא חולצת ואם יש לה צרה או חולצת או מתייבמת ולא כ' דתרווייהו צריכי' חליצה ועיי' בית מאיר ודוק. ע"כ)**