חמדת שלמה חלק ב קכח

אלמו' חשבינן כאלו כולו קיים כמו לענין דשלב"ל אך להרמב"ם קשה ואם הרמב"ם ס"ל כר"ת אין ראי' דזה ל"ה בכלל נדר שבטל מקצתו וצ"ע לדינא

דף ע"א ע"א רש"י ד"ה שנדרה היא והיא לא תבקש פתח לנדרה והקשו בתוס' א"כ מאי מקשה לקמן ותתקשט ותאסור לב"ש שתי שבתות כו' הא לא תרצה להתיר נדרה ונ"ל דאפשר ליישב דברי רש"י דהנה יש לדקדק בל' רש"י שכ' לא תבקש פתח לנדרה ולא כ' בקיצור שלא תרצה להתיר נדרה אף אם יהי' לה פתח ואפ"ל כיון דקי"ל הנודר כאלו בונה במה והמקיימו כאלו הקריב עליו קרבן ע"כ אם יהי' לה פתח ברור מסתמא כשיודיעו לה הב"ד שאין ראוי לקיים הנדר מסתמא תתיר לה נדרה ולכן דקדק רש"י שלא תבקש פתח לנדרה וממילא לא תוכל להתיר לה, מעתה נראה דזה שייך דוקא אם הנדר הוא בלא תנאי כגון שאסרה פירות עלי' וכדומה אבל אם הוא בתנאי שאסרה תשמיש אם תתקשט ע"כ אין עיקר כוונתה לאסור תשמיש רק למנוע מהקישוט וע"כ אם תהי' צריכה להתקשט מחמת דקרי לה אשה מנוולת וע"כ ממילא תהי' אסורה בתשמיש א"כ יש לה פתח ברור שאם ידעה שתהי' צריכה להתקשט לא היתה אוסרת התשמיש דהרי באמת לא הי' כוונתה ע"ז ע"כ הקשה הגמ' שפיר ותתקשט ותאסור דמסתמא תתיר נדרה כיון שיש לה פתח ברור ול"ק קושי' התוס' ודוק

ונראה דלא ניחא לרש"י פי' התוס' לומר דהוי עינוי תיכף באסרה פי' שהוא דוחק ואף דלכאורה מוכרח כן מר"י דס"ל יום א' יקיים שנים יוציא וע"כ דר"י ל"ל האי סברא שלא תתיר נדרה דאל"כ אין חילוק דממילא תהי' אסורה לעולם וע"כ דהוי עינוי ביותר מיום וא"כ י"ל אף לרבנן דהוי עינוי תיכף אך לע"ד נראה דוחק לומר דר"י בתרתי פליג את"ק לענין עינוי ולענין כהנת ואף דברישא ג"כ פליג את"ק בחודש חסר ובכהנת אך נראה פשוט דאין סברא דפליג אם שמעי אינשי בחודש או בל' יום ע"כ דלא פליגא רק בשיעור המקובל אם הי' על חודש או על שלשים יום אבל בסברא ל"פ בתרתי וע"כ אף לת"ק ל"א דיוציא תיכף כיון דנשאלין על ההיקם לא נקרא קיום רק אחר אותו יום ששוב א"י לשאול על ההיקם וכמ"ש תוס' לקמן וכ"ה בר"ן וע"כ י"ל דפשיטא לי' לרש"י דל"ה עינוי בזמן קצר וקשה למה יוציא לאחר אותו יום ע"כ הוצרך רש"י לפרש שלא תבקש פתח לנדרה

שם בגמ' דנדרה היא וקיים לה הוא לכאורה קשה טובא לשיטת הפרישה דס"ל דמסני סני ל"ש רק בתלאה בתשמיש א"כ מאי מקשה בריש הסוגי' כיון דמשועבד לה לוקמי בנדרה היא וקיים לה הוא ורישא דמשנה מיירי דלא תלאה בתשמישו משום הוא נתן יוציא ויתן כתובה לאחר שלשים יום דל"א בפרנס ולכאורה הוא צ"ע טובא

ולע"ד י"ל דהנה הב"ש הניח בקושי' על הרמב"ם דס"ל היכא דהוא נתן אין הדין שכופין אותו להוציא רק אם ירצה יוציא ויתן כתובה והקשה פשיטא דאיש מוציא אם ירצה ליתן כתובה גם מאי קאמר ר"י יום אחד יקיים אם ירצה ליתן כתובה פשיטא דאף ביום ראשון יכול להוציא ותי' דנ"מ בזיווג ראשון ע"ש ולי נראה דאפ"ל לפמ"ש הג"א דהיכא דתני יוציא ויתן כתובה אפי' ברישא דמתני' דהוא הי' המדיר אפ"ה א"צ ליתן לה רק עיקר כתובה ולא התוס' א"כ י"ל בסיפא נהי דל"א היא נתנה כו' שתאבד הכתובה לגמרי מ"מ התוס' א"צ ליתן לה כיון דמ"מ גם היא היתה הגורמת במאי שנדרה כמו לתי' הב"ש דיכול לגרשה אף בזיווג ראשון ע"כ דהוי קפידא אף שהי' בידו להפר ה"נ י"ל לענין תו"כ ובזה הוי עכ"פ קצת דומי' דיוציא ויתן כתובה דרישא כמו בסיפא אף דלענין כפי' אינו שוה מ"מ לענין כתובה הוי דומי' וע"כ סמכה רבי ענין לרישא ולפי"ז י"ל קושיתן די"ל דודאי דוחק לאוקמי מתני' יוציא ויתן כתובה אם ירצה רק אם אמרי' דרישא מיירי בנדר הוא וכופין אותו לגמרי י"ל דתני בסיפא יוציא ויתן איידי דרישא הואיל דעכ"פ לענין כתובה שוים אבל רישא גופי' דוחק לאוקמי בנדרה היא דא"כ קשה למה תני יוציא דמשמע בע"כ ולשיטת רש"י י"ל בקיצור דלא תמצא פתח והו"ל לומר יוציא מיד ועי'

שם ע"ב גמרא אלא הב"ע כגון כו' יאסר הנאת כו' דמש"ה יכול להפר אף לר' יוסי והנה לשון אלא אינו מובן כלל כיון דלא שנינן בתחלה שום תי' אחר והו"ל לומר בקיצור הב"ע ועי' תוס' משום דברים שבינו לבינה, ולע"ד נראה דהנה הב"ש הקשה לשיטת הרמב"ם שהבאתי לעיל מאי פריך ותתקשט ותאסר לב"ש שתי שבתות כו' דלמא ע"כ לא קאמרי ב"ש וב"ה במתניתין רק לענין שלא לכופו אבל לענין שיהי' רשאי לכופו דלמא מיד רשאי והיא קושי' עצומה על שיטת הרמב"ם

ולע"ד נראה לחומר הקושי' דהרמב"ם הי' מפרש דסוגי' זו אדלעיל קאי דהוכרח לשבש הברייתא או דתלתא תנאי ס"ל הוא נתן ולא תני זוגי זוגי או דסתם מתני' דלא כר"מ ולפמ"ש התוס' והר"ן דהיא נתנה ל"ש רק בנדרים שיש בהן עינוי נפש לפי"ז י"ל דקושי' הגמ' על סוגי' דמצרכינן לשבש הברייתא מכח ר' יוסי וע"ז מקשה וסבר ר' יוסי דהוי ע"נ הא תנן כו' וע"ז משני אלא מעתה י"ל הואיל ועיקר נדרה הי' רק שלא תתקשט וזה ל"ה לר' יוסי לא נדרי עינוי נפש ולא דברים שבינו לבינה ונהי לגבי דידי' שייך מסני סני הואיל ותלאה בתשמיש מ"מ ל"ש לומר כלל הוא נתן ולפי"ז אף דר"י ס"ל לעיל היא נתנה היינו במאי שיש לו להקפיד בנדרי ע"נ וכדומה אבל קישוט דאין לו להקפיד ל"ש כלל היא נתנה דאדרבא לפיכך תלתה בתשמיש שתהי' זהירה שלא להתקשט רק לגבי דידי' שייך לומר הוא נתן דאפ"ה הי' לו להפר וע"כ ל"צ לשבש הברייתא דהיכא דשייך לומר היא נתנה ס"ל היא נתנה משא"כ בקישוט ל"ש כלל לומר היא נתנה ע"כ ס"ל הוא נתן

והנה י"ל טעמו של הרמב"ם דס"ל דאין כופין היכא דהוא נתן די"ל כיון דעכ"פ גם היא פשעה ומש"ה ס"ל לאידך תנא היא נתנה ויוצאת בלא כתובה ע"כ אין לעשות פלוגתא רחוקה לומר למאן דס"ל הוא נתן יהי' מהיפך להיפך שכופין אותו להוציא ומסתייע דנחתינן חד דרגא הואיל דעכ"פ היא פשעה קצת נהי דלא אבדה כתובתה מ"מ יכול להוציא ויתן לה כתובה ע"פ הפירושים הנ"ל והנה זה שייך בנדרי עינוי נפש או דברים שבינו לבינה שגם היא פשעה משא"כ בקישוט לר"י דלא הוי נדרי ע"נ ולא דברים שבינו לבינה שלא פשעה כלום ליכא למימר יוציא שרשאי לגרשה כיון שלא פשעה כלום דאם מקרי פשיעה הוי לי' לומר היא נתנה כדלעיל למאי דלא כייפינן וכיון שלא פשעה כלל ע"כ הא דיוציא ויתן כתובה היינו שצריך להוציא וע"ז מקשה שפיר תתקשט ותאסר ולא ק' קושית הב"ש ומדקדוק תיבת אלא

דף עג ע"א רש"י ד"ה ל"ת וכתובה בעי למיתב לה והק' בתוס' היכא ס"ד הכי א"כ קשה מתני' דתנן תצא שלב"כ, ונ"ל די"ל דהוי ס"ד דל"ש אחולי אחיל רק במאי שאינו רק מכח מה שהתנה וי"ל דאביי ס"ל כר"פ דרישא כיון דקפיד אפי' כל מילי וע"כ שאר נדרים דל"ה רק מחמת תנאו בזה יש לומר כיון שכנסה סתם ולא הזכיר תנאו אחולי אחיל משא"כ בנדרה שלא תשתה יין דאפי' בלא תנאי אין לה כתובה לתי' ר"פ בזה ל"א אחולי אחיל כיון דבסתמא קפיד וע"כ א"ש דאין לה כתובה בסיפא דמיירי שנדרה שלא תשתה יין כו' ובזה הי' מדוקדק לשון רש"י שפי' קדשה ע"ת שאין עלי' נדרים ולא פי' תנאי מומין ולפמ"ש א"ש דבתנאי מומין לא הוי אפ"ל דאית לה כתובה דקשה ממתני' דבמומין אין חילוק בין מום למום ואע"ג דרב אמר סתם קדשה על תנאי ולמ"ש לא קשיא רק אנדרים שאין בהן עינוי נפש