חמדת שלמה חלק ב קכז

לכן נ"ל די"ל דאי אמרי' שעל"ד רק דחכמים תקנו להיות הנכסים משועבדים משום תק"ע י"ל דהכא לא תקנו כיון דהוי מזיק שעבודי' דמכח זה יהי' נפקא חיוב פרנסה דעל האחים אין חיוב להבנות רק על נכסי אביהם ואף דקי"ל מזיק שעבודי' פטור מ"מ י"ל דעכ"פ אסור לעשות כן וכיון דאסור לעשות י"ל בזה לא תקנו שעבוד להמלוה וגדולה מזו מצינו דאמר רב יוסף השתא דאמור רבנן לא ליזבן אעל"מ ואע"ג דל"ה כללא בכ"מ כדאי' לקמן פ' האשה שנפלו מ"מ לגבי שעבודא דרבנן י"ל הואיל ועושה שלא כהוגן לא תקנו חכמים, גם אפשר הואיל ולא שעבד בפירוש אמרי' דלא הי' כוונתו על אלו נכסי לעשות איסור להזיק שעבוד הבנות ע"כ לא מבעי' לי' רק במכרו או משכנו בפירוש

, ולפ"ז יש ליתן טעם על שהוצרך למיבעי תרתי מכרו או משכנו וס"ל ע"כ דלא נוכל לפשוט מכרו ממשכנו ולפמ"ש י"ל דרב גופי' מספקא לי' במאי שנחלקו הפוסקים אי אמרינן אף למ"ד שעבוד' לא"ד אם בשעבדו בפירוש הוי שע"ד או לא וע"כ מבעי לי' דלמא אף דמכרו מהני משום דפרנסה הוי כמלוה ע"פ מ"מ לגבי משכנו יש לומר דשעבו' לאו דאורייתא רק רבנן תקנו ובזה לא תקנו הואיל והוי מזיק שיעבודו ולא תקנו שיהני מעשיו וע"כ יש לומר דהיא קודמת

דף ע ע"ב בדלא ספקה עי' בר"ן תמה על הרמב"ם שכתב סתם במדיר אם מע"י אינם מספיקין יעמיד פרנס ולא הביא כלל כתי' הגמ' במספקת לדברים גדולים וקשה לדידי' קושית הגמ' והא משועבד לה ותי' דהרמב"ם ס"ל דקושית הגמרא לת"ק דרי"בנ דלא ס"ל קונמת מפקיע אבל לדידן ל"ק קו' הגמ' די"ל ק"מ ואע"ג דאלמוה רבני לשעבודא דבעל י"ל שעבודא דאשה לא אלמוה הואיל ויכול לגרשה בע"כ עי"ש ולע"ד ק"ל דלפ"ז תיקשי קושית הר"ן דלעיל על תירוץ הגמרא במספקת לדברים גדולים וא"מ לדברים קטנים דס"ס כיון דעכשיו משועבד איך יחול הנדר ומ"ש הר"ן דבכה"ג לא אלמוה ליתא לשיטה זו דסוגיא אזלא למ"ד אין מפקיע והי' אפ"ל לפמ"ש הר"ן בתי' השני בשם תוס' דל"צ לבוא למחיל' רק כ"ז שהיא אצלו א"צ לנהוג אותה בדברים אלו כיון דרק אבי' נוהג כן ולא שאר בני משפחתה רק כשאינה עמו יש לה לנהוג כן ולשון זה משמע דלא הוי חיוב גמור, וע"כ חל הנדר וכמ"ש הש"מ בהגיע זמן אך עדיין קשה על הרמב"ם דהו"ל להביא האי דינא גופי' דנפקא מסוגיא דשמעתין ברגילה בבי נשא שכ"ז שהיא עמה א"צ ליתן לה ובמדיר צריך ליתן לה משום דמצית למימר עד האידנא כו' ועי' י"ד סי' רל"ה [ולמ"ש יש ראי' משיטת הרמב"ם לפי' השני של תוספת וכ"כ הרא"ש והטור וכ"ה בש"ע סי' רל"ה]

אמנם לולי דברי הר"ן הי' נ"ל דרך אחר ביישוב קושית הר"ן ע"פ מה שפסק הרמב"ם דא"י לומר צאי מע"י למזונותיך אא"כ קבלה עלי' וקשי' עליו מסוגיא זו עי' בהג"מיי כי"ב מה' אישות שכתב דמסוגיא זו מוכח דיכול לומר צאי וכדאי' בגמ' מתוך שיכול לומר נעשה וגם לתירוץ הב' דמשני באומר מוכח ג"כ דל"מ בקבלה עלי' דאל"כ איך יכולה לתבוע דברים קטנים הא סברה וקבלה א"ו דמיירי בלא קבלה ואפ"ה יכול לומר צאי א"כ ק' על הרמב"ם ונראה לי די"ל דע"כ לא סבירא לי' להרמב"ם דא"י לומר צאי רק אי מזונות דאורייתא מעתה אין המזונות תלוים כלל במע"י לכן ס"ל דא"י לומר צאי דהא אף בלא מעש"י חייב לזונה מה"ת אבל אי מזונות מדרבנן ל"מ אי אמרינן מעש"י עיקר ודאי דיכול לומר לה צאי ואיני רוצה בתקנות חכמים אלא אף אי מזוני עיקר יש לומר כיון דעכ"פ הוי רק תקנת חכמים י"ל דבמעמד אחד נתקן שיחייב לה מזונות והיא תתן לו מעשה ידיה אבל אם אומר צאי וספקה אין חיוב עליו כלל ומה"ת לומר דחיישינן שמא פ"א לא יהיה ספקא כיון דהוי רק תקנתא דרבנן אבל אי מזונות דאוריית' שפיר ס"ל להרמב"ם דא"י לומר צאי אף בספקה משום דחיישי' שמא פ"א לא יספיקו וכיון שכן דסוגיא אזלא ע"כ אי מזונות דרבנן וא"כ להרמב"ם דפסק מזונות דאורייתא וא"י לומר צאי אא"כ נתרצית א"כ הדרי קושית הגמ' לדוכתי' דממ"נ אם נתרצית שוב א"י לתבוע דברים קטנים ואם לא נתרצית לא חל הנדר כלל ונ"ל דמזה הוציא הרמב"ם מש"כ פ"ו מה' נדרים דהא דאלמו' לשעבודי' דבעל הואיל והוי מד"ס ע"כ עשו חיזוק לדבריהם לפ"ז במזונות דאורייתא לשיטת הרמב"ם י"ל דלא אלמו' וא"כ קושית הגמ' מעיקרא ליתי' דמאי מקשה וכיון דמשעבדא לי' היכי מצי מדיר די"ל קונמת מפקיע והא דלא אלמו' לשעבודא הואיל והוי דאוריי' וכל קושית הגמרא לא הוי רק למ"ד מזונות דרבנן דשייך ג"כ אלמוהו ועל זה תירץ ר"א שפיר באומר לה צאי דכיון דמזונות דרבנן יכול לומר צאי וכמו דצ"ל לתי' הר"ן דסוגי' אתי' שלא אליבא דהלכתא לרבנן דריב"נ ה"נ י"ל דסוגיא אזלא למאן דס"ל מזונות דרבנן אבל הרמב"ם דפסק מזונות דאורייתא הקושיא מעיקרא ליתא

ולפ"ז י"ל להרמב"ם דכ"ע סבירא להו קונמת מפקיע רק דחכמים אלמוהו בדרבנן ולפ"ז אתי הסוגיא שפיר אף לתי' הראשון של תוס' דכל בני משפחתה רגילין ואפ"ה יכול להדירה כיון דכל זמן שהיתה אצלו מחלה ע"כ בזה לא אלמוהו וכמו שכ' הר"ן ולפ"ז י"ל קצת דהרמב"ם ס"ל כתי' הראשון דבזה אתי שפיר דלא הביא לדינא האי שינויא דאע"ג שנתגלגלה עמו יכולה לומר עד השתא כו' דהוי מילתא דפשיטא גם ממ"נ אם אמר לה צאי ונתרצית סברה וקבלה ואם לא נתרצית א"י לומר צאי ואע"ג דלשיט' הרמב"ם יכול להשרותה ע"י שליש בע"כ וא"כ נ"מ במשרה אך יש לומר במ"ש דהוי מילתא דפשיטא דיכלה לומר דאדעת' דהכי לא מחלה

ולפ"ז יש ראי' לדברי הט"ז שהבאתי לעיל בסוגי' המקדיש מעשה ידי אשתו דבתשמיש ה"ט דאינו יכול לאסור עלי' משום דהוי שיעבוד הגוף דמשום אלמוהו ליכא למימר כיון דהוי דאורייתא וכ"כ הלח"מ לשיטת הר"ן אליבא דהרמב"ם דשעבודא דידה לא אלמו' וקשיא ג"כ מתשמיש אך המל"מ כתב הטעם כיון דהוצרכו לאלים שעבוד דידי' ע"כ אף דידה אלמו' ולמ"ש דמאי דהוי מדאורייתא ל"ש כלל אלמו' נסתר תי' המ"למ

והנה בין לפי' הר"ן ובין למ"ש י"ל דהרמב"ם ס"ל כר"ת דליהנות לי לא הוי תשמיש בכלל דאל"כ קשיא למה לא יהי' בכלל נדר שהותר מקצתו כיון דעל תשמיש אי אפשר לחול וע"כ נימא דהותר כולו בשלמא לרש"י אפשר ליישב הואיל ומדאורייתא חל רק משום דאלמוהו לא חשיב הותר מקצתו והרי סברא זו מהני לענין דחשבינן לי' לאחר גירושין כאלו חל מהשתא ולא הוי דשלב"ל וכמ"ש הר"ן אבל למ"ש הר"ן דסוגיא אזלא למאן דל"ל קונמת מפקיע וכן למ"ש נהי די"ל הסוגיא אזלא אליבא דהלכתא מ"מ כיון דתשמיש ע"כ הוי שעבוד הגוף להרמב"ם וכמ"ש א"כ לא חל כלל על תשמיש וקשה למה לא הוי נדר שהותר מקצתו ומוכרח לכאורה דהרמב"ם ס"ל כר"ת דבלשון להנות לי לא נכלל תשמיש [ונראה הטעם הואיל והוי הנאת שניהם אינו נכלל בכלל להנות לי] והנה הי' נ"ל דאפ"ל דל"א נדר שהותר מקצתו רק היכא שהי' מוטעה בעיקר מקצת ולא הי' רוצה בו כגון שהיו אוכלים תאנים ואמר קונם עליכם והי' אביו או אחיו בתוכם וכדאיתא פ"ג דנדרים משא"כ היכא שהוא רוצה כל הנדר רק שאין בכחו לאסור י"ל דלא הוי בכלל נדר שהותר מקצתו ומצאתי אח"כ בס' הפלאה שתי' כן אך מצד הסברא צ"ע דסוף סוף כיון דא"א להנדר להתקיים כמ"ש הי' מהראוי שיהי' ככל נדר שבטל מקצתו וכמ"ש הטעם דאינו רוצה רק שיתקיים כל הנדר ולמ"ש לשיטת רש"י אינו מוכרח די"ל הואיל ולא הוי רק משום