חמדת שלמה חלק ב קכו

שפיר למה בסיפא במורד ממלאכה שהיא כנגד המזונות אין מוסיפין רק ג' הא בזה צערה של אשה גדול ע"כ הוכיח הראב"ד שפיר

ולכאורה הי' נ"ל דאפשר לומר מש"ה לא הוכיח הריף בפשיטות מראיות הראב"ד דהומ"ל אליבא דאמת דמתשמיש לכ"ע הוי מורדת מ"ל דבסיפא במורד על אשתו לכ"ע לא הוי רק במורד מתשמיש מחמת קושית הגמ' והאמר רב איני זן וא"מ יוציא ויתן כתובה רק לפום הו"א דלמ"ד ממלאכה ל"מ כלל מתשמיש ע"כ צ"ל כתירוץ הגמ' לאו לאמלוכי בעי אבל אליבא דאמת ל"צ לזה וי"ל דסיפא ל"מ רק ממורד מתשמיש אך לפמ"ש התוס' דהומ"ל ולטעמיך דאף למ"ד מורד מתשמיש קשה דודאי אם היא אינה רוצה יכולה לכוף ליתן לה גט א"כ ע"כ אף אליבא דאמת צריכן לבוא לס' לאו לאמלוכי בעי אך נראה די"ל קושית תוספת דודאי גם המקשן אסיק די"ל לאו לאמלוכי רק דקשיא לי' דבמורד ממלאכה הי' ראוי שישלם לה דמי מזונות שעברו ולמה לנו לעשות דבר קצוב בשלמא מה ששוה' זמן מרובה מי יכול לשער ערך המזונות שפעמים הם בזול ופעמים הם ביוקר ע"כ עשו דבר קצוב אבל לזמן מועט היו יכולים לתקן שישלם לה דמי מזונות שעברו ואפ"ה השיב לו התרצן דאף על זמן מועט עשו חכז"ל דבר קצוב ובאמת היא שנויא דחיקא אבל במורד מתשמיש דאי אפשר לומר שישלם הפסידה ופשיטא דהוצרכו לשער אף על זמן מועט דבר קצוב ולפ"ז י"ל דאליבא דאמת ל"צ לדחוקי בכך וי"ל אף למ"ד מורדת ממלאכה מ"מ במורד לא הוי רק מורד מתשמיש דבלאו הכי לא הוי דומי' ממש דגבי דידי' ל"ש מורד ממלאכה וע"כ הוצרך ר"א להוכיח דצריך להשכיר עצמו ולפמ"ש התו' דא"צ להשכיר עצמו צ"ל כמ"ש רש"י דמורד ממלאכה היינו מה שהוא כנגד המלאכה וכמ"ש הר"ן וע"כ אליבא דאמת יש לומר דל"צ לדחוקי בכך ובאמת לגבי מורד ל"ש רק מורד מתשמיש וע"כ לא הי' יכול הרי"ף להוכיח מראיות הראב"ד ומלבד זאת הנה יש לדקדק על ראיית הראב"ד די"ל אם היא מורדת ממלאכה לא ניחא לי' להבעל שתתבזה אשתו ומסתמא נותן לה מזונות ע"כ פחתו לה זיין דנרים אבל אם הוא מורד ממזונות ודאי אינה נותנת לו מעשי ידי' שתקנו תחת מזונות ונהי די"ל דמע"י אין מספיקין למזונותי' מ"מ די לה בשלשה דנרים שעם מע"י והג' דנרים ודאי יספיק לה ע"כ אין ראיית הראב"ד מוכרחת

ולענין קושית הראב"ד על ראיית הרי"ף דמורדת מתשמיש כ"ע מודו ומש"ה אמר היכי דמי מורד' דאמרה בעינא לי' ומצערנא לי' י"ל דראיית הרי"ף מדלא אמר לא שנו אלא דאמרה בעינא לי' אבל אמרה מאיס עלי לא כפינן ומלשון היכי דמי מורדת משמע דסביר' לי' דלא נקראת מורדת אלא ע"ש מרידה שעושית לצערו אבל מאיס עלי אינה עושית מחמת מרידה רק שא"י לסבלו וע"כ לא נקראת מורדת וכ"מ מהר"ן גופי' דס"ל דל"ש לקראה מורדת במאיס עלי ומש"ה הוכיח דכלת' דר"ז מיירי במורדת ממש ולפ"ז במורדת ממלאכה די"ל שאין רצונ' לעשו' מלאכ' [ועי' בר"ן דס"ל להרי"ף דמצערנא לי' ל"ש במלאכה ואפ"ל דכוונת לשון צער ל"ש רק בצערא דגופי' ואפ"ה י"ל דשייך מרידה שעושית להכעיסו] ס"ל להרי"ף הואיל וי"ל דניחא לה לישב בטל ואינו מוכח שעושית להכעיס שוב ל"ש לקרותה מורדת כלל ודוק היטב

דף ס"ח ע"א תוס' ד"ה לא בפרנסת עצמה קשי' להו למאי דמוקי ברייתא כשמואל ופרנסה היינו כסות מ"ש מפרנסת נישואין דשמין באב ולכן חילקו כיון דלאו בדידי' תלי' הואיל והוא תנאי ב"ד ע"כ אין שמין באב משא"כ פרנסת נשואין דל"ה מת"בד, והנה לע"ד נראה דזהו עולה יפה לשיטת הר"ח ותוס' קיימי ג"כ כשיטתו בלהוסיף על עשור אין שמין באב רק לפחות מעתה שפיר שייך לחלק דמש"ה פוחתין הואיל ותלי בדידי' משא"כ מזונות דהוי תנאי ב"ד לא מהני דעתו לפחות אבל לשיטת הרמב"ם דס"ל דאפי' להוסיף שמין באב קשה במזונות נהי דלפחות אין שמין באב דאין בכוחו לגרע חיוב התב"ד אבל להוסיף למה לא ישומו באב דאין סברא לומר הואיל והוי מתב"ד מגרע גרע ותיקשי לדידי' קושית תוס'

אמנם נראה לפמ"ש הפ"י על הרמב"ם וטוש"ע דס"ל במזונות הבת אין נותנין רק מזונות פחותים לא לפי הנכסים והוא לכאורה נגד ברייתא מפורשת בתחלת הסוגי' הבנות נזונות כו' ואין אומרי' כו' אלא שמין הנכסים משמע דנותנים לפי הנכסים ועי' בב"ש הרגיש בקושי' זו ולא תי' כלום וכ' הפ"י דצ"ל דאליבא דאמת דמוקי שמואל כתנאי אתי' הברייתא כרבנן ומיירי בפרנסת נשואין ושמין הנכסים דקתני לא קאי רק לפרנסה ולא למזונות עי"ש מעתה לפירושו של הגאון פ"י די"ל דבאמת לפום מאי דס"ד לאוקמי מלתא דשמואל כברייתא הוי צריכנא לומר דשמין באב היינו לפחות ולא להוסיף אבל למסקנא דמוקי שמואל כר"י דאמר אם השיא בת ראשונה ינתן לשניי' כדרך שנתן לראשונה ומזה משמע אפי' להוסיף וכמ"ש הרי"ף בשם גאון א"כ בע"כ ברייתא דלא כשמואל דכיון דשמין פרנסת עישור אפי' להוסיף למה יגרע פרנסת מזונות וכסות וצ"ל דברייתא אתי' כרבנן דל"א כלל בתר אומדנא אפי' לפחות מעישור רק מאי שתקנו חכמים וע"כ ממילא אין לחייב ליתן מזונות רק מזונות פחותים וע"כ דשמין את הנכסים לא קאי על מזונות ואע"ג דבתחלה דהוי ס"ד דברייתא אתי' כשמואל ובעישור שמין לפחות ובמזונות נותנין לפי ערך הנכסים היינו לפי הס"ד דחיוב מזונות הי' כך לפי הנכסים וכן הוא התנאי ב"ד אבל אליבא דאמת דקשי' כמו דמוסיפין על עישור ל"ל יוסיפו על המזונות וכיון שכן י"ל אף לשיטת הרמב"ם כמ"ש הפ"י דלמסקנא אין לנו ראי' לחייב מזונות ושמין קאי ע"פ עישור ודלא כשמואל ובמזונות ה"ט דל"א כלל בתר אומדנא דבשלמא דאינו תב"ד וע"כ אזלי' בתר דעתא דאב דמסתמא ניחא לי' בכך ע"כ צריך לילך בתר דעתו לגמרי משא"כ במזונות דהוי תב"ד ל"א כלל בתר אומדנא ועי' היטב

וראי' לזה י"ל מקושי' תוס' לקמן דלמא פרנסה אינו כת"כ לענין שמין ותי' דזה הוי ג"כ מעשים בכל יום ור"ת תי' דהיינו האי דמשני האומר אל יזונו דזה תלי' בזה ונראה הא דלא רצה ר"ה לתרץ כתי' התוס' די"ל דס"ל שמין את הנכסים וסתמא דמלתא ג"כ דעתא דאב לפרנס לפי הנכסים רק מי שהוא כילי ביותר או וותרן ביותר וע"ו ל"ש לומר מעשים בכל יום מיהו נראה דתי' ר"ת ל"ש רק לשיטתו דאין שמין להוסיף מעישור אבל אי שמין להוסיף מעישור ודאי דהוי רבותא גדולה לומר דלמזונות אע"ג דהוי תב"ד ועדיף מפרנסה אפ"ה אין שמין להוסיף והדרי' קושית תוס' לדוכתי' לשיטת הרמב"ם אבל אי אמרי' דנותנין מזונות מצומצמים מוכח שפיר ממעשים בכל יום דאין שמין באב לפרנסה וא"ש ודוק ועי' היטב

דף ס"ט ע"א גמרא תלה לי' רב לרבי ב"ח האחין ששעבדו מאי יתיב ר"ח קמי' א"ל מכרה או משכנו כו' עי' פ"י כתב שמכאן יש ראי' לשיטת רב האי מדלא מבעי' לי' רק מכרו או משכנו דמשמע שעשאו אפותיקי ולא מבעי' לי' בסתם הלוואה בשטר א"ו דבסתם הלוואה מע"פ מוקדם וודאי קודם למלוה בשטר ולענ"ד קשה דהא כתבו הטעם דמע"פ קודם למלוה בשטר לענין בנ"ח משום דקיי"ל שעד"א וא"כ לרב דס"ל של"ד מע"פ אינו קודם והדרי' הקושי' לדוכתי' למה לא מבעי' לי' במלוה בשטר: **(כל עניני הלואה מקח, ממכר ומשכון הנכנסין בגדר דיני ממונות, הולכין בזמן הזה כפי חוקי המלכות והובאו פה רק בהמשך לברר עסק גיטין, כתובה ומזונות,)**