חמדת שלמה חלק ב קכג

כאיבעי' דר"פ ולדידהו באמת הי' צ"ל טעמא דרבנן משום לא שכיחא, אך לשיטת הרמב"ם דס"ל אליבא דאמת לא צריכין לאוקמי בהקדישה הידים רק הואיל דקונמת מפקי' אף בהקדישה מע"י חל אף דהוי דשלב"ל לא מוכח למפשט האבעי' די"ל דה"ט דרבנן הואיל ולא הוי רק מע"י ולא ס' להו קונמת מפקיע ע"כ אין ההקדש חל משום אא"מ דבר שלב"ל ולפ"ז קשה ג"כ מנ"ל דלרבנן העדפה שע"י הדחק דבעל דלמא משום דשלב"ל א"צ להפר, אך כ"ז לפי הפי' ברמב"ם דקונמת חל על דבר שלב"ל בלא טעם רק הואיל דחמיר לענין דמפקיע מידי שיעבוד ה"נ חמור לענין זה אך לפמ"ש הטעם ברמב"ם הנ"ל הואיל והידים הם שלה והוי המע"י שלה משום דקל לפירותיו ע"כ שוב לא מקרי פירות חבירו ע"ח וכמש"ל א"כ שפיר נפשט האבעי' לפום סתמא דסוגי' דר"פ המדיר דא"נ דשתים בב"א הם שלה ולזה הוי תיכף הידים שלה והוי לדידה דקל לפירותיו ויכולה לאסוף ותיקשי לרבנן למה לא יפר לפום סוגיא דר"פ המדיר דאף רבנן חיישי לשמא

והנה לכאורה יש מקום לפקפק לפי מאי דאבעי' בגיטין פ' השולח בעבד שמכרו לקנס אי מקרי דקל לפירותיו או לא הואיל ולא עבידי דאתי וא"כ י"ל לפום צד אבעי' דלא מהני ע"כ במידי דל"ש ל"ה שלה להיות נקרא שלה משום דקל לפירות, אמנם נראה פשוט לחלק דאף דלגבי הלוקח י"ל דמקרי דשלב"ל הואיל ולא עבידי דאתי י"ל דה"ט דלא סמכי דעתי' ואין קנין נתפס בזה מ"מ לענין המקנה י"ל שפיר דמקרי שלו ול"ד לפ"ח כיון דיש לה הידים למעשה ידי' שע"י הדחק סו"ס לגבי דידה הוי דקל לפירות כן נ"ל פשוט ונכון גם י"ל הואיל דהוי בידה ע"כ לגבי דידה אינו מזיק מאי דל"ה עבידי דאתי ודוק

דף ס' ע"ב תוס' ד"ה ואר"נ אמר שמואל הקשה המהרש"א טעמא מאי למה באמת ל"ג כמו בהא דרדופה אע"ג דוודאי אינה מעוברת גזרי' אטו אינך וא"כ ה"נ נגזור ונ"ל דבאמת אלו לא הי' שייך לגזור נתנה אטו לא נתנה וגמלתה שמא תמהר לגמלו והי' הרבה חלוקים בדין מניקת הוי שייך למגזר כמו ברדופה דישנו הרבה עניינים רדופה ועקרה ואיילונית וכעס בבית בעלה וזקן וחולה ע"כ גזרו חכמים כי מחמת שהרבה פעמים לא תהי' צריכה להמתין אלו לא נגזור ע"כ צריכנן לגזור שלא יבוא לעקור לגמרי תק"ח אבל עכשיו דבמניקת יש לגזור בכ"א מני' ובי' נתנה שמא תחזור וגמלתו שתמהר לגמלו ולא צריכן לבא לל"פ דלא נ"מ רק גבי ריש גלותא דהוא מלתא דל"ש ע"כ לא צריכן לגזור לא פלוג, ובזה מיושב דברי רש"י דתחלה פי' הלכה כר"מ בגזרותיו משום ל"פ ואח"כ גבי גמלתו אסור פי' שתגמלנו כדי להנשא וקשה למה לא פי' כמו בתחלה משום ל"פ ואי משום דקשי' לי' למה מת מותר הא ע"כ צ"ל כמ"ש דשאני מת הואיל וקברו מוכיח דאל"כ תיקשי באמת הא הלכה כר"מ בגזרותיו ולמ"ש י"ל דר"פ הקשה לר"פ ור"ה בדר"י ואת לא תסברא בדרך ממ"נ אי ס"ל דל"ח לשמא תיהדר א"כ ישנו הרבה עניינים דתהי' מותרת ממילא יש לן לגזור משום ל"פ כמו ברדופה וע"כ כ' רש"י דעכ"פ משום ל"פ יהי' אסור אבל אליבא דאמת דאמר מת מותר גמלתו אסור ומסתמא קי"ל כר"נ שהתיר לדבי ר"ג מוכח ע"כ דגמלתו אסור שמא תמהר לגמלו ונתנה למינקת שמא תחזור וע"כ לא צריכן לבוא לל"פ דלא נשאר להתיר רק נשי דר"ג דהוא מלתא דל"ש

, ועפי"ז אפשר ליישב הקושי' המוזכר בכמה שו"ת למה להגמ' למימר טעמא על שצריכה להמתין שמא מעוברת היא משום הבחנה או שמא ישא אחותו כדאי' פ' החולץ ולא כפשטי' דלמא היא מעוברת וסתם מעוברת למניקה קיימא ועי' תשו' נוב"י הביא קושי' זו בשם הרשב"א והרמב"ן והגאון בנוב"י כ' דקושי' מעיקרא ליתא דהא תני התם וכן גר שנשא גיורת **(בזמן הזה אסור לנו ע"פ דינא דמלכותא לקבל גרים,)** צריך להמתין והתם ע"כ לאו משום סתם מעוברת למניקה קיימא דהתם כיון דהוא בנו ודאי חייס עליו ותמה על הרשב"א והרמב"ן ולע"ד נראה דוודאי בגר וגיורת שצריך הבחנה כו' וגם נ"מ לענין יבום ולשאר כמה וכמה עניינים וודאי הוא מלתא דפשיטא דצריך להמתין משום הבחנה משא"כ בישראל ל"ה צריך לחדושי הנך טעמים, אמנם לפמ"ש י"ל דאלו הו"א דטעמא משום למניקה קיימא והוי חדא גזרה משום מניקת חבירו א"כ אי הוי גזרי' ברדופה כמו דס"ל לר"מ ממילא היינו צריכן לומר דגזרי' בל"פ וע"כ אפי' נשי דר"ג הוי אסירי וכיון דמצינו דר"נ התיר לדבי ר"ג ע"כ צריכן לומר דבגזירת מע"ח ל"ג בל"פ ותיקשי הא דרדופה ע"כ הוצרך לומר דטעמא דהמתנת ג"ח הוא מטעם הבחנה וע"כ אין ראי' לגזור במנ"ח משום ל"פ כיון דלא צריכנן לגזור בל"פ דממילא אסירי כמ"ש תוס' ועיין היטב ודוק

שם תוס' ד"ה והלכתא ר"ש הזקן כו' מגופא דמלתא לא הדר בי' ולכאור' תמו' מנ"ל לומר הכי וכן הקשה בתשו' מהר"י מינץ דל"ל נימא דהא בהא תלי' ונ"ל דלכאורה מפשטא דלשנא מ"ח דשייך אף בגרושה קשה ג"כ לשיטת הר"ש דבשלמא מנ"ח י"ל בגרושה הואיל ולא משעבדא לי' ל"מ מנ"ח משא"כ מעוברת חבירו פשיטא דאף גרושה מקרי מ"ח, וקשה אליבא דאמת לטעמא דסתם מעוברת למניקה קיימא גרושה מא"ל רק דהו"מ לדחוקי דגרושה ל"ה מעוברת חבירו כדאי' בסוטה הכתוב קראו אחר זה הוציא רשעה מתוך ביתו וע"כ הקשו תוס' כיון דלפי הו"א ע"כ גרושה נכללת ג"כ בכלל מע"ח ע"כ ממילא אליבא דאמת היא בכלל מע"ח ול"א הדיקדוק דל"מ חבירו כמו שהי' מוכח לפום טעמא דדחסא ובזה י"ל הקושי' להמתירין במזנה תקשי ג"כ קושית הר"ת כמ"ש במרדכי לשיטת הר"י טורמשא ולפמ"ש א"ש דנהי דלטעמא דדחסא אף מזנה אסור מ"מ התנא לא מיירי מזה דהוי מלתא דאסורא ול"ש רק דאפ"ה נכלל בהגזרה אבל גרושה דלטעמא דדחסא אסורה וודאי דנכלל בעיקור הגזרה ומוכח דקרי חבירו וקשי' אליבא דאמת כן נ"ל דאפשר לפרש כן בשיטת הר"ת ודוק

עוד הי' אפשר לומר טעם להקל במזנה לפי"מ דיש לדקדק בל' הגמ' דלמא מעברא ומעכר חלבה וקטלי לי' ופי' רש"י ברעב עי"ש ביבמות ולכאורה הלשון אינו מדוקדק כיון דלאו בידים תקטלי' רק שעי"ז ימות הוולד הו"ל לומר וימות וכן בתי' אביי אשה בושה לבוא לב"ד והורגת את בנה מלבד שהוא כשפת יתר שכבר אי' למעלה וקטלתי' קשה ג"כ על הלשון והורגתו דמשמע בידים ובאמת ל"ה רק גרם שימות ולדעתי הוא דקדוק עצום

ע"כ נראה לפי"מ שדקדקו האחרונים חדא על קושית המקשן בטעמא דמעוברת כיון דע"כ ידע טעמא במניקה וא"כ פשיטא דסתם מעוברת למניקה קיימא וע"כ שכוונתו ליישב דידי' נמי וא"כ קשה עוד על אריכות הל' בגמרא דידי' נמי דלא תלי בתי' זה עי' בתשובת נוב"י ובתשובת כנ"י שהאריך בקושיא זו עיי"ש על כן נ"ל דהו"מ למימר דמניקת חבירו היינו דוקא במכירה דאז מחויבת להניק והומ"ל הטעם פשוט שמא תתעבר ויהי' לה ולד אחר ולא תוכל להניק שניהם ואי קשי' דידיה נמי נראה פשוט דודאי היכא דאיכא אב ודאי יראו להתאמץ שיהיה להוולד כל צרכו כדרך העולם משא"כ בולד אחר פשוט דאיכא למיחוש שיהי' איזה חשש סכנה וכיון דכבר משועבדת להתינוק ע"כ ל"ת אפי' בחשש כ"ד אבל עכשיו דמשני סתם מעוברת למניקה קיימי דעדיין לא התחיל השעבוד כלל ודאי דצריך טעם דהא יכולה להפקיע עצמה ולומר אין רצוני להניק וע"כ קשה על חכז"ל מה ראו על ככה לומר שאסורה