חמדת שלמה חלק ב קכב

דלמא רבנן ל"ל האי סברא וכיון דאינו חל עכשיו שוב לא חל אח"כ ודוק

ובמאי שכתבתי יש להסביר דברי הכ"מ פ"ה מה"נ שכ' דהרמב"ם ס"ל בעי' דחלופיהן הוא מדאורייתא דלא כהר"ן וע"כ פסק לחומר' ולכאורה תמו' כיון דס"ס הוי דשלב"ל האיך יכול לאסור ע"ח ולפמש"ל דעיקר הטעם משום דהוי פ"ח ע"ח א"כ ל"ד לשאר דשלב"ל די"ל הואיל וגוף הפירות הם של המדיר שוב ל"מ החליפין דשלב"ל לענין שיהי' נקרא פ"ח ע"ח ונהי דוודאי א"י להקנות חלופי פירות קודם שהחליפן משום דשלב"ל מ"מ לענין לאסור ע"ח י"ל דיכול לאסור דסו"ס ל"ד לפ"ח ע"ח וקצת יש להחזיק פירוש זה ממאי דהוצרך רמי לפרש הטעם דמש"ה יכול לאסור עליו דשלב"ל משא"כ ע"ח א"י לאסור הואיל והוי פ"ח כיון דבדבר זה ליכא מחלוקת שיכול לאסור ע"ע דשלב"ל ולא ע"ח וק' למאי דקי"ל אא"א דשלב"ל למה הוצרך לומר הטעם משום א"א אוסר פ"ח ע"ח יהי' מאיזהו טעם שיהי' ולפי' הרמב"ם א"ש דהוצרך לומר הטעם משום אא"א פ"ח ע"ח וע"כ מצא מקום לספק דלמא חלופיהן אסור דלא מקרי פ"ח ע"ח כיון שבא מכח פירותיו ולע"ד מוכרח סברא זו לפי' הכ"מ ואע"ג דהרמב"ם כ' דאף בגידולין הוי ספק. ולפמש"ל דהואיל והדקל שלו יכול לאסור הפירות דקל ע"ח ולכאורה הוי כמו גדולין אך נראה פשוט דדוקא בפירות דקל שאין מחוסר כלום והדקל עומד לכך ע"כ מקרי לגבי דידי' דשב"ל וכן הידים עומדים לכך לעשות מלאכה משא"כ גדולי פירות דמיירי התם דאין הפירות עומדים לזרעים שיוציאו פירות שפיר י"ל דמקרי פ"ח ע"ח [ויישוב הסוגי' שם לשיטת הכ"מ הנ"ל י"ל דפשיטא להגמ' אלו נימא דחליפין הואיל מכח פירות ראשונים קאתי לא מקרי פ"ח ע"ח הי' מהראוי בשאר חלופי איסורי הנאה עכ"פ לאסור מדרבנן] ועי' היטב בכ"ז כי לפענ"ד הדברים ברורים בעזה"י ביישוב דברי הרמב"ם הנ"ל

ועפי"ז י"ל בגמ' הא דאמר חלופין כגידולין ומשמע דבגדולין פשיטא לי' דאסור והרמב"ם כ' דשניהם הוי ספק ותמה עליו הראב"ד דבגמ' משמע דגדולין פשיטא דאסור ולפמ"ש י"ל הא דאמר כגדולין היינו כגון פירות דקל דזה פשיטא דאסור וכמש"ל דכיון דהדקל הוא שלו לפירות ל"מ פ"ח ומ"ש הרמב"ם דגדולין הוי ספק היינו אם זרע פירות שאסר ע"ח כמ"ש הרמב"ם ג"פ ויש לסייע פי' זה קצת דהא משמע במתני' דיותר מסתבר לאסור בחלופין מגידולין מדתני קונם פירות אלו עלי אסור בחילופיהן וגידוליהן ומסתמא נקט בדרך לא זו אף זו ומוכח דחלופין עדיף מגדולין וא"כ היכא פשיט לגמ' דגדולין עדיף ולפמ"ש לחלק בין גדולי פירות דקל לג"פ א"ש ודוק היטב

עוד הי' נ"ל ליישב מ"ש הרמב"ם באומר יקדשו ידיך לעושיהם מהני אעפ"י שיכולה לומר א"נ וא"ע ונ"ל ראי' לדבריו ממ"ד שמואל הלכה כרי"הס וקשה הא כמה תנאי פליגי בהא דאא"מ דשלב"ל וכ"ה סתם משנה בקי' ולמה א"ש הלכה כריה"ס ול"א הלכה כסתם משנה גם על רבי גופא יש לדקדק למה שנה כאן דברי ריה"ס בלשון יחידאי ובקי' שנה אותם בלשון סתם משנה ולומר דמש"ה סתם כן להיות סתם ואח"כ מחלוקת ולהורות דהלכה כסתם הא רבי ס' א"מ דשלב"ל ודוחק לומר דסתם שלא אליבא דהלכתא לשיטתו ול"ד לכמה סתמות דאתין דלא כרבי די"ל דרבי שנאה כמו שהי' מקובל אצלו אבל הכא כיון דבכתובות תני בלשון יחידאי ובקי' בלשון סתם ע"כ דלהורות בא דהלכה כסתם וז"א לשיטת רבי ולשיטת הרמב"ם אתי שפיר די"ל דרי"הס דאמר חולין קאי ארישא ג"כ דברישא תני עושה ואוכלת משמע דוקא באינו מעלה לה אבל במעלה לה דבזה ל"ש לומר עושה ואוכלת הוי הקדש ורי"הס קאמר חולין דאפי' במעלה לה הוי חולין ובמעלה לה הו"א דנימא נעשה כאומר לה יקדשו ידיך לעושיה' וקמ"ל רבי דרי"הס לא ס' נעשה וע"כ הוצרך למתני בל' יחיד דאידך תנאי י"ל דס"ל אא"מ דשלב"ל דס"ל אין אדם מוציא ד"ל ואמרי' נעשה ואפ"ל דרבנן דברייתא דערוכין דל"ל אאמד"ל הם רי"הס ומוכח מזה כשיטת הרמב"ם דאל"כ ת"ל דאין שייך נעשה כלל כיון שא"י לכופה והדרא הקו' לדוכתי' דלאו רי"הס לחוד פליג על ר"מ אבל להרמב"ם א"ש דנהי דסיפא ל"ל דאתי לאשמועי' דל"א נעשה דהא הסיפא מיירי באין מעלה לה לשמואל דס"ל לאחמ"ק ול"ש נעשה מ"מ יש לומר דקאי ארישא וכמ"ש דלשון עושה ואוכלת משמע דהוא רק משום שאינו מעלה לה ורי"הס שמעי' דאפי' במעלה לה דשייך נעשה אפי' הכי הוי חולין וע"כ הוצרך שמואל לפסוק הלכה כרי"הס דלא נימא נעשה

ובזה י"ל קושית המפרשים מאי בעי ר"ל במה דאמר ל"ת טעמא דר"מ כו' כיון דבאמת מוכח דר"מ ס"ל אדם מקנה מאי בעי ר"ל דמהא ליכא למשמע מני' ולפמ"ש אתי שפיר די"ל לר"ל ג"כ הוי ק' לי' למה נקט רבי דוקא דריה"ס פליג בזה על ר"מ הא כולהו תנאי דס"ל אא"מ פליגי בזה על ר"מ וע"כ קאמר ל"ת דליכא טעמא אחרינא להיות הקדש רק משום דא"מ דשלב"ל וע"כ ממילא כולהו תנאי דס"ל אא"מ פליגי על ר"מ ולפ"ז יהי' קשה למה נקט רבי דוקא ריה"ס ע"כ קאמר דאפי' לדבריהם דרבנן דס"ל אא"מ יש לומר כאן דהוי הקדש משום דאא"מ ד"ל וריה"ס פליג דס"ל אדם מוציא ד"ל וע"כ הוצרך רבי למתני הפלוגתא דוקא משם רי"הס ולפ"ז י"ל קושית הר"ן למה הוצרך ר"ל לומר מתוך שיכול לכופה כמ"ש בתחילת הענין, ולפ"ז י"ל דודאי בלא הכרע אין הדבר ברור שיכול להקדיש הידים ויש לומר כס' הר"ן דא"י להקדיש הואיל ויכולה לומר א"נ וא"ע רק דמוכח לדידן מכח הדקדוק הנ"ל דנקט הפלוגתא בשם רי"הס ע"כ מוכח דיכול להקדיש הידים וקמ"ל דל"נ נעשה כ"ז לדידן אבל לר"ל דס"ל באמת דיכול לכופה ומיושב הדקדוק הנ"ל דהו"א משום שיכול לכופה נימא נעשה באמת לא מוכח סברת הרמב"ם הנ"ל דיכול להקדיש הידים היכא שא"י לכופה וע"כ הוצרך לומר האמת מתוך שיכול לכופה

עוד יש מקום ליישב קו' הר"ן הנ"ל ע"פ שיטת הרא"ה דר"ל מצי סבר לאחמ"ק ובאינו מעלה לה ואפ"ה יכול להקדיש הידים ועי' בפ"י דאע"ג דאינו מעלה לה הידים הם שלו רק שמשועבד לה למזונות או למעה וזה ודאי ל"ש רק ביכול לכופה אבל אם א"י לכופה ואינו מעלה לה פשיטא דאף הרמב"ם מודה דא"י להקדיש הידים וע"כ הוצרך ר"ל לומר מתוך שיכול לכופה גם הקושיא על הר"י מ"ש דלמא דוקא על המותר יכול לכופה יש ליישב די"ל דס"ל דודאי אינו יכול לכופה לעשות מותר נהי שאם עשתה מותר הוא של הבעל מ"מ אינו יכול לכופה לעשות מותר וע"כ לא שייך להקדיש הידים לענין זה רק הואיל ויכול לכופה לעיקר מע"י ממילא שייכים הידים לו לגמרי ויכול להקדישם לכל דבר וממילא המותר קדוש רק דקשה הא מיירי דאינו מעלה לה נגד מע"י כמו דתני ברישא עושה ואוכלת רק לשיטת הרא"ה הנ"ל אתי שפיר דאפי' באינו מעלה לה ונהי דמשועבד לה לצורך מזונות מכל מקום גוף הידים הם שלו ויכול הוא להקדישם ודוק

עיין בר"ן שכתב לשיטת הריף והרמב"ם דפסקו שהעדפה שע"י הדחק הוא של הבעל כרבנן צ"ל דאבעי' דלקמן דף ס"ו ע"א עשתה שתים ג' ד' בב"א מאי אזלא לרבנן די"ל דבזה אף רבנן מודו דהוי דידה וע"כ תמה למה לא הביאו אבעי' זו ולכאורה י"ל מאי קמבעי' להו לרבנן א"נ דהוי לדידה למה לא יפר דלמא תעשה שתים כמו לר"ע דצ"ל משום העדפה שע"י הדחק ה"נ לרבנן יפר משום שתים בב"א ודוחק לומר דזה ל"ש כלל הא העדפה שע"י הדחק ג"כ ל"ש ומכש"כ לפמ"ש הר"ן בשיטת הרמב"ם דס"ל דמוכח דרבנן ס"ל קונמת אינו מפקיע מדלא אמרו יפר משום שמא יגרשנה ול"א משום דהוי ל"ש דודאי הוא מלתא דל"ש שיגרשנה וירצה להחזירה ע"כ צ"ל דס"ל להגמ' דאם הוי נ"מ בשום אופן הו"ל להפר וא"כ מוכח לכאורה מסתמא דגמ' דריש פרק המדיר דלא