חמדת שלמה חלק ב קכ

**(הג"ה [גם אפ"ל ליישב קושית תוס' ממכירת נ"מ דהתם כיון דאם ימות הבעל יחול גם כן המכירה ויש לה זכות בהנ"מ מה שאין שום אדם יכול לבטל ע"כ שפיר מהני וע"כ בהקדישה ידיה הקדש גמור י"ל שפיר דמהני משא"כ בקונם שלא אסרה רק על בעלה ולענין בעלה אין נ"מ רק לאחר גירושין וזה יש ביד הבעל למנוע שלא יגרשה ע"כ שפיר י"ל דאין יכולה לאסור ול"צ לסברת התוס' דקונם גרע וע"כ כתב די"ל דהקדש ידים כיון דאינו חל על הידי' ממש י"ל דהוי כקונם ולפמ"ש ל"צ לזה רק עיקר החילוק הוא הואיל ולא אסרה רק לבעלה]: ע"כ הג"ה

)** אמנם לע"ד היה נראה ליישב קושית הר"ן והמפורשים על הרמב"ם בהא דס"ל דאסרה מע"י צריך להפר ול"ה דשלב"ל בדרך אחר ול"צ לבוא לתי' התוי"ט [דיש לומר כמש"ל לחלק בין דיבור פה למע"י ובפרט שהתוי"ט בעצמו סתר תירוצו מדברי הרמב"ם בעצמו וצריכין לחלק חילוק חדש כמש"ל לחלק אם היא אוסרת או הוא מטעם אין אומן קונה בש"כ וק' להמציא סברות חדשות] ע"כ היה נ"ל ליישב ע"ד נכון דהנה נראה מפשטות הסוגיא דתי' רב יוסף בתחילה שאני קונמת הואיל ואדם אוסר פירות חבירו עליו אדם אוסר דבר שלא בא לעולם ע"ח, מזה נראה סברת רב יוסף דע"י קונם שביד יכול לאסור דשלב"ל רק דאביי ס"ל דאפ"ה ל"מ לאסור דהוי כמו פירות חבירו ע"ח ולכאורה קשה דהא ודאי דבר שלא בא לעולם עדיף מפירות חבירו דהא ר"מ ס"ל אפי' אדם מקנה דשלב"ל וכן יכול לאסור דשלב"ל ואילו הי' כמו פירות חבירו ודאי דלא היה יכול לאסור וא"כ נהי דרבנן פליגא על ר"מ וס"ל דאא"מ דאין קנין נתפס בדשלב"ל מ"מ מנ"ל דהוי כמו פ"ח דא"י לאסור ומנ"ל לאביי לסתור סברת ר"י בזה כדי להחזיק רומיא דשמואל אדשמואל כיון דעכ"פ מצינו צד חמור בקונם דיכול לאסור פ"ח עליו ומנ"ל להקשות שמואל אדשמואל: ולכאורה היה נ"ל דקושי' הגמ' הוא כך כיון דחזינן דרבנן פליגא ול"ח לשמא יגרשנה וקשה מ"ט דרבנן, ודוחק לחדש פלוגתא חדשה דפליגי אי מהני הפרה וכמ"ש הר"ן בנדרים, או דל"ח לשמא יגרשנה שכ"ז דוחק, וע"כ יותר מסתבר לומר דפליגא אי א"מ דבר שלב"ל או לא דלא הוי פלוגתא חדשה וממילא מוכח דלמאן דס"ל אא"מ ה"ה א"א אוסר וכסברת אביי ער דמשני ר"א קונמת קאמרת דזהו מלתא דפשיטא דקונמת ודאי מפקיע מידי שעבוד ולא הוי דבר שלב"ל וא"כ ע"כ טעמי' דרבנן כסברת הר"ן בנדרים אבל כל זמן שאין לנו ראיה ברורה דלא הוי דשלב"ל יש לנו לומר דהוי דשלב"ל כדי שלא לחדש פלוגתא חדשה וע"כ הקשה אביי שפיר ולפי פי' זה יהיה מוכח כדברי התוי"ט הנ"ל דאפי' באוסרת מע"י הוי כוונתה על הידים דאל"כ קשה על תי' ר"ה ברר"י דמשני באומרת יקדשו ידי לעושיהם מנ"ל לאוקמי בהכי ונהי' צריכין לחדש פלוגתא חדשה דקשה מ"ט דרבנן וכיון דזה היה עיקר קושית אביי מאי הואיל ר"ה בדר"י עדיין קשה מנ"ל לחדש פלוגתא חדשה אבל לפי מ"ש התוי"ט דהוי כאלו הזכירה הידים והא דאר"ה בדר"י באומרת פי' כאומרת א"ש דע"כ צריכין לחדש פלוגתא חדשה אך לשיטת הרמב"ם דס"ל אליבא דאמת דרבנן פליגא ול"ס קונמת מפקיע וכמ"ש הר"ן ר"פ המדיר הדרי הקושי' לדוכתי' מנ"ל לאביי להקשות ול"ל דהקישי' הוא מנ"ל לחדש פלוגתא חדשה א"כ עדיין לא הואיל ר"א בתירוצו מיהו אפשר לומר דדברי רבא דאמר הקדש חמץ ושחרור כו' היו מקובלים לדין קיים וא"כ ע"כ צריכין לחדש פלוגתא בזה ומכש"כ לשיטת הרמב"ם לכי הפי' דס"ל אפי' ק"ד מפקיע ויצא לו ממתני' דעירוכין א"כ בע"כ צריכין לחדש פלוגתא בזה אך אם נימא דלא כס' התוי"ט הנ"ל תיקשי מר"ה ברר"י לפי' זה מנ"ל לאוקמי יקדשו ידי ולחדש פלוגתא בזה וי"ל

אמנם נ"ל לפמ"ש התוס' ישינים לקמן ע"ב בגי' תוס' ד"ה שדה ראי' דיותר קשה לאסור ע"ח בקונם מהקדש וראי' מדעושה הגמ' רבותא ממאי שאוסר פירותיו ע"ח כדאמר אביי שכן אדם אוסר פירותיו ע"ח עיי"ש דהסברא נותנת שא"י לאסור ע"ח דבשלמא אם מקדיש הקדש גמור ע"י שנעשה הקדש גבוה ממילא נאסר להנות לכ"א אבל אם אינו מקדיש ומחזיק הדבר ברשותו רק שעושה הדבר קונם ע"ח הוא חידוש שיכול לאסור ע"ח וע"כ קאמר אביי דאין לך בו אלא חידושו דוקא מה שהוא בעולם דהוי פירותיו יכול לאסור אבל מה שלב"ל כיון דא"י להקנותו י"ל דחשבינן ליה כאלו היה פירות חבירו כיון דאינם ברשותו כ"כ וע"כ א"י לאסרם ע"ח ודאי לר"מ דס"ל א"מ דבר שלב"ל ומיחשיב לי' כאלו הוא ברשותו שפיר יכול לאסור אבל למאן דס"ל א"א מקנה דשלב"ל י"ל כיון דלא הוי ברשותו לגמרי אין לנו ראיה שיכול לאסור ע"ח די"ל דדמי לפירות חבירו ע"ח והנה נראה מבואר בגמרא דכל הריעותא בדשלב"ל לענין קונם לא הוי רק משום דמקרי פ"ח ע"ח דהא ע"ע יכול לאסור דבר שלב"ל דהוי כמו פ"ח עליו כמ"ש ר"י: ולפ"ז נ"ל דאף דא"א יכול לאסור דשלב"ל ע"ח י"ל דפירות דקל שלו יכול לאסור ע"ח דכיון דיש לו הדקל לפירות א"כ לגבי דידי' ל"ה דשלב"ל דהא יש לו הדקל שוב ל"מ הפירות דשלב"ל כמו שיכול להקנות לפירות ונהי דפירות דקל א"י להקנות דנהי דלגבי המקנה יש לומר דמיקרי דשב"ל מ"מ לגבי הקונה כיון דאינו קונה רק הפירות לדידי' הוי דשלב"ל וא"י לקנותם כ"ז שייך לענין הקנאה או לענין הקדש משא"כ לענין קונם כיון דיכול לאסור דשלב"ל ע"ע והא דא"י לאסור ע"ח הוא מטעם שא"ב וע"כ מקרי פ"ח ע"ח שפיר י"ל היכא דיש לו הדקל לפירות ושוב לא מקרי לגבי דידי' דשלב"ל אף דלגבי הנאסר הוי דשלב"ל ל"ל בה דהא יכול לאסור דשלב"ל ע"ע וחל הקונם ע"ד שלב"ל רק ע"ח א"י לאסור משום פ"ח ע"ח וכיון דיש לו הדקל שוב לא הוי פ"ח דלדידי' הוי דשב"ל ושפיר יכול לאסור ע"ח [ועיין בנדרים דף מ"ז דאדם אוסר דשלב"ל ע"ע הואיל כו' עיי"ש]: ולפ"ז נראים דברי הרמב"ם ברורים כשמש דשפיר יכולה לאסור מע"י על בעלה כיון דקונמת מפקיע מידי שיעבוד א"כ כמו דיכולה לאסור הידים דהידים הם שלה הואיל וקונמת מפקיע ה"נ יכולה לאסור מע"י כיון דהידים הם שלה שהפקיעם הקונם שע"י הקונם אין לו זכות במע"י וממילא הידים שלה ויש לה הידים למע"י ממילא גם המע"י לא הוי לדידה דשלב"ל ושפיר יכולה לאסור וא"ש לפי שיטת הרמב"ם דלא מוקמינן אליבא דאמת באומרת יקדשו ידי ואפי' הכי מהני ולפ"ז מיושב גם כן קושי' הש"ך בנקה"כ על ס"ק נ"ט מנדרים דף מ"ז דאינו אסור בחילופיהם ומוכח דא"י לאסור דשלב"ל ולפמ"ש אתי שפיר דחילופיהן הוי דשלב"ל לגמרי אף לגבי האוסר דאין החליפין באים מכח הדבר שנתחלף ולא דמי לדקל לפירותיו דהפירות נתגדלו מהדקל וכן המע"י נעשה מהידים עצמן והוי כמו דקל לפירותיו עי' חי' ריטב"א קידו' סגיא דהמקדש במלוה [וראי' ממ"ש הרמב"ם המקדיש ידי עבדו פ"ו מה' עירוכין] ובזה יש ליישב דקדוק הלשון אלא אר"א ולשיטת הפוסקים דאף לאוקימתא דר"א עיקר התירוץ הוא מחמת שהקדישה הידים ולא בא רק ליישב תי' של ר"ה בדר"י ואף לתי' התוי"ט אינו מיושב דאף ר"ה בדר"י ס"ל דהוי כא מרת יקדשו ידי אבל לפמ"ש אתי שפיר דלר"א ל"צ לאוקמי באומרת יקדשו ידי ועי' לעיל היטב מ"ש בס' זו ליישב קושית הפלאה עייש"ה כי הוא ברור ונכון בעזה"י, ובזה מיושב ג"כ מאי דהוי קשיא לי על שיטת הפוסקים הנ"ל מדברי הר"ן דס"ל מש"ה הוי דבר שלב"ל הואיל וא"י להפקיע עצמה מטו"א אבל לענין שאר מלאכות הואיל ויכולה לומר א"נ ואיני עושה הוי בידה ומקרי בא לעולם וקשה ג"כ על שיטת הפוסקים ליהוי כמו דשלב"ל עם דשב"ל ולפמ"ש א"ש דס"ס א"י לאסור ע"ח שלא מדעתו וכמ"ש ודוק

ולפ"ז דלא צריכן לאוקמי אליבא דאמת באומרת יקדשו ידי נסתר ראיית הר"ן לשיטת הרמב"ם שכתבתי בתחילת דברינו וי"ל דיכולה להקדיש הידים הואיל ויכולה לומר א"נ וא"ע רק דמתני' מיירי באסרה מע"י וממילא י"ל