חמדת שלמה חלק ב קיט

עדיין קשה מ"ט דרבנן אך לשיטת הר"ן בטחינה ואפי' א"ש די"ל מש"ה לרבנן א"צ להפר דעכשיו אין הידים קדושים כיון דנזונת ומשום שמא יגרשנה א"צ להפר דאין החשש רק משום טו"א ולזה א"י להקדיש הידים עכשיו וכמ"ש הר"ן] ודוק

ולפי"ז י"ל קושית המפורשים על שיטת הר"י דס"ל במותר ודאי יכול לכופה א"כ מנ"ל להגמ' לומר ופליגא דר"ל עי' מוהרמ"ל ומהרמ"ש וכבר כתבתי לעיל כמה אנפין ולפמ"ש מצינן לומר דע"כ מוכח דס"ל אף על מע"י יכול לכופה דאל"כ קשה הא לקמן מוכח שאינה יכולה להקדיש ידי' מדס"ל לרבנן דלקמן דא"צ להפר וממילא הבעל יכול להקדיש אעפ"י שא"י לכופה וכמש"ל וא"כ למה הוצרך ר"ל לומר כלל מתוך שיכול לכופה הא אפי' בא"י לכופה יכול להקדיש הידים כיון שהיא א"י להקדיש וע"כ י"ל דמוכח דר"ל ס"ל אפי' בע"י יכול לכופה וע"כ הוצרך לומר מתוך שיכול לכופה וא"ש אך לכאורה עדיין קשה הא כל שקלי' וטרי' דלקמן הוא רק לשני רומיא דשמואל אדשמואל אבל בלא שמואל הו"מ לאוקמי שלא הקדישה הידים וריב"נ ס"ל א"מ דשלב"ל וא"כ י"ל לעולם דר"ל ס"ל אם א"י לכופה א"י להקדיש הידים וע"כ הוצרך לומר מתוך שיכול לכופה וקאי רק אמותר ובאמת היא יכולה להקדיש הידים כיון שיכולה לומר א"נ וא"ע הידים קדושים וצריכה לומר א"נ וא"ע והא דא"צ להפר משום שלא הקדישה רק מע"י ומע"י הוא שלו תיכף והדרי קושי' המפורשים הנ"ל לדוכתי' על שיטת הר"י והנה לפי"מ שתי' הש"ך בנקה"כ סי' רל"ד דמש"ה פסק הרמב"ם באסרה עליו מע"י צריך להפר כיון שהזכירה הידים חל הקונם על הידים כמו דיבור פי שכ' הרמ"א שם דחל על הפה ולפי"ז אף בלא רומיא דשמואל אדשמואל הואיל ותני שאני עושה עשתה עצמה קונם ואפ"ה א"י לאסור ומוכח שא"י לאסור הידים ומוכח ע"כ לר"ל דס"ל דאי"ל א"נ וא"ע דאל"כ לא הי' צ"ל מתוך שיכול לכופה וכמש"ל והנה התוי"ט בנדרים כ' ג"כ כדברי הנקה"כ הנ"ל ושדא בי' נרגא מדברי הרמב"ם שפסק בבעל שהקדיש מע"י אשתו עושית ואוכלת ובהקדיש ידי אשתו מע"י קדוש נימא ג"כ הואיל והקדיש מע"י והזכיר הידים כוונתו על הידים והנה לא על הרמב"ם לבד תלונתו רק על הגמ' דאמר ר"ל נעשה כאומר ומקשה הגמ' והא ל"א הכי והוצרך לשנויי הואיל ושמעי' לר"מ א"א מד"ל תיפוק לי' הואיל והזכיר הידים הוי כאומר יקדשו ידיך גם תיקשי מ"ט דריה"ס דאמר חולין

ונ"ל ליישב קושי' התוי"ט די"ל דה"ט באומר קונם דיבור פי דכוונתו על הפה הואיל והדיבור אין בו ממש ואין שייך כלל להתפיסו בקונם ע"כ אמרי' דכוונתו הי' על הפה דלולי זאת אין משמעות כלל לדבריו משא"כ באוסר מע"י דאם הכוונה הי' על מע"י ממש שייך להתפיסו בקונם הואיל ויש בו ממש רק מצד הדין אינו מועיל הואיל והוי דשלב"ל ובזה אין ראי' שכוונתו להתפיס הידים כיון דעכ"פ יש משמעות לדבריו אף על המע"י ולפי"ז יש לקיים תי' התויו"ט די"ל היכא דהיא אסרה מע"י כיון דכל המלאכות שהאשה עושה לבעלה טו"א ועשי' בצמר גוף הדבר הוא של הבעל דהיינו התבואה שטוחנת וכן הצמר שטוית רק שהיא עושות המלאכה לתקנם וכיון דקי"ל אין אומן קונה בשבח כלי אין שום דבר שיש בו ממש שיכולה להתפיס הקונם דהמלאכה אין בה ממש וכיון שאין משמעות לדברי' ע"כ אמרי' דכוונתה הי' על הידים משא"כ בבעל המקדיש מע"י אשתו הוא להיפוך שהוא קונה בשבח כלי והוי דבר שיש בו ממש ושייך לשון קונם רק דהוי דשלב"ל ול"מ מצד הדין בזה אין לנו ראי' לתקן דבריו רק לר"מ דס"ל א"א מד"ל וע"כ פסק הרמב"ם שפיר לדידן בהקדיש מע"י אינו קדוש ועוד י"ל דהקדש כיון שיש לו פדיון חל על ההנאה אפי' בדבר שאין בו ממש שצריך ליתן השכר להקדש משא"כ בקונם שאין לו פדיון רק דגוף הדבר נאסר מש"ה אינו חל ע"ד שאין בו ממש

ולפ"ז יהי' מדוקדק לשון הרמב"ם שכ' אמרה יקדשו ידי לעושיהם או שאסרה מעשה ידיה לבעלה כו' צריך להפר שמא יגרשנה ולפמ"ש הט"ז והב"ש דיקדשו ידי היינו הקדש ממש קשה למה לא כתב הרמב"ם או שהקדישה מעשה ידי' ולפמ"ש אתי שפיר דבהקדישה מעש"י אין ראי' שהי' כוונת' על הידים וע"כ הוי דשלב"ל דהקדש שפיר מצי לחול ע"ד שאב"מ ואין ראי' שכוונתה הי' על הידים וע"כ הוצרך הרמב"ם לומר או שאסרה מעשה ידיה דל"מ לחול ע"ד שאין בו ממש ואין משמעות לדבריה כלל ע"כ אמרי' שכוונתה היה על הידים ועדיין צ"ע אצלי אם הקדש חל ע"ד שאין בו ממש דכמו שא"י להקנות דשאב"מ יש לומר דא"י להקדישו ועי' בח"מ סי' רי"ב מ"מ יש לומר דהוי רק כמו דשלב"ל דל"מ אבל מ"מ יש משמעות לדברי' שיהי' הקדש לענין שצריך להעלות דמי ההנאה להקדש משא"כ בקונם דאין לו פדיון ע"כ אין משמעות לדברי' כלל ע"כ אמרי' דכוונתה הי' על הידים לפ"ז א"ש תי' הנ"ל על שיטת ר' יונה דאף בלא רומיא ודשמואל הוי קונם שאיני עושה לפיך כאלו הקדישה הידים ודוק

אך לפמ"ש הב"ש בטעם הרמב"ם דיקדשו ידי צריך להפר אף דלא הוי קונם ולא אמרי' דהוי דבר שלב"ל וכ' הטעם משום דבידה לומר א"נ ואיני עושה ולפ"ז צ"ל או דס"ל להרמב"ם דאף טו"א יכולה לומר א"נ ואיני עושה או דאף משום שאר מעשה ידיה צריך להפר שמא יגרשנה ולפ"ז צ"ל ע"כ דמתני' מיירי שלא הקדישה ידיה והא דחל משום דקונם חל על דשלב"ל דאל"כ תיקשי מ"ט דרבנן לשיטת הרמב"ם שכת' הר"ן ר"פ המדיר דלא ניחא להגמרא לומר דפליגי אי חיישי' לשמא יגרשנה או לא ומש"ה הכריח הגמ' לומר דפליגא אי קונם מפקיע מידי שעבוד וא"נ דהקדישה ידיה עדיין קשה הא בידה לומר איני ניזונת ואיני עושה ולמה אינו צריך להפר וא"כ נסתר מש"ל ומוכח דלא כסברת התו' יו"ט דאמרי' דודאי כוונתה היה על הידים דא"כ קשה מ"ט דרבנן והי' נ"ל לחלק דדוקא בדיבור פי כיון שבשעת הנאת הדיבור צריכה להפה י"ל שפיר דכוונתה הי' על הפה משא"כ בהנאת מע"י שבשעת הנאה ממע"י כבר ידי' מסולקים מהמע"י לא אמרינן שכוונתה היה על הידים ויש לומר דאין זה במשמעות הלשון כלל וכן מוכרח לפי תי' הב"ש הנ"ל כמ"ש ודוק

אך לעיקר קושי' הב"ש הנ"ל למה מהני יקדשו ידי להרמב"ם י"ל בכמה אנפי לא מבעי' לפי מה שנרא' מפשטות לשון הרמב"ם פ"ז מה' עירוכין דאף קדושת דמים מפקיע מידי שיעבוד א"כ כל התירוצים השייכים בקונם שייך להרמב"ם בהקדישה מע"י כיון דאף ק"ד מפקיע מידי שיעבוד אך לחד פי' שפי' הכ"מ שם נראה דאף הרמב"ם ס"ל דק"ד אינו מפקיע והדרי הקושי' לדוכתי' והנה לפמ"ש תוס' ד"ה שדה זו דדוקא בקונם ס"ל לגמ' דא"י לאסור כמו בשדה זו שמשכנתי לך אם אין בידו לפדותו אבל בהקדש גמור יכולה להקדיש כמו במכירת שדה נכסי מלוג אתי' דברי הרמב"ם כפשטי' דבהקדש ל"מ דשלב"ל אך לפמ"ש תוס' דיש לומר כיון דאין גוף הידים קדושים אין חילוק בין הקדש לקונם לפ"ז יקשה על הרמב"ם אך כיון דאף לתוס' לא ברירא להו אם נדמהו להקדש או לקונם יש לומר דלהרמב"ם פשיטא לי' דדמי להקדש גמור וא"ש אך בר מן דין נ"ל דאין קושיא כלל על הרמב"ם כיון דעיקר קושית הגמ' דהוי דשלב"ל הואיל ואין בידה לגרש ול"ד לשדה שמשכנתי שיש בידו לפדותו א"כ יש לומר אליבא דאמת דקונמת מפקיע שפיר יכולה להקדיש דהא יש בידה להפקיע תחילה מן הבעל ע"י קונם ואחר כך יכולה להקדיש הקדש גמור ק"ד וע"כ לא הוי דשלב"ל ולפ"ז שפיר י"ל תי' התוי"ט הנ"ל דמש"ה ס"ל להרמב"ם דאסרה מע"י מהני דהוי כאלו אסרה הידים ואפ"ה לא קשי' לרבנן דלדידהו כיון דס"ל קונמת אינו מפקיע אף הידים אינו יכול לאסור דהוי דשלב"ל וא"ש תי' הנ"ל על שיטת הר"י: