חמדת שלמה חלק ב קיח

ההקדש בפני עצמו על כל דבר ודבר וא"כ איך שייך לומר שוב לא פקע דעל המעש"י שעושית אחר שאמרה א"נ וא"ע מעולם לא חל ההקדש, אחר כך ראיתי שהגאון בעל ב"מ שיחי' הרגיש ג"כ בזה, ולפ"ז יש לומר נהי דבהקדיש הידים עצמן דחל ההקדש על הידים גופי' שוב לא פקע מ"מ י"ל דלא נכון לעשות כן נגד אשתו כיון דבזה מפקיע זכותה שלא תוכל לומר א"נ ואיני עושה ואפשר דאין זה משנת חסידי' להפקיע זכותה וכבר כתבתי דהיכא דנ"מ מידי לא נוכל לתרץ דבריו כיון שי"ל שאינו יודע הדין דא"א מקדיש דבר שלב"ל וע"כ הוצרך ר"ל שפיר לומר מתוך שיכול לכופה דאז אין לו נ"מ כיון דמצד הדין בלא הקדש יכול לכופה גם נראה לכאורה היכא דאית לי' צריך ליתן לה כדי לקיים ההקדש וכ"נ ממ"ש רש"י בא"נ דל"ל וע"כ שפיר אמרי' נעשה אבל היכא דאמר להדי' יקדשו ידיך יש לומר שפיר דמהני ולפ"ז י"ל כל התירוצים הנ"ל לשיטת ר"י אף אליבא דהרמב"ם ולא מוכח לשיטת ר"י דלא כהרמב"ם גם לפמ"ש בספר הפלאה טעמו של הרמב"ם לשיטת הב"ש כיון דשתקה מרוצית להנדר א"כ יש לומר דלגבי דידה כיון שלא אמרה מידי יש לומר דמודה הרמב"ם דלא שייך אין אדם מוציא דבריו לבטלה כיון דלא דברה כלום רק שתקה אם כן נהי שהיא מרוצית למאי שהוא אומר מכל מקום מה"ת לומר שדעתה על הידים דלגבי דידה ל"ש לומר אין אדם מוציא דבריו לבטלה וע"כ צ"ל להדיא יקדשו ידיך ודוק: **(הג"ה גם י"ל באנפי אחרינא דהיא סבורה שדבורו אינו כלום דהוי דבר שלב"ל ונהי דר' מאיר סובר דמי שאומר ודאי אינו מוציא דבריו לבטלה מ"מ לגבי דידה אין ראיה דהא חזינן דרבנן ס"ל אדם מוציא דבריו לבטלה א"כ בע"כ ס' ר"מ דמי שהוא הבעל דין ואומר דבר מה ירד ר"מ לסוף כוונתו שאינו מוציא ד"ל אבל היא שפיר מצי למסבר שאין בדבריו כלום וע"כ אין ראי' משתיקתה ודוק היטב. ע"כ הגה

)** אמנם נ"ל להביא ראי' לדעת הרמב"ם דיקדשו ידיך מהני מברייתא שהובא בירושלמי אם מעלה לה מזונות ד"ה קדשו ובע"כ צ"ל טעמא משום נעשה דאל"כ למה תקדש כיון דמסיק שם טעמא דרי"הס משום אין אדם מקדיש דבר שלב"ל ואין לומר דהברייתא ס"ל שיכול לכופה דא"כ תקשי מהאי ברייתא לרב גם יש להוכיח דרב ידע מהאי ברייתא [דירושלמי] מחמת קושית תוס' לוקמי מח"ק ובמעלה לה אלא ודאי דבמעלה לה אף ריה"ס מודה משום נעשה וקשה מנ"ל הא דלמא ריה"ס ל"ל נעשה וצ"ל דראיית ר"וש מהאי ברייתא דירושלמי ואם כן מוכח אף בא"י לכופה שייך נעש' [וכתי' הכ"מ דר"ל נקט האמת דס"ל שיכול לכופה ולעול' אף בא"י לכופה שייך נעשה] ואף דבבריי' משמע מזונות תח"מ ורב ס"ל מעה תחת מותר הא ל"ק כ"כ חדא דיש לומר דבריית' קאי ארישא דמתני' ועוד די"ל כמו דלרא"בא צריך להגי' מזונות תחת מותר ה"נ לרב נגי' מעה במקום מזונות [ומכש"כ דמיושב בזה שיטת ר"י ע"פ תירוץ מוהרמ"ל רק דהוא כתב דמסתמא גם ריה"ס סבירא לי' נעשה ולמ"ש הוא מוכרח מברייתא הנ"ל]

ולפ"ז י"ל ג"כ הקושי' הנ"ל שהקשיתי על הר"ן דפי' קושי' הגמ' והא משעבדא לי' אף לר"מ כיון שלא פי' להדיא לאחר גירושין א"כ ק' במתני' על המותר למה קדוש לאח"מ רק דלכאורה י"ל הא דכ' הר"ן דקושי' הגמ' קאי אף לר"מ היינו למאן דסובר אא"מ דשלב"ל כר"מ אבל לר"מ גופי' דס"ל אא"מ דבריו לבטלה י"ל שפיר דל"ק דמסתמא אמרי' כוונתה הי' לאחר שתתגרש כדי לתקן דבריו רק דלפי זה תיקשה דלמא טעמא דרי"הס במתני' משום דל"ל נעשה דס"ל אמד"ל מש"ה פסק שמואל הלכה כרי"הס כיון דל"א לאח"מ ולעולם שמואל ס"ל א"מ דשלב"ל [הן אמת דרי"הס גופא ס"ל להדיא בקי' דלאחר שאתגייר ל"מ ופליג התם על ר"מ מוכח דס"ל אא"מ דשלב"ל מ"מ בדינא דמתני' שפיר מצינו למימר דמש"ה פסק שמואל כוותי' משום דל"א לאח"מ וע"כ אפי' למאן דס"ל א"מ דשלב"ל אפ"ה ל"מ] ולמ"ש א"ש דבע"כ מוכח דריה"ס ס"ל נעשה וע"כ אין שייך לומר הלכ' כריה"ס אלא מטעם א"א מקדיש דבר שלב"ל ע"כ הקשה הגמ' שפיר אבל לשיטת הר"ן דלא סבר כדעת הרמב"ם ובע"כ דס"ל דרב ל"י מברייתא דירושלמי וא"כ [א"א[ לומר כנ"ל דלמא טעמא דשמואל דפסק הל' כרי"הס משום דל"ל נעשה אע"כ דלא תליא בהכי וקשה במותר למה קדוש לאח"מ לרב אליבא דר"מ ולפמ"ש לעיל לחלק בין נדרים להקדש מטעם דברים שבלב דמהני בהקדש א"ש

גמ' מתוך שיכול לכופה למע"י נעשה כאומר מכאן הק' הר"ן על הרמב"ם דכתב אם אמרי' יקדשו ידיך לעושיהם הרי כל מעש"י קודש אע"ג דלדידן א"י לכופה למעש"י דיכולה לומר איני ניזונית וא"ע לפ"ז למה הוצרך לומר מתוך שיכול לכופה נעשה כאומר הא אפי' אם א"י לכופה י"ל נעשה לר"מ הואיל דס"ל אין אדם מצוא ד"ל ועי' מה שכתבתי לעיל בזה וכ' עוד דאין להביא ראיה מההיא אינה יכולה להקדיש ידי' הואיל ומשעבדא לי' כדאי' לקמן מזה משמע דידיה שייכים לו וממילא הוא יכול להקדישם די"ל דאפ"ה הוא א"י להקדישם הואיל ויכולה לומר א"נ ואיני עושה וכדכתיבנא, והנה ממאי דסיי' הר"ן וכדכתיבנ' משמע דאין הדבר מוכרח לחלק ומצד הסברא י"ל הואיל והיא א"י להקדישם י"ל דהוא יכול להקדישם רק דמוכח מחמת הראי' שמביא מדהוצרך ר"ל לומר מתוך שיכול לכופה ולענ"ד איני מבין דבריו דהא י"ל באמת דהרמב"ם סבירא לי' לס' פשוטה הואיל והיא אינה יכולה להקדישם מוכח דהידים שייכים לו הואיל ומעלה לה ע"כ ממילא יכול הוא להקדישם ומאי דק' לי' לר"ל לפ"ז לק"מ דהא י"ל לר"ל כיון דס"ל באמת שיכול לכופה י"ל באמת הא דהיא א"י להקדיש הוא משום שיכול לכופה וע"כ שייכים הידים לו אבל לולי זאת היתה יכולה להקדיש הידים וממילא לא הי' יכול הוא להקדיש וע"כ אליבא דאמת הא דיכול הוא להקדיש הידים הוא רק משום שיכול לכופה ע"כ קאמר האמת מתוך שיכול לכופה אבל לדידן דקי"ל דא"י לכופה ואפ"ה א"י להקדיש הידים כדמוכח לקמן ע"כ י"ל שפיר דהוא יכול להקדיש אע"פ שא"י לכופה

אמנם לשיטת הרמב"ם נסתר לכאורה ראיית הר"ן מלקמן דהא כ' הר"ן ר"פ המדיר בשיטת הרמב"ם דס"ל דקושית הגמ' לקמן והא משעבדא ולא תי' דקונמת מפקיע אזלא לרבנן דריב"נ וס"ל דא"צ להפר מוכח דלס' להו קונמת מפקיע ולא ניחא להגמ' לומר דרבנן לא חיישי לשמא יגרשנה או דא"י להפר על אחר גרושין וכמ"ש הר"ן בנדרים וקשה לפי"ז לפום מאי דמוקי דאמרה יקדשו ידי לעושיהן מ"ט דרבנן דא"צ להפר וע"כ לומר דס"ד דבזה פליגי ריב"נ ורבנן הואיל והגירושין הוי דשלב"ל ס"ל דא"י להפר וריב"נ ס"ל הואיל דעיקר הידים הם שלה ל"ה דשלב"ל וכמו שהסביר הר"ן בנדרים סברת האמוראים דרצו לומר דל"ה דשלב"ל והומ"ל דבס' זו פליגי רבנן וריב"נ וא"כ מוכח ע"כ דא"י לומר א"נ וא"ע לפום אוקימתא זו דאי הוי יכולה לומר הוי בידה להקדיש מעכשיו כמ"ש תוס' וקשה מ"ט דרבנן

אך למ"ש הר"ן דחששא שמא יגרשנה ל"ה רק משום טחינה ואפי' ובזה ודאי א"י לומר א"נ וא"ע לשיטת הר"ן שפיר מצינן למימר דסוגי' דלקמן אזלא אליבא דהלכתא דיכולה לומר על מע"י א"נ וא"ע ואפ"ה ס"ל לרבנן דא"צ להפר וא"י להקדיש הידים מוכח דהידים הם שלו ושפיר יכול להקדישם ואפ"ה ל"ק לרבנן דלא אמרו יפר משום שמא יגרשנה דלענין טחינה ואפי' אין בידה והוי דשלב"ל [ואף בלא דברי הר"ן ר"פ המדיר] א"א לקיים ראית הר"ן רק לשיטתו בטחינה ואופי' דלשיטת התוס' ע"כ הסוגי' לקמן אזלא לר"ל וכמ"ש תוס' לקמן מיהו לולי דברי הר"ן דר"פ המדיר הומ"ל דראיית הר"ן אליבא דהרמב"ם הוא אליבא דאמת דצריכן לאוקמי יקדשו ידי וקשה למה א"צ להפר דחל מיד על הידים דהם שלה ותהי' צריכה לומר א"נ וא"ע אך לפי"ד הר"ן הנ"ל אליבא דהרמב"ם