חמדת שלמה חלק ב קיז

מהני משום נעשה וברישא ל"ש כיון דס"ל לר"מ אא"מ ל"ש כלל נעשה כיון שא"י לכופה [וזה אין סברא לומר דהמשנה סמכה על הברייתא) וא"כ יותר הו"ל לאשמועי' ברישא דאף אי הו"א טעמא משום נעשה מ"מ הוי מוכח דהיכא דהגוף בעולם יכול להקדיש לר"מ דאל"כ ל"ש נעשה א"ו דמתני' מיירי באין מעלה לה ולאחמ"ק ול"ש כלל נעשה אלא משום דא"מ דשלב"ל והוי רבותא אפי' מותר דל"ה כ"כ ע"ד כתי' הר"ן ומר"ל מוכח ג"כ שפיר דס"ל אף במעי' יכול לכופה דאל"כ הו"ל לאשמועי' רבותא במעי' כיון כיון דמ"מ לר"מ דס"ל היכא שהגוף בעולם א"מ שייך נעשה אפי' א"י לכופה א"ו דאף במעי' יכול לכופה והוי מותר רבותא כנ"ל ומיושבי' שפיר שני הקושיות של מהרמ"ל ומוכח דלא כשיטת הרמב"ם ודוק הדק היטב כי עמוק הוא

אך לפי"ז תיקשי קושית הרא"ה דלמא ר"א ס"ל כר"ל ומש"ה מוקי מח"ק קדוש ותי' הא' שתי' הרא"ה דמלתא דר"ל ליתא אליבא דאמת לפמ"ש ליתא דאף אליבא דאמת י"ל טעמא דר"מ לר"ל משום נעשה דהיכא דאין הגוף בעולם ל"א לר"מ א"מ ותי' השני שתי' הרא"ה דאף ר"ל י"ל דס"ל לאחמ"ק ואפ"ה יכול להקדיש הידים הואיל ומשועבדים לו שיכול לכופה וע"כ לאח"מ דפקע חיוב שיש לו ליתן לה ממילא המותר קדוש לפמ"ש א"א לומר כן דא"כ הוצרך ר"ל לומר מתוך שיכול לכופה כיון דמיירי בא"מ לה ולפמ"ש קושית הגמ' הוא למה צ"ל מתוך שיכול לכופה ואי בא"מ לה ודאי צ"ל מתוך שיכול לכופה דאל"כ איך יכול להקדיש הידים כיון דאינו מעלה לה

ונ"ל עפ"י קושי' מוהר"מ לר"ל כיון דרישא מיירי בא"מ לה קשה פשיטא ול"ל סיפא אצטרך לי' כיון דסיפא מיירי בנזונת ל"ש לומר תני רישא אגב סיפא ונ"ל כיון דמיירי במעלה לה מזונות רק דא"מ לה מעה ל"ש לומר פשיטא כיון דאינו אומר עשה עמי ואיני זנך דמזונות נותן לה וא"כ מוכח בע"כ לר"ל מעה תחת מעי' וא"כ שפיר הוכרח הגמ' לומר דאף דר"א ס"ל כר"ל סו"ס מוכח דמזונות תחת מותר ומעה תמ"י ופשטא דלישנא דרב יכולה לומר א"נ וא"ע משמע ודאי דס"ל מזונות תחת מעי' וכ"כ הפ"י] ומיושב קושית הרא"ה רק לפמ"ש מהר"מ דל"מ מר"ל דס"ל יכול לכופה למעי' רק מלישנא דקאמר למעי' אבל מגוף אוקימתא דר"ל ל"מ וא"כ עדיין קשה דלמא ראב"א ס"ל כאוקימתא דר"ל ובמעי' עצמן א"י לכופה ולעולם מזונות תחת מעי' ורישא בנזונת רק שיכולה לומר א"נ וא"ע וסיפא אוקי מחיים קדוש כאוקימתא דר"ל אך לפמ"ש דמוכח מר"ל מאוקימת' דילי' דיכול לכופה למעי' דאל"כ הו"ל לאשמועי' ברישא א"ו דיכול לכופה ורישא באינה נזונות מוכח שפיר דמזונות תחת מותר ומעה תחת מעי' ורישא בא"מ לה ואפ"ה ל"ה פשיטא כיון דאינו אומר איני זנך ולרב בע"כ מוכח להיפוך דס"ל מעה תח"מ דאל"כ רק מזונות תח"מ וא"כ א"י לכופה לס' מהר"מ שיף א"כ הדרי קושית מהר"מ לדוכתא לוקמי מח"ק ול"ש לומר כנ"ל דהא אי מזונות תח"מ ל"ש נעשה כיון דא"י לכופה ודוק היטב הדק בכל זה

מעתה חל עלינו חובת ביאור ליישב עלינו קושי' הר"ן על הרמב"ם דלפמ"ש נסתר תי' הנ"ל עפ"י שיטת ר"י וקשי' קושית הר"ן למה קאמר ר"ל מתיך שיכול לכופה ואפ"ל עפי"מ דקשי' לי על הא דפסק הרמב"ם המקדיש ידי עבדו אותו העבד עושה ואוכל פחות פחות משו"פ והוא מגמ' דגיטין ועי"ש ברש"י ותוס' רש"י פי' הטעם דאין הקדש חל ע"פ משו"פ ותוס' הקשו על רש"י ופירושו הטעם דאין כוונתו להקדיש פחות משו"פ ולשני הטעמים נראה לכאורה דלא שייכי רק בהקדיש המעי' דאין ההקדש חל רק כשב"ל ע"כ שייך לומר דאין כוונתו שיחול ע"פ משו"פ או כמ"ש רש"י אבל במקדיש הידים עצמן דההקדש חל על הידים עצמם וממילא מעי' כשב"ל קדוש מחמת הידים א"כ מה"ת לומר דאין כוונתו ע"פ משו"פ הא ההקדש הוא מכח הידים גם איך אפשר לומר דע"פ משו"פ לא חל א"כ איך יחול אח"כ כשמשלים לשו"פ כיון דאינו חל על המעי' אם לא ע"י ברירה דאמרי' כשגומר עד שו"פ אגלאי מלתא למפרע שהיו הידים קדושי' למלאכה זו אבל אם נהנה ממעי' קודם שעשתה שו"פ י"ל שלא נעשו הידים קדושים למלאכה זו ומכש"כ לשיטת רש"י דס"ל הטעם דאין ההקדש חל ע"פ משו"פ דל"ש בהקדיש הידים והנה מרא דהאי דינא התם הוא רב דס"ל א"מ דשלב"ל כדאי' ביבמות וא"כ י"ל דמיירי שהקדיש מעי' ואף דנקט ידי עבדו י"ל דלאו דוקא כיון דבאמת אדם מקדיש דשלב"ל סתמא דמלתא מקדיש המעי' ולאו דוקא נקט ידי עבדו אבל לדידן דקי"ל אא"מ דשלב"ל וע"כ דמיירי שהקדיש הידים עצמן וא"כ קשה למה הביא הרמב"ם האי דינא לדידן וצ"ע ואף אם נאמר דהרמב"ם ס"ל דשייך לומר כמ"ש ע"י ברירה מ"מ מנ"ל להרמב"ם הא דלמא בידים עצמן הוי ההקדש אף לפחות משו"פ וצ"ע ואפשר לומר דיש להוכיח מסוגי' דשמעתן דקאמר טעמא דר"מ משום דאא"מ דבריו לבטלה ולכאורה קשה דלמא א"י הדין דאא"מ דשלב"ל דהא אין זה דין פשוט וצ"ל כמ"ש תוס' בעירוכין דאף דא"י מ"מ כיון דא"מ דבריו לבטלה כוונתו לתקן לשונו במאי דאפשר אמנם צריך להבין דבסוגי' משמע בפשיטות דתלוי שפיר בהא אם אדם יודע אם לאו במאי דמחלק התם בין אדם לכלי עי"ש

אמנם נ"ל דודאי היכא דיש לו נפקותא בין מאי שהוא אומר ולמאי דמתרצין דבריו ודאי צ"ל דאדם יודע כגון התם הוא אמר ערך קטן עלי י"ל שהי' כוונתו ליתן ערך ובודאי לא יעלה הערך יותר מלבן חודש ולמאי דמתרצין דבורו שיתן דמים יוכל להיות שצריך ליתן כפלי כפלים וא"כ פשיטא דל"ש לומר כוונתו לתקן דבריו דאדרבא אמרי' מסתמא דאין דעתו ליתן כ"כ ע"כ צ"ל דאדם יודע אבל מ"מ כיון דחזינן דר"מ ס"ל דאא"מ דבריו לבטלה וא"כ היכא דאין לו נ"מ במאי דמתרצין דבריו אפי' אם א"י מתרצין דבריו ע"כ אמרי' הכא שפיר אפי' שי"ל שאינו יודע אפ"ה כיון דאא"מ דבריו לבטלה ואין נ"מ במאי דמתרצין דבורו ע"כ מתרצין דבורו לומר שיקדשו הידים ולפי"ז אי הוי אמרי' בהקדיש הידים א"א שלא לחול על פחות משו"פ א"כ יש נ"מ בין הקדיש המעי' להקדיש הידים עצמן א"כ מנ"ל לתקן דבורו בענין זה כיון שי"ל שא"י הדין שאא"מ וע"כ הי' כוונתו רק על המעי' כיון דלא רצה להקדיש פחות משו"פ ואם נתרץ דבורו שיהי' ההקדש על הידים יחול אף ע"פ משו"פ א"ו מוכח דאף ביקדשו ידיך אינו חל ע"פ משו"פ וע"כ שפיר מתרצין דבורו

אך באמת עדיין צ"ע כיון דהרמב"ם פסק בדאורייתא א"ב א"כ לא יהי' ההקדש חל כלל ודוחק לומר דמטעם ספק חל ההקדש דלחומרא אמרי' י"ב ודלא כשיטת יש"ש דמדאורייתא לעולם אמרי' א"ב אפי' לקולא וצ"ע ודאי על סוגיא דשמעתין ל"ק דאזלא לר"מ ור"מ הא ס"ל י"ב ואף שכ' תוס' דהיכא דלא בירר דבריו כגון באחין שחלקו ס"ל לר"מ א"ב מכל מקום י"ל דהכא עדיף כיון דא"מ דבריו לבטלה ורצונו לתקן דבריו כוונתו לתקן שיהי' כמפורש ובזה יש מקום לדחות תי' מוהרמ"ל שכ' דמש"ה לא מוקי רב מח"ק דא"כ מאי טעמא דריה"ס לימא נעשה ואין לומר דל"ל נעשה הוי לי' לאפלוגי התם בעירוכין ולפמ"ש י"ל דטעמא דריה"ס דל"ל ברירה משום הכי לא שייך נעשה ואין לומר עדיין הוי לי' לאפלוגי גבי הלוקח יין ולאשמעי' דל"ל ברירה די"ל דקמ"ל הכא רבותא אף דהוי תולה בד"א אם תוציא קודם שתעשה שוה פרוטה אפ"ה ל"ל ברירה ועי' סוגי' דברירה בזה עכ"פ נלע"ד הס' נכונה היכא דיש לו ל"מ במאי דמתרצין דבורו י"ל דלמא לא ניחא ליה

והנה בטעמו של הרמב"ם שכת' דיקדשו מהני הוסיף הב"ש דאפי' אמרה אח"כ א"נ ל"מ והביא ראי' מתו' והפ"י הסכים ג"כ לפרש כן בתוס' וכת' הטעם כיון שחל ההקדש שוב לא פקע, והנה בהקדיש הידים שפיר מצינן למימר כן כיון שחל פ"א על הידים שוב לא פקע אבל בהקדיש מעשה ידיה לא הידים עצמן ודאי אין טעם כלל לומר כיון שחל ההקדש שוב לא פקע דהא על כל מה שהיא עושית חל