חמדת שלמה חלק ב קטו

תחת מ"כ וזהו למ"ד לאח"מ קדוש א"כ אפי' לא יהי' קנוי לו תקדש כיון דס"ל לר"מ אדם מקנה דשלב"ל ומאי בעי רש"י בזה דקנוי כיון דמיירי באינו מעלה לה גם מאי בעי רש"י במאי שכ' שלא הקדיש מעש"י עצמן וכבר כתבתי לעיל בזה באריכות והי' נ"ל דאפשר לומר דקשה לרש"י קושי' תו' מותר דקדיש לאח"מ הא ל"ה עבידא דאתי והי נ"ל לשיטת ר"י דיכול לכופה למותר וא"כ הוי בידו להקדיש מעכשיו מש"ה יוכל להקדיש לאח"מ אף דל"ה עבידי דאתי וכעין שכת' תו' לקמן דלמ"ד יכולה לומר א"נ וא"ע הוי בידה ומהני אפי' למ"ד אא"מ דשלב"ל ה"נ מהני לר"מ אפי' ל"ה עבידי דאתי וע"כ הוכרח רש"י לומר המותר קנוי לו תחת מ"כ ומכש"כ דא"ש טפי לשיטת המוהרמ"ש דהכל תלוי במ"כ ע"כ הוכרח רש"י לדקדק ולכתוב תחת מעה כסף ולפ"ז י"ל דמע"י עצמן לא קדוש לאח"מ כיון דא"י לכופה תו ל"ה עבידי דאתי, מעתה י"ל דמש"ה הוכרח רש"י לומר דלא הקדיש מע"י דא"כ הוי משמע דהמותר ממע"י עצמן ג"כ קדוש לאח"מ כיון דקתני עושה ואוכלת המותר כו' ובאמת המותר ממע"י עצמן לא קדוש לאח"מ דלא הוי עבידי דאתי ע"כ פירש רש"י המותר לחוד ודוק

עוד י"ל ע"פ שיטת הפוסקים בהקדיש דשב"ל עם דבר שלא ב"ל דל"מ למ"ד קני את וחמור ל"ק כלום וכ"ד קצת פוסקים עי' סי' ר"ג ובסמ"ע שם ע"כ מוכרח לומר דלא הקדיש רק המותר לחוד דאי הקדיש הכל כמו דל"מ למע"י דל"ה ע"ד ה"נ ל"מ למותר ולפ"ז י"ל דהוכרח רב להפך הברייתא ולא רצה לאוקמי בא"נ וסיפא אצטריך לי' די"ל דהי' קשה לו קושית הר"ן ל"ל נקט הדין במע"י עצמן דקדוש לאח"מ אבל אי אמרי' דבמע"י א"י לכופה א"ש דלא נקט במע"י עצמן דל"ה ע"ד

גם י"ל ע"ד הנ"ל דלכאורה ק"ל **(הג"ה שוב נ"ל די"ל ע"כ לא כתב הר"ן דצ"ל לכי מגרשא רק היכא דמטלת האיסור על הידים וחל האיסור בפ"א וכיון דלא חל עכשיו כמו שאומר שוב ל"ח משא"כ היכא דמטלת האיסור על מע"י שבכל פעם שבא המע"י לעולם חל האיסור שפיר יכול לחול כשימצא מקום לחול וראיה ברורה לזה מדלא מקשה הגמ' הך קושי' והא משעבדא לי' רק לתי' ר"ה ברי' דר"י דאמר באומר יקדשו ידי לעושיהן ולפמ"ש מיושב ולפי"ז מיושב הקושיא על מותר דמתני' מיירי שאומר שמע"י יהי' הקדש ע"כ שפיר מצי לחול כשימצא מקום לחול ודוק: ע"כ)** לפמ"ש הר"ן בנדרים דקושית הגמ' דלקמן והא משעבדא לי' קאי אף לר"מ דס"ל א"מ מכל מקום כיון דל"א לכי מגרשה דעתה מעכשיו וכיון דמעכשיו ל"מ אף אחר כך ל"מ א"כ ק' היכא דהקדיש הוא נימא נמי הכי כיון דמעכשיו ל"ת ה"נ ל"מ לאח"מ ואף דהייתי יכול לחלק דבאשה לאחר גירושין נהי דחייל מ"מ לא חייל על המע"י שעשתה קידם גירושין אבל באיש כיון דלאח"מ חייל על המע"י עצמן שעשתה תחתיו מש"ה א"צ לומר להדיא לאח"מ מ"מ מראיו' הר"ן שם מלאחר שיחלוץ לך יבמיך משמע דאין חילוק ולפמ"ש הב"ש סי' פ' דהיכא דהוי בידה ל"צ לומר לכי מגרשה א"כ י"ל ה"ה גבי בעל כיון דהוי בידו לענין מותר כשיטת ר"י ע"כ מהני לאח"מ אפי' בלא אמר וע"כ הוכרח רש"י לומר שקנוי לו תחת מ"כ, ולפ"ז מיושב הא דהוכרח הגמ' לומר דרב ס"ל מ"כ תחת מותר ולא להיפוך לשיטת מוהרמ"ש דהכל תלוי במעה דאי הוי מזונות תחת מעה ל"ה בידו ול"מ לאח"מ, והנה לשיטת הב"ש הנ"ל י"ל דעת הרמב"ם דקונמת מהני לדשלב"ל דלפמ"ש הב"ש דמש"ה מהני להרמב"ם יקדשו ידיך משום דהוי בידו וצ"ל בע"כ דלא ס"ל כשיטת הר"ן דלענין טוחנת ואופית ל"ה בידו וא"כ קשה לפמ"ש הר"ן ריש המדיר דהרמב"ם ס"ל דקושית הגמ' התם קאי לרבנן דפליגא על ריב"נ ול"ל קונמת מפקיע עי"ש וקשה מנ"ל להגמ' הא וצ"ל דס"ל להגמ' דאי הוי ס"ל קונמ' מפקיע למה א"צ להפ' ניחוש שמא יגרשנ' [ול"ל להגמ' דרבנן ל"ח לשמא או טעמו של הר"ן בנדרים ולשיט' הב"ש עדיין ק' לרבנן כיון דהוי בידה למה ל"מ לרבנן אפי' בלא קונמת ועדיין קשה ל"ל ניחוש שמא יגרשנה א"ו מוכח דמיירי שלא הקדישה הידים והוי דשלב"ל ממש רק דאפ"ה מהני לריב"נ דקונמת מהני לדשלב"ל ומש"ה לרבנן דל"ל הך סברא דקונמת מש"ה א"צ להפר ולפ"ז לפי"מ שהוכיחו הפוסקי' דקונמת לא מהני לדשלב"ל עי' בלח"מ ובנקה"כ י"ד סי' רל"ד מוכח בע"כ דהרמב"ם ס"ל לענין טוחנת ואופה א"י לומר א"נ וא"ע דמש"ה ל"מ אפי' באמרה יקדשו ידי אלא מטעמ' דקונמת ומש"ה א"צ להפר לרבנן כיון דל"ל האי סברא דקונמת ומוכח דלא כהב"ש

אך לפ"ז תיקשי לכאורה לפי"מ שנראה מל' הרמב"ם דיקדשו ידי מהני אפי' בלא קונם [וכ"נ שהבין הט"ו י"ד סי' רל"ד ס"ק נ"ט עייש"ה וכ"נ שהבין הח"מ והב"ש בשיט' הרמב"ם] דבשלמ' בגמ' אף דאמר ר"ה ברי' דר"י יקדשו ידי פי' הב"י דמיירי בקונם משום דקאי אמתני' דקונם אבל בדברי הרמב"ם דחוק לפרש כן כ"נ כוונת הח"מ והב"ש, ולדידי' אפ"ל דהרמב"ם סמך במ"ש האי דינא בה' נדרים מוכח דבקונם מיירי) וקשה הא הוי דשלב"ל וגם קושי' השני' דהא ל"א לכי מגרשה [ואפ"ל דהרמב"ם לשיטתו דס"ל דאף ק"ד מפקיע מידי שעבוד אך לפ"ז תיקשי מ"ט דרבנן דבשלמא אי תלוי בקה"ג י"ל דס"ל אין מעילה בקונמת כמ"ש באס"ז] והי' נ"ל דאפ"ל דה"ט דהנה לכאורה קשיא לשיטת הפוסקי' סי' ר"ג דמקנה דבר שלא בא לעולם עם דשב"ל דקנה הכל ומדברי הר"ן דהכא דתי' לקושי' תו' דל"ה בידה לומר א"נ וא"ע דא"י להפקיע עצמה מטחינה ואפיה וקשה נימא כיון דסו"ס יכולה להפקיע עצמה משאר מלאכות הוי כמו דבר שב"ל עם דשלב"ל לענין טחינה ואפי' [גם מוכח מזה דלא כמ"ש הט"ז בשם רש"ל דבכולל יכול לאסור אף מה שמשועבד לחבירו עי' יו"ד סי' רל"ד ולי הי' נראה דהתם טעמא אחרינ' כיון דאסרה לכל העולם ל"ש לומר אלמוה דהוי כמו איצטלא כיון דאינה מפקעת מבעלה לחוד] גם בס' הפלאה הניח בצ"ע לשיטה זו מהאבעי' בנדרים מאי בחילופיהן עיי"ש

ונ"ל דע"כ לא סבירא להנך פוסקים דמהני אגב היינו היכא שרוצה להקנות או להקדיש דאין מי שיקפיד כנגדו רק דאנן אמרי' דהקנין אינו חל מצד דהוי דשלב"ל בזה שפיר אמרי' דאגב מהני אבל לאסור בקונם דהוי פירות חבירו ע"ח דאפי' פירותיו ע"ח הו"א דל"מ לאסור כיון דאינו מטיל את האיסור רק ע"ח ולאו כל כמיני' לולי דמצינו כן דהא הגמ' עושה רבותא מזה שאוסר פירותיו ע"ח אבל דבר שלב"ל דמקרי פ"ח ע"ח י"ל דאין לו כח כלל לאסור כיון שאינו ברשותו אין לו כח להטיל איסור ע"ח ומאי מהני בזה מה שהוא דשלב"ל עם סו"ס על הדשלב"ל אין לו כח להטיל האיסור משא"כ במקדיש ומקנה דאינו מחייב לשום אדם רק מכח שמקנה לחבירו או מקדיש הדבר ממילא נאסר לאחר ואם הוא דשלב"ל אין הקנין או ההקדש נתפס אבל אם הוא עם דשב"ל מהני אגב ודוק בזה

ולפ"ז מיושב דברי הרמב"ם דמש"ה מהני ביקדשו ידי די"ל דס"ל כשיטת הר"ן דא"י להפקיע מטחינה ואפיה רק דאפ"ה מהני דלענין הקדש שפיר מהני מטעם אגב ואפ"ה א"ש לרבנן דס"ל א"צ להפר ה"ט כיון דלענין טחינה ואפיה ל"ה בידו ומטעם אגב ל"מ כיון דמתניתין מיירי בקונם ל"מ אגב כמש"ל דסו"ס אין יכול לאסור פירות חבירו ע"ח והא דמהני אף דל"א לכי מגרשה באומרת יקדשו ידיך דל"ל כמ"ש הב"ש מטעם בידו דהא לענין טחינה ואפי' לא הוי בידו דלענין זה נראה דל"מ אגב דסוף סוף לא אמר לכי מגרשא

ונ"ל עפי"מ דאי' במס' שבועות גמר בלבו צריך להוציא בשפתיו וקאמר התם דהוי תרומה והקדש ב' כתובים ופי' רש"י תרומת המשכן מוכח מזה דלענין הקדש א"צ להוציא