חמדת שלמה חלק ב קיד

לכאורה ע"כ מוכח דרב ס"ל דאף מה שכנגד המעה יכולה לומר איני נוטלת המעה כו' דלא כשיטת רבינו יונה, דהנה המהר"ם לובלין בחדושיו הקשה על שיטת רבינו יונה מהא דקאמר בגמ' ופליגא על ר"ל דאמר דטעמא דר"מ מפני שיכול לכופה הא ר"מ במותר איירי ולשיטת ר"י מודה רב במותר ותי' בדוחק מדאמר ר"ל מתוך שיכול לכופה למע"י ולא אמר למותר מע"י משמע דאפי' בעיקר מע"י יכול לכופה ופליג אדרב והנה כ"ז לשיטת הר"י צריכנן לדחוקי ע"כ כתי' מהרמ"ל אבל מסתם גמ' לא מוכח הך תירוצא וקשה קושי' מהרמ"ל הא ר"ל במותר איירי א"ו דרב ס"ל דאף במותר יכולה לומר איני נוטלת המעה ואיני נותן המותר ולפ"ז קשה על רב למה לא קאמר יכולה אשה לומר לבעלה איני נוטלת המעה ואיני נותן המותר דאם נימא דרב ס"ל מזונות דאו' א"כ הא דיכולה לומר על גוף המזונות א"נ וא"ע הוא מלתא דפשיטא כיון דמזונות דאו' א"כ ודאי מזוני עיקר ויותר הו"ל למנקט רבותא במותר לאשמועי' דמעה עיקר א"ו מוכח דרב ס"ל מזונות דרבנן א"כ הכל חדא המזונות והמעה וחדא מינייהו נקט והנה כ"ז לסתמא דתלמודן אבל רש"י לשיטתו דס"ל כשיטת ר"י כמ"ש המהרמ"ל שם א"כ אליבא דרש"י צריכנן לתירוצא דמהרמ"ל וי"ל דרב סבר מזונות דאורייתא ושפיר הוצרך רש"י לעיל דף מ"ג לפרש היכא דבע"כ מתזנא ל"ש איבה דמזונות א"כ עיקר התקנה לטובת הבעל ואינה יכולה לומר אי אפשי, מעתה ניחא דברי רש"י במשנה דלשיטתו ע"כ צריכנן לתירוצא דמהרמ"ל וס"ל לרש"י בשלמא אם מפרשי' דהמותר לבד הקדיש שפיר אפשר לומר תי' הנ"ל אבל אי אמרי' דהקדיש הכל לא שייך לומר טעמא דר"מ כו' אלא מתוך שיכול לכופה נעשה כו' הא גוף מע"י ודאי לא עליהם נתכוין דהא אין יכול לכופה עליהם ואין כאן נעשה א"כ מה"ת לומר נגד המותר דהקדיש הידים כיון דעל גוף מע"י לא נתכוין כלל ע"כ הוכיח רש"י דפירושו דהמותר לבד הקדיש ושפיר אפשר לומר כתי' מהרמ"ל אמנם הרמב"ם משמע מלשונו דס"ל הפי' במשנה שהקדיש הכל ול"ש תירוצא דמהרמ"ל מוכח שפיר דרב ס"ל מזונות דרבנן

ולפי"ז י"ל קושית הר"ן על הרמב"ם פ"ו מערכין הכ"ח שכ' המקדיש כו' אמר לה יקדשו ידיך לעושיהם הרי כל מעש"י הקדש ותמה הר"ן דא"כ מאי צריך ר"ל לומר מתוך שיכול לכופה כיון דמהני באמר ה"ה בלא אמר עי"ש שהרחיב הקושיא ולפמ"ש ניחא כיון דהרמב"ם מפרש המשנה דהקדיש הכל א"כ אף דנותר לה ונגד המותר יכול להקדיש הידים מ"מ נגד מעש"י איך יכול להקדיש ע"כ הוצרך ר"ל לומר מתוך שיכול לכופה מעתה שפיר יכול להקדיש אף דאינו נותן לה מ"מ הוי הקדש לכשיתן לה או שתמות ואף דאין אדם מקדיש דבר שלב"ל מ"מ כין שיכול לכופה חל ההקדש מעתה וכ"כ הרא"ה סברא זו והובא בפ"י רק הרא"ה ס"ל דר"ל ס"ל לאח"מ קדוש וזה דוחק דבירושלמי איתא להדיא דר"ל ס"ל מחיים קדוש ולפמ"ש ניחא ודוק ולפ"ז יש ליישב קושית מהרמ"ל על הר"י שכתבתי לעיל דלפמ"ש ע"כ מוכח דאף במעש"י יכול לכופה, ולפי שיטת המהר"ם שיף דס"ל דהכל תלוי במעה מוכח דר"י לא ס"ל כרמב"ם דאל"כ תקשי קושי' מהרמ"ל ואין לתרץ דדייק לשון מע"י דעדיין קשה דלמא ס"ל מעה תחת מע"י וא"ל איך יכול לכופה על מותר דלשיטת הרמב"ם נוכל לומר באמת דא"י לכופה רק מש"ה אמרי' נעשה משום דנותן לה ותי' מהרמ"ש ממילא נסתר לפ"ז היה הוכחה להרמב"ם דלא כשיטת ר"י אבל רש"י דס"ל מותר הוי מילתא באפי נפשי' שפיר נוכל לומר כתי' מהרמ"ל ומהרמ"ש ומזה ג"כ הוכחה לרש"י דמותר פירושו שהקדיש המותר לבד דאם הוי הפי' במתני' שהקדיש הכל קשה מנ"ל להגמ' להוכיח דפליגא אדר"ל דלמא כשיטת הרמב"ם וכנ"ל אבל אי הוי מלתא בא"נ מוכח דלא כרמב"ם והנה כ"ז הוא ליישב שיטת הרמב"ם שלא תקשה עליו אבל שיהי' הוכחה לדינו זה אין לנו עדיין אך לשיטת מהרמ"ל אפשר להוכיח מכאן שיטת הרמב"ם די"ל דהרמב"ם ס"ל כשיטת ר"י והי' קשה לו קושית מהרמ"ל וצ"ל כמש"ל לפי פי' הרמב"ם בגמ' והי' קשה להרמב"ם מנ"ל להגמ' לומר ופליגא דלמא הפי' במתני' כמו שפי' רש"י ול"ק ר"ל רק אמותר ע"כ הוכיח הרמב"ם היכא שנותן לה יכול להקדיש הידים אף שאין יכול לכופה והוכיח הגמ' שפיר דא"ל דלא קאי רק אסיפא א"כ קשה ל"ל למימר מתוך שיכול לכופה דהא מעלה לה ור"ל ס"ל מחיים קדוש כמו שאי' בירושלמי אלא ודאי דלא קש' אסיפא לחודא, אבל למוהרמ"ש אין הוכחה לדינו של הרמב"ם וקם הרמב"ם בשיטתו של מוהרמ"ל

אך לפ"ז תיהדר קושי' הפ"י הנ"ל לדוכת' על הרמב"ם כיון דס"ל כר"י בע"כ צ"ל כתי' מהרמ"ל ונסתרו דברינו לעיל גם הפוסקים כתבו דמסתימת הרמב"ם משמע דלא ס"ל כר"י ועוד דלפמ"ש ליישב שיטת הרמב"ם דהפי' במתני' שהקדיש הכל ל"ש תי' מוהרמ"ל על רב דס"ל יכולה אשה לומר איני ניזונית וא"ע לפ"ז דלשיטתי' ל"ש אליבא דרב תי' מוהרמ"ל היה להגמ' הוכחה ברורה דרב ס"ל מזונות דרבנן כמש"ל רק דלעיל כתבתי בלא הוכחה דהרמב"ם לא ס"ל תרוצא דמהרמ"ל ולפמ"ש ליישב מוכח דלא ס"ל אך דלפ"ז קשה סוף סוף מנ"ל להגמ' להוכיח דרב ס"ל מזונות דרבנן וא"ל כנ"ל דאל"כ אמאי לא מוקי מחיים קדוש ורוצה להעלות לה מעה דלמא ס"ל מזונות תחת מעה וא"ל א"כ תיקשי קושית תוס' אמאי לא מוקי במעלה לה די"ל כתי' מהרמ"ל דהא לשיטת הרמב"ם אם מעלה לה אף דא"י לכופה שייך נעשה וא"ל כנ"ל דהא להרמב"ם ל"ש נעשה מכח הרישא ז"א דהשתא קיימי' דרב ס"ל מה שתחת המעה דהוי מדרבנן יכול לכופה והוי ממש כמו לר"ל ותי' לא שייך לא מבעי' תי' מהרמ"ש דהא השתא א"צ הוכחה לדינו של רב דל"ק כלל מהברייתא וגם פי' מהרש"א שפי' ברש"י ל"ש לתרץ דהשתא א"צ להעמיד רישא בניזונת אך לכאורה י"ל זה דאם נאמר דרב ס"ל מזונות תחת מותר צ"ל דר"א ס"ל מעה תחת מותר ובמעלה לה מעה וזה דוחק בתי' התוס' ודוק ולפ"ז ניחא ג"כ דלכאורה קשה על מש"ל לתרץ קושית הפ"י דהי' קשה להגמ' אמאי לא קאמר יכולה לומר אני נוטלת מעה הא י"ל דלא קאמר כן דסמך על מה שאמר לאחר מ"ק וכהוכחת הגמ' אבל לפ"ז ניחא כיון דמרב גופא לא מוכח דאיכא למימר להיפוך כמ"ש רק מר' אדא מוכח וע"ז א"א לומר דרב סמך ע"ז וק"ל

ומה שנ"ל הוכחה לשיטת הרמב"ם דלכאורה קש' בגמ' דקדוק עצום מה לו לר"ל לומר ל"ת טעמא דר"מ כו' כיון דאין נ"מ מזה דהרי אדם מקדיש דבר שלא ב"ל וכמדומה לי שראיתי קושיא זו בשם הריטב"א וע"ק קושי' תוס' ד"ה לאחר שאתגייר על תי' הר"א משנזא אמנם לפי שיטת הרמב"ם ניחא דאיכא למימר דר"ל ס"ל באמת לחלוק כקושי' התוס' וס"ל באמת דר"מ ל"ס אדם מקדיש דבר שלב"ל רק היכא דהגוף בעולם וס"ל דטעמא באמת במתני' מכח נעשה רק דקושי' הגמ' קאי ל"ל לר"ל למימר מתוך שיכול לכופה כיון דמעלה לה וכדינו של הרמב"ם וא"ל דהא כנגד מעש"י אין מעלה לה ז"א דאם אמרי' היכא דהגוף הוא בעולם יכול להקדיש א"כ אף נגד מעש"י יכול להקדיש הידים כשאין לה א"ו דס"ל לר"מ אין אדם מקדיש דבר שלב"ל אף דהגוף בעולם ומקשה הגמ' שפיר ותי' הגמ' מההיא אין כו' פי' דר"ל קאמר מש"ה מתוך שיכול לכופה אף דנאמר דס"ל לר"מ אין א"מ דשלב"ל כלל וזה קאמר רק לרווחא דמלתא אבל מגוף אוקימתא לא נאיד ר"ל וכ"ז לשיטת הרמב"ם שפיר אפשר לומר דקושית הגמ' קאי ל"ל למימר מתוך שיכול לכופה אבל לשיטת הר"ן דאינו יכול להקדיש הידים אם אינו יכול לכופה תיקשי קושית תוס' וגם קושית הריטב"א ומוכח כהרמב"ם

שם ברש"י והמותר קנוי לו תחת מעה כסף, ויש להקשות כיון דרש"י כתב דהמותר הוא