חמדת שלמה חלק ב קיא

להוכיח ממתני' דהתם דאתי לאשמועינן תוקף החיוב ומשמע דאיירי בכל גוונא, גם י"ל מדתני להיות כשואל ושואל גמור ודאי חייב אף בלא היה לו נכסים דרחמנא שעבדי' ועוד יש להטעים הדבר מדמשני בשקנו מידו והיינו ק"ס וכיון דאין מטבע נקנה בחליפין אלו לא היו לו נכסים רק מעות לא הי' מהני אלו הי' צריך להקנות נכסיו וקשה למה לא קאמר סתם שהקנה לו ומהני אפי' במעות אג"ק א"ו דא"צ להקנות לו כלום רק דהחיוב הוא על גופו לשלם לו לכשיהי' לו וע"כ נקט כשקנו מידו שהוא סתם קנין הנהוג כמ"ש תוס' לקמן כיון דאין נ"מ לדינא כנ"ל נכון

שם י"מ הטעם משום הודאה ועי' ברא"ש שהקשה דמאי מהני לאותן הנכסי' שידעינן בודאי שלא הי' לו או וראיתי בס' הפלאה שתמה על הרא"ש דהא כ' תוס' להדי' דהיכא דהי' לו נכסים אפי' נאבדו כיון שכבר התחיל החיוב אפי' אם נאבדו וקנה נכסים אחרים אח"כ מהני וא"כ כיון דמהני הודאתו לומר שהי' לו נכסים ממילא מהני אפי' על אותן נכסים שקנה אח"כ כיון שכבר התחיל החיוב ועי"ש שנדחק מאוד, ולע"ד נראה בכוונת הרא"ש דס"ל הא דמהני אודיתא לא משום קושטא דמלתא דאמרי' באמת שיש לו דודאי קשה הדבר לומר כן בדבר הגלוי שאין לו ובפרט שאינו עושה כן רק כדי להקנות לו החיוב ועי' בנ"י ב"ב פ' מ"ש רק דס"ל דהוי קנין כיון דאומר בלשון הודאה ודאי גמר ומקנה וע"כ שפיר יוכל להקנות אג"ק אעפ"י שידוע שאין לו קרקע כיון שהוא בל' הודאה ממילא גמר ומקני אותו דבר שמקנה אג"ק דכל עקרו של תכסיס הקניינים הוא לדעת שגומר ומקנה וע"י לשון הודאה ידעינן שגמר ומקנה משא"כ בנידן דקיימי' דאם אין לו נכסים א"א לחול שום קנין מאי מהני מה שהודה שיש לו קרקעות כיון דהוא דבר הגלוי שאין לו ואמרי' מסתמא ודאי אין לו רק דנימא הואיל ואימר בלשון הודאה מקנה בלב שלם מה בכך הא א"י להקנות כיון דא"י להתחייב כלל אם אין לו ואין מקום לחיוב כלל ור"ת יש לומר דס"ל הא דמהני אודיתא הוא מטעם קושטא דמלתא וכמ"ש הנ"י שם ע"כ תי' שפיר ועי' במס' ב"מ דף מ"ו בתוס' ד"ה ונקנינהו ובפ"י שם ובתוס' פ' הגוזל שהביא הפ"י נראה דס"ל מטעם קושטא דמלתא אך תוס' ב"מ פ' הזהב נ' דס"ל מטעם קנין ודוק והארכתי בענין זה במק"א בשו"ת חמדת שלמה חאב"ע סי' ס"א ס"ב ס"ג עיש"ה

דף נ"ה ע"א תוס' ד"ה ולשבח דגבי אפי' משבח יתומים וכ"מ בפ' יש בכור כו' והק' מהרש"א למה לא הוכיחו מרישא דאין הבכור נוטל בשבת דע"כ מיירי משבח יתומים עי"ש שנדחק ביישוב הקושי' וכן הפ"י ולע"ד נראה פשוט דנהי דמוכח דמיירי אף משבח יתומים ומתני' מלתא פסיקא נקט דאלו אין נוטלין משום שבח שבעולם מ"מ הו"מ למימר דהא דהוצרך לומר מקולי כתובה שנו כאן לא קאי רק ליישב הא דאין נוטלין הכתובה משבת לקוחות דוודאי מיירי אף משבח לקוחות ולעולם דמצינן למימר דמשבח יורשים אף בע"ח אינו נוטל ע"כ הוצרכו להוכיח מולא הבנות במזונותיהן דגם ע"ז משני הגמ' התם תנאי כתובה ככתובה דמי ומוכח דגם משבח יורשים גובה בע"ח וע"כ הוצרכו לשנויי ת"כ ככתובה דמי וזה פשוט וברור לע"ד

דף נ"ו ע"א גמ' בעי ר"א נכנסה לחופה כו' תיקו ופסק הרמב"ם דח"נ אינו קונה והרא"ש דחה מדבעי ר"א הכא מוכח דרק לענין תוס' כתובה אבעי' לי' עי"ש ולע"ד נראה דהנה ר"א בעי אם חובת חופה קונה או ח"ב ופשיט הגמ' מדתני ר"י שנא כ' לה אלא על חיבת לילה הראשו' ולכאורה צריך להבין מנ"ל לר"י הא ודוחק לומר דהי' מקובל כך ע"כ נראה כיון דלעיל קאמר הגמ' דטעמא דרבנן אף דאזלו ג"כ בתר אומדנא מ"מ גובה מן האירוסין דה"נ אומדן דעתא משום אקרובי דעתא הוא וה"נ איקרבו וכיון שכן מה"ת לעשות פלוגתא רחוקה דרבנן סברי דאומדן דעת הוא רק משום אקרובי דעתא דאירוסין וראב"י סובר משום אקרובי דעתא דחיבת ביאה וע"כ כ"מ דמצינו שלא להרחיק המחלוקת עדיף דבשלמא אי הו"א דרבנן לא אזלי כלל בתר אומדנא שפיר מצינן למימר דמא דאזיל בתר אומדנא בעי דווקא ח"ב אבל כיון דרבנן אזלי בתר אומדנא נהי דע"כ ראב"י ס"ל דאקרובי דעתאן דאירוסין ל"מ מ"מ אקרובי דחופה דהוי אקרובי דעתא יותר מהני ולפי"ז אם נימא דח"נ בעלמא קונה מה"ת נימא דהכא ל"מ כיון דודאי הוי אקרובי דעתא יותר מאירוסין כיון דקנה לה לכל מילי אפי' בנדתה והדרי הקושי' מה"ת להפליג פלוגתתם אבל לשיטת הרמב"ם י"ל אדרבא כיון דבאמת ח"נ בעלמא א"ק רק הכא אבעי' כיון דמ"מ כנסה לחופה אף דפ"נ בתוך חופתה ול"מ החופה מ"מ הוי אקרובי דעתא יותר מאירוסין וי"ל דראבי' מודה לרבנן כיון דהוי עכ"פ התחלת חופה דכ"מ שאפשר למעט במחלוקת עדיף ובזה ניחא נמי דלמ"ש הרא"ש שפ"נ קודם ל"ל נקט היתה נדה ונכנסה לחופה ולשיטת הרמב"ם א"ש דבזה לא הי' התחלה כלל לאקרובי דעתא ודוק

שם תוס' ד"ה ה"ז מקודשת ואור"י דאי לאו דילפי' מתנאי ב"ג וב"ר ל"ה שום תנאי מבטל המעשה כו' והקשה הפ"י עדיין מאי תי' הר"י על נזיר דהוי דבור ודבור וגם הקשה בנזיר ת"ל דא"א לעשות ע"י שליח וע"כ דהתם ל"ב דיני תנאי והדרי קושי' התוס' לדוכת' וכ' שמצא דברים אלו בחי' רמב"ן בב"ב וע"כ רצה לתרץ דמתנה עמש"כ בתורה הוי כמפליג בדברים וכ"כ הרמב"ן שם בשם הר"ת עי"ש וכ"מ בתוס' ישינים אמנם לי הי' קשה דמפליג בדברים לא שייך רק במה שבינו לבין אחרים משא"כ לגבי נפשי' ל"ש מפליג בדברים וא"כ בנזיר הדרי' הקושי' לדוכתי' ומצאתי ת"ל כדברי בחי' רמב"ן הנ"ל דבנזיר ל"ש מפליג בדברים, וראיתי בפ"י בגיטין שתי' על קושי' השני' הנ"ל משום דנזיר הוי דבור ודבור ע"כ יכול התנאי לבטל המעשה אף דאפשר לעשות ע"י שליח עי"ש באורך

ולענ"ד קשה לשיטת גדולי הפוסקים ר"ה גאון הרי"ף והרמב"ם דבמעכשיו ל"ב ת"כ ולפי"ז צ"ל דמאי שאמר משה רבינו ליהושע ליתן לב"ג וב"ר מעבר לירדן לא מעכשיו רק כשיעברו וא"כ ל"ה רק דבור שאמר ליתן ע"ת כשיעברו ואפ"ה הוצרך לדיני תנאי ומוכח דלא כס' הפ"י ועי' ברשב"א בגיטין פ' מי שאחזו שהביא שיטת הירושלמי להיפוך משיטת הגאונים הנ"ל דבאם ל"ב ת"כ רק במעכשיו בעי ת"כ והקשה הירושלמי אם לא יעברו לאו כלאחר דמי ותי' שני' היא שהי' מוחזקת בידם משמע דמשה ציוה ליתן מעכשיו וע"כ שפיר הוי מעשה ועי"ש בח"י הרשב"א שנראה מדבריו שהרמב"ן ס"ל ג"כ כשיטת הירושל' וע"כ לשיטתם א"ש תי' הפ"י אך לשיטת הגאונים הנ"ל הדרי' קושיא הנ"ל לדוכתי', אמנם לפי מאי שתי' הרמב"ן בבבא בתרא דבנזיר, משום דהוי תנאי שבינו לבין עצמו על כן לא צריך דיני תנאי ודווקא מאי שמתנה עם אחרים צריך דיני תנאי ולסברא זו א"ש אף לשיטת הגאונים והרמב"ם דס"ל דתנאי דב"ג וב"ר ל"ה רק דבור אך על תי' הפ"י קשה לשיטת הגאונים הנ"ל]

והנה מחמת כפילת התנאי בנזיר ל"ק כיון דאמר ע"מ ל"ב כפילת התנאי ושפיר מצינן למימר הואיל והתנה עמש"כ בתורה ל"א מכלל הן אתה שומע לאו אפי' בע"מ כיון דע"כ התנאי מבטל המעשה ול"ד לשאר ע"מ דאם יקוים התנאי יהי' מעכשיו ולא יהי' שום ביטול להמעשה משא"כ באם דהתנאי מבטל שלא יחול רק אח"כ וכמ"ש הרשב"א שם בשם הראב"ד משא"כ במתנה עמש"כ בתורה אפי' ע"מ ל"מ **(כל הדברים בכאן רק בדרך פלפול לפלפל בדברי הראשונים ז"ל אבל לא למידן דינא בדיני ממונות כי בכל אלה דנים בזה"ז ע"פ דינא דמלכותא.)**