חמדת שלמה חלק ב יא

בסוטה אלא מעתה אשת כהן ויש לו אח חלל דהוי ס"ד דהק"ו שייך אף בזה וע"כ רוצה לסתור הק"ו משום דהוי פשיטא להגמ' דאח חלל מותר לייבם תיפוק לי' דאי ל"א הק"ו מוכח דדינא דרב הוי בלא הק"ו ואפ"ה אמרינן אף לגבי בועל טומא' כתיב בה וא"כ עדיין אסורה ליבם משום טומאה אך הא לא ק"מ חדא דבאמת אף אי ל"א הק"ו דבמקום מצוה ל"א ק"ו כדמספקא לי' לר"י אפ"ה י"ל כיון דכתב רחמנא לשון טומא' גלי לן רחמנא שברא זו לומר דהוי כאלו זנתה תחתיו דיבם כיון דמשום נישואי אחיו בא לייבם אבל היכא דטומאה זו לא שייכא לגבי היבם כגון שיש לו אח חלל ולגבי דידי' אפי' אשתו שנאנסה שרי' ליכא לריבוי' מלשון טומאה כלל ונהי דמשום ק"ו הוי ס"ד להגמ' דאיכא למילף לאסרה דס"ס במותר לה נאסרה באסור לה מבעי' יהי' מאיזה טעם שיהיה עד שהוצרך לשנוי' ליה דאפי' ק"ו ליכא מ"מ זה פשיטא לי' דמלשון טומאה דכתי' גבי בעל ליכא למיסרה ליבם דלדידיה אין זה טומאה כלל וע"כ בלא הק"ו לא הוי ק"ל

עוד י"ל דבאמת דינא דרב ליתא רק אי אמרינן הק"ו דכיון דאמרינן הק"ו ממילא שייכא לשון טומאה לגבי היבם מכח הק"ו וע"כ אמרינן דאפי' צרתה אסורה משום טומאה כתיב בה משא"כ אי לא הוי אמרינן הק"ו ממילא ל"ה אמרינן דינא דרב ולפ"ז א"ש בפשיטות דהקשה הגמרא אלא מעתה אשת כהן ורצה לסתור הק"ו וממילא נסתר דינא דרב וראיתי בספר בית מאיר שכתב ולפום ריהטא י"ל ראיה מזה לשיטת הראב"ד דסוגיא דהתם פליגא על רב עיי"ש אמנם תימה בעיני כיון דהתם מקשה הגמרא בפשיטות אלא מעתה משמע דזה יסוד מוסד דמתייבמת וא"כ איך נימא דלסוגיא דיבמות לרב באמת אינה מתייבמת אבל לפמ"ש א"ש דאליבא דאמת לכ"ע מתייבמת דהיכא דל"ש הטומאה לגבי היבם דלגבי דידי' אונס משרי שרי ממילא ליכא למימר טומאה כתיב בה ודוק

ולפ"ז יש ליישב קושיית התוס' על סוגיא דסוטה דפריך ותתייבם יבומי והקשו תוס' הא הוי ספק צרת סוטה ואיך אפשר להתייבם והרא"ש כ' כיון דטומאה ל"ה רק לגבי לאו ע"כ סוטה ספק ל"ה אפי' ספק ערוה וצריך להסביר דבריו כיון דזה הוי חידוש לומר דסוטה הוי כמו ערוה כיון דאינ' מח"כ ולכ"ע קידושין תופסין בה אפי' לר"ע ע"כ אין לך בו אלא חידושו דוקא סוטה ודאי אבל ספק סוטה ל"ה אפי' ספק ערוה אך אכתי צ"ע מנ"ל להגמרא להקשות בפשיטות ותתייבם יבומי דלמא הוי כמו ספק ערוה אך לפימ"ש י"ל שפיר כיון דהתם לא אסיק עדיין הק"ו עד דשני רבא לבסוף א"כ באמת ליתא לדינא דרב דל"ש לומר כלל טומאה כתיב בה לגבי היבם ולפ"ז באמת לר"י דלית ליה הק"ו הוי קשיא לי' שפיר ותתייבם יבומי ואף למאי דמשני הגמ' לאחר ולא ליבם מ"מ כיון דטומאה דכתיב גבי בעל לא אסרה ליבם רק מה דאסרה רחמנא להדיא ליבם י"ל דליכא למדרש טומאה כתיב בה כעריות דבשלמא אי משום הק"ו נאסרה ליבם א"כ הטומאה דכתיב לגבי בעל הוי כמו דכתיב גבי יבם משא"כ אי ילפינן לי' מילפותא אחריתא: **(הג"ה ובזה יש לעיין דאפשר אף לפ"ד הנ"ל לאחר דילפינן דאסורה ליבם שפיר מצינן למימר טומאה כתיב בה ועכ"פ קושיית הגמ' א"ש דכל כמה דלא נפ"ל איסור לגבי יבם ל"ל טומאה כתיב בה דהוי כערוה לגבי יבם: ע"כ

)** אך לפ"ז תיקשי קושית התוס' שם על מ"ד שם א"ה אפי' חליצה כו' והקשו בתוס' הא לאחר כתיב גבי טומאה ודאי ותירצו דלטומאה ודאי לא צריך לרבויי משום דנפקא לן מטומאה דכתיב בה ולפמ"ש נסתר תי' התוספת כמובן, והנה גם לשיטת הראב"ד דס"ל דהסוגיות חלוקות וסוגיא דסוטה לית לי' כלל הא דרב ק' ג"כ קושית התוס' רק ארווחנא לפמ"ש ל"צ לדחוי הא דרב מהלכת' ולומר דהוי ספיקא דדינא כיון דסוגיא דסוטה ל"ס להו הא דרב ולפמ"ש י"ל דאליבא דאמת דאמר רבא התם ק"ו במותר לה נאסרה ולדידיה שייך למדרש טומאה כתיב בה כעריות לגבי יבם וע"כ ממילא הלכתא כרב רק ר' יוסף דהתם דבע"כ ל"ה ס"ל הק"ו וכמו דאבעי ליה לר"י מי אלי' ק"ו במקום מצוה וע"כ ממילא ליכא למדרש דרשא דרב טומאה כתיב כו' אבל לדידן שפיר קם הלכתא כרבא דס"ל הק"ו וממילא הלכתא כרב, [אך דלשיטת הראב"ד ממילא ל"ק כ"כ כיון דלדידיה הסוגיות חלוקות י"ל דסוגיא דסוטה ל"ס לחלק בין ספק סוטה לודאי ובפרט לגי' הראשונים דגרסי' מתיב ר' יוסף ביבמות מוכח דל"ה ס"ל לחלק ובסוטה הוא ג"כ ר"י ודוק

אמנם ליישב קושיית תו' בסוטה (דף ה ע"ב) דהא לאחר כתיב גבי טומאה ודאי נראה דהנה כתבו תו' והמפורשים דאף דעשתה התורה ספק כודאי גבי סוטה אפ"ה ל"א דספק סוטה תהיה פטורה מן החליצה דלחומרא עשתה התורה כודאי ולא לקולא ויש להטעים הדבר אף דלכאורה מדאורייתא קשה הדבר לחלק ועיין בספר ב"מ מ"ש על הב"ש בזה וכיון דעשתה התורה כודאי דלוקין עלי' נימא דלגמרי עשתה התורה כודאי אמנם י"ל דה"ט דכיון דעשתה התורה ספק כודאי תיקשי למה כתבה התורה הלאו גבי וודאי סוטה ול"כ גבי ספק סוטה וממילא הוי ידעינן וודאי סוטה ע"כ צ"ל לארויי לן לומר דאף דלוקין משום ספק סוטה מ"מ טומאה לא מיקרי רק ודאי סוטה דכתיב בלשון לאו או דווקא היכא שודאי נבעלת אבל מאי דאסור' משום ספק לא מיקרי טומאה ודאית ונ"מ דחולצת אבל כ"כ דאין לנו ראי' לחלק בין סוטה ודאית לספק סוטה לא מחלקינן כיון דהכתוב עשאה כודאי ולפ"ז מיושב קושית תו' דלר"י דנפקא ליה מוהיתה לאיש אחר וע"ז ל"ק כלל דהו"ל למיכתב בספק סוטה דאין כאן מקומו כלל רק שם בפרשת גירושין דכתב לן רחמנא דהגט מתירה לעלמא כתב קרא לאיש אחר ולא ליבם אבל בפ' סוטה לא עסקי' בהתירא כלל ואין מקום לכתוב לאיש אחר ולא ליבם ע"כ כיון דעשה הכתוב הספק כודאי הקשה הגמרא א"ה חליצה נמי לא תבעי ולקושי' למה לא כתב רחמנא הלאו בספק סוטה בע"כ צריך לתרץ בתי' אחר [וי"ל כיון דעכ"פ הוצרך לכתוב אחרי אשר הוטמאה בפ' גירושין משום דרשא דלאחר ולא ליבם דשייך שם וכיון דהוי מענינא דקרא כלל הלאו ג"כ שם] ע"כ ס"ל לר"י שפיר דמלאיש אחר ולא ליבם נפקא לן אף ס' סוטה משא"כ לדידן דנ"ל מהלאו דכתיב אחרי אשר הוטמאה שפיר י"ל דמוכחינן מדלא כתיב הלאו בספק סוטה מוכח דספק סוטה ל"ה טומאה להיות פטורה מן החליצה ועי' בב"ח שהעיר מזה

ולפי"ז יש מקום ליישב קושי' המ"ל שהקשה לס' התוס' דס"ל דל"מ טומאה רק מ"ד גבי לאו א"כ לר"י בן כיפר דל"ל בסוטה לאו ואפי' זנאי וא"כ לדידי' צרת סוטה אינה אסורה וא"כ מה הקשה הגמ' ריש מכילתן לרב ליתני כו' הא י"ל בפלוגתא לא קמיירי ולפמ"ש י"ל אדרבא לר"י בן כיפר דל"ל לאו בסוטה ול"צ לחלק בין סוטה וודאי לס' סוטה י"ל דמונטמא דכתיב בס' סוטה נפקא לן דטומאה כתיב בה כו' ואפי' ספק סוטה פוטרת צרתה דלדידי' אין לנו ראי' לחלק בין ס' סוטה לסוטה וודאית וי"ל דאפי' ס' סוטה טומאה כתיב בה

אמנם עדיין קשה קושי' המ"ל דאי נימא לר"י בן כיפר אפי' ס' סוטה טומאה כתי' בה תיקשי מתני' דסוטה דקתני חולצת וא"נ דלדידי' אע"ג דטומאה כתיב בה אפ"ה צריכה חליצה כס' ר"י דהתם כיון דמבעלה בעי גט וא"כ עדיין י"ל בפלוגתא לא קמיירי אך בזה אפ"ל דלר"י ב"כ באמת א"צ חליצה בס' סוטה ופליג אמתני' דסוטה ואף אם נימא דלר"י ב"כ צריכה חליצה אף אי כתיב גבי טומאה