חמדת שלמה חלק ב קח

רחמנא כיון דלא תלוי דין סקילה בדין פב"א אבל אי ילפי' בגרה מוהוציאו את הנערה א"כ ל"ל ילפותא דל"ב קרא כדכתיב רק מהא דחייב רחמנא בסקילה בבגרה קשה שפיר מנ"ל כיון דהס' חיצונה דבעי קרא כדכתיב וכיון דחדית רחמנא דבעי סקילה ממילא בעי פב"א ולעולם דבעי קרא כדכתיב א"ו מוכח אי ילפי' מהנערה שהיתה כבר ילפי' מיני' בכ"מ דל"א אשתני גופא ומוכח שפיר דל"ב קרא כדכתיב, ועפ"ז י"ל בכוונת דרשת הספרי כמו תלמודן דמחמת הנערה שהי' כבר מוכח דל"ב קרא כדכתיב אך רחוק הוא להעמיס כן בכוונת הספרי אך לפע"ד נראה דלשיטת הספרי ל"צ דרש להנערה שהיתה כבר דהנה כתבתי לעי' לפרש דברי הרמב"ם בהא שכ' אבל שאר נערות מאורסת שלא הי' להם דין הוש"ר שכוונתו אף שהי' הבעל מש"ר רק כיון שאין דנין בו דין הוש"ר כגון בגיורת או בבגרה והנה האמת שלא מצאתי במפרשים שהתעוררו על לשון זה אך לכאורה נ"ל להביא ראי' ממאי שתי' הפ"י על קושי' דלמא בישראל לא אתי למעוטי רק הדין החדש ותי' דזה מוכח מבת"י ולכאורה דבריו אינם מובני' דבת"י מיירי לענין קנס ומנ"ל למעוטי לענין מיתה א"ו דמוכח דס' כיון דאמעט מקנס ואין בו דין הוש"ר ממילא אמעט מהחידוש של מוש"ר, ולכאורה נ"ל להביא ראי' ממאי שפסק הרמב"ם דאם באו עדים לאחר בעילת הבעל סוקלין אותה בבית הסקילה ותמה עליו הראב"ד דכל דין מוש"ר הוי בבעל ואפ"ה סוקלין אותה על פב"א ועי' בהרה"מ שכ' ראי' לדין הרמב"ם בבאו עדים לאחר שבגרה מברייתא וכ' שסובר רבינו דה"ה בבעל דבתרווייהו אשתני דינא רק דקשה עליו קושית הראב"ד והניחו בקושי' ולדידי צ"ע טובא דכמו שכ' הרה"מ שיש ראי' לדין הרמב"ם בבגרה מהברייתא דמשבגרה הוציא עלי' ש"ר דקתני היא או זוממי' מקדימין לבה"ס ה"נ יש ראי' לדין הרמב"ם בבעל מברייתא דאי' בסוף הסוגי' לא אמר לעדים באו והעדוני הוא אינו לוקה כו' היא או זוממי' מקדימין לבה"ס וקשה שם ג"כ למה קתני בה"ס א"ו כדינו של הרמב"ם דבאו עדים אחר שבעל אין סוקלין אותה על פב"א וצע"ג על הרה"מ שלא הביא ברייתא זו לסייע לדברי הרמב"ם אם לא שנאמר לפי מה שראיתי בתוספתא דמכילתן ואי' שם שני הברייתות ובברייתא של בגרה אי' היא או זוממי' כמו בגמ' ובברייתא. של לא אמר לעדים ליתא שם מלת היא רק זוממי' מקדימין וא"כ אין ראי' לרמב"ם ואפשר שכן הי' גי' הרה"מ אבל לפי"מ דאי' הגי' בגמ' דילן בברייתא של לא אמר לעדים היא או זוממי' מקדימין לבה"ס מוכח להדי' כדברי הרמב"ם דבבעל א"ס אותה עפב"א וכמ"ש, ולענין קושי' הראב"ד תי' במ"ע לחלק בין הוש"ר לבאו עדים בלא הוש"ר דבהוש"ר סוקלין אותה בכ"ע עפב"א והנה באמת החילוק של המ"ע מבואר כמעט ברמב"ם עצמו דלעי' כ' להדי' דבהוש"ר סוקלין אותה עפב"א אם זנתה קודם בעילת הבעל משמע להדי' דהעדים באו לאחר בעילת הבעל רק שהיא זנתה קודם בעילת הבעל וצ"ע על שלא תי' הרה"מ כן

אך נראה דקושית הרה"מ היא כך כיון דראיות הרמב"ם הוא מהברייתא דקתני משבגרה הוציא עלי' ש"ר א"כ מוכח דאף בש"ר אמרי' היכא דאשתני דינא דאין סוקלין עפב"א וכיון דהרמב"ם מדמה בעל לבגרה א"כ קשה אף בהוש"ר בבעל למה סוקלין אותה עפב"א והנה אמנם כן הוא לפמ"ש בכוונת הרה"מ עפ"י גירסת הספרי אך לפמ"ש לפי גי' תלמודא דידן ויש ראי' להרמב"ם מברייתא דלקמן א"כ שפיר יש לחלק כמ"ש המ"ע ובבגרה טעמא אחרינא דאפי' ע"י הוש"ר אין סוקלין אותה עפב"א ואפשר דמש"ה כ' הרמב"ם הלשון דין הוש"ר כי היכא דלא נצטרך לומר טעם חדש על בגרה דאפי' בהוש"ר אין סוקלין אותה עפב"א ע"כ סובר אליבא דאמת דבבגרה כיון דאין דנין אותה בדין הוש"ר אין לה דין הוש"ר ואף דרבא לא הי' רוצה לחלק היינו כי היכא דלא נשבש ברייתא דשילא אבל אליבא דאמת יותר נכון לומר דלא מקרי הוש"ר ולומר דמש"ה אין סוקלין אותה עפב"א, יהי' איך שיהי' מוכח לכאורה כרמב"ם דבבעל בלא הוש"ר אין סוקלין אותה עפב"א

ולפי"ז י"ל ראי' לפי' הרמב"ם דלא כרש"י בהא דאמר בבא מש"ר חידוש כו' דהנה תוס' ישינים הקשו לפי' רש"י מברייתא דלא אמר לעדים ל"ל נימא אשתני דינא ותי' דמ"מ בא ע"י הוש"ר עי"ש והנה לפ"ד הרמב"ם הנ"ל דסוקלין על בה"ס מדקתני בברייתא בה"ס וקשה קושי' הראב"ד מכל מוש"ר דהוי בבעל ועכצ"ל כתירוצו של המ"ע לחלק בין הוש"ר לבאו עדים בפ"ע וא"כ מוכח דבברייתא דקתני לא באו עדים לא מקרי הוש"ר כלל ואם נאמר כפי' רש"י דרבא סובר אשתני דינא זולת בהוש"ר קשה קושי' התוס' דהיכא דל"א לעדים כי היכא דל"מ הוש"ר לענין פב"א ה"נ לימא דל"מ הש"ר לענין סקילה גופא א"ו מוכח כפי' הרמב"ם וי"ל דרבא ל"ס אשתני דינא וכמו שפי' תוס' בשיטת ר"ש ואין להקשות לפי"מ שפי' הה"מ בטעם הרמב"ם דבבגרה אין סוקלין אותה עפב"א וכן בבעל משום אשתני דינא א"כ קשה דבאו עדים לאחר שנ"ל שזנתה בב"א דסוקלין אותה עפב"א נימא ג"כ אשתני דינא [ואפ"ל דזה לא מיחשב א"ד כיון דעדיין אפשר לה לבוא לידי סקילה ע"י הוש"ר] אך זה לק"מ לפי"מ שהוכחתי שיטת הרמב"ם עפ"י פסקו דחופת נדה אינו קונה א"כ ל"ש חידוש של רש"י כלל דכיון שבאו עדים שזנתה קה"ח אגלאי מילתא דהחופה ל"ק כלל והוי כמו לא נכנסה לחופה ות"ל כוונתי בס' זו לדעת הגאון הגדול בס' הפלאה ולפ"ז ל"ק קושי' הנ"ל דבבאו עדים לאחר שנ"ל בע"כ שזנתה קה"ח דלאה"ח הוי בחנק בלא הוש"ר וכיון שזנתה קה"ח ל"ה חופה כלל ול"ש א"ד ודוק היטב

ולפמ"ש בכוונת הרה"מ שלא רצה לחלק כתי' המ"ע אשר הוא מבואר ממ"ש ברמב"ם משום דקשי' מברייתא כמש"ל יש מקום אתי ליישב קושי' הראב"ד והרה"מ בד"א נכון דלפע"ד נראה די"ל ס' א"ד ל"ש רק היכא דהדין שייך כמו מעיקרא רק שהתורה גזרה לשנות הדין כגון נערה שזנתה ונתבגרה דאלו זנתה בבגרה הוי אותו האיסור ואותו הענין בעצמו כמו בנערה ואפ"ה גזרה התורה לשנות הדין ע"ז שייך שפיר לומר א"ד וכדומה אבל היכא שעיקור המציאות לא שייך עכשיו כגון כאן לפ"מ שכ' המ"ע לחלק דבהוש"ר גזרה התורה לסקלה עפב"א אבל בלא הוש"ר אמרי' א"ד ול"ק דאף בהש"ר נימא ג"כ א"ד דכיון דקי"ל כראב"י דמוש"ר ל"ה רק בבעל א"כ ל"ש לומר במוש"ר א"ד די"ל כיון דגזרה תורה בהוש"ר לסקלו בכ"ע עפב"א אלו הי' שייך הוש"ר אף לאחר שבעל באמת הי' סוקלין אותה עפב"א והא דאין סוקלין אותה משום דל"ש דאיך יכול לומר ל"מ בתולים לאחר שבעל הוא וכיון דהקפידה התורה דל"מ הוש"ר רק שיטעון הבעל טענה מבוררת בעצמו ואפי' הביא עדים ל"מ דבעי ל"מ לבתך בתולי' ממש ע"כ לא מקרי א"ד כיון דהמציאת ל"ש אבל בלא הש"ר א"נ דסוקלין אותה על פתח בית אביה בבעל הוי שפיר אשתני דינא דבלא הוצאות שם רע איכא במציאות שזנתה אחר שבעל אבל בבגרה אף בהוצאות שם רע שייך לומר אשתני דינא דמיד שבגרה אף אם זנתה אח"כ והבעל הוש"ר שזנתה בבגרות אפ"ה הוי בחנק אע"ג דהוש"ר שייך שיאמר לא מצאתי בתולים שטען טענה מבוררת מה לי שיאמר שזנתה בבוגרות או בנערות ואפ"ה א"ד הוי שפיר א"ד אף בהוצאת ש"ר ומש"ה אין סוקלין אותה על פתח ב"א

ועפי"ס זו י"ל שיטת הרמב"ם במאי שמחולק עם הר"ח דהר"ח סובר דבוגרת אין לה ט"ד רק טענת פ"פ והרמב"ם סובר בהיפוך [ועי' מש"ל במקומו ובר"פ האשה שנתארמלה] וראיתי בס' הפלאה שפי' דלשיטת הר"ח צ"ל הא דקתני בברייתא משבגרה הוציא עליה שם רע היינו שבעלה כשהיא נערה רק הוצאת שם רע הי' בבגרה כיון דלראב"י צריך הבעל לטעון טענה מבוררת לא מצאתי