חמדת שלמה חלק ב קא

שילי"ט בס' נתיבות המשפט שלו שת"י, אמנם נראה דאף בקדשי בדק הבית מצינו אפי' היכא שלא הפסיד להקדש רק הואיל ונהנה חייב כדאיתא ר"פ הנהנה מן ההקדש כל דבר שאין בו פגם כיון שנהנה מעל כיצד נתנה קטלא בצווארה כו' מוכח דאע"ג דאין הפסד להקדש בכך אפ"ה שייך מעילה א"כ מוכח דהתשלומין הם רק לכפרה כמו קדשי מזבח ע"כ נ"ל לפמ"ש הרמב"ם בה' מעילה דמעילת קדשי מזבח אזלי לנדבות ציבור ולוקחין מהם עולות א"כ בפשיטות מצינו לחלק כיון דבקרבן ל"א קלב"מ וא"כ הכא דהק"וח גופי' הם לצורך קרבן וכל הקרבנות באים לרצות ע"כ י"ל דל"ש כלל קלב"מ ול"ד למעילת קדשי ב"ה דאין לוקחין בהם קרבנות וע"כ ל"ה דינו כקרבן ושפיר י"ל קלב"מ גם אפשר לאשכוחי היכא דהקריב אשמו שלא לשמה ואכל נותר ממנו ובזה אפ"ל דהק"וח שמשלם מצטרף לאשם אחר שצריך להביא וכמ"ש הרמב"ם בהפריש שני סלעים לאשם ולקח ממנו שני אלים לחולין א' יפה ב"ס וא"י עשרה זוז דאי' במשנה דכריתות פ"ו היפה ב"ס יביא לאשמו והשני למעילתו שכ' הרמב"ם שהיפה עשרה זוז עולה לקו"ח של מעילתו וא"כ בזה ג"כ הואיל ומעל באשם שלו מצטרף הקו"ח להאשם אחר הואיל ומכח אשם שלו קאתי ובאשמו ודאי ל"א קלב"מ ודוק היטב

דף ל"ב רש"י ד"ה ואי ממונא לקולא כ' רש"י שרשות הי' ביד הסנהדרין להלקותו וי"ל דהא חייבי מלקות מצוה להלקותם ולמה כ' רשות ונ"ל עפי"מ שהקשו תוס' דלמא ש"ה דגלי קרא ותי' דא"כ ח"כ מנ"ל וקשה דהא לכאורה חייבי לאוין שפיר מצינן למילף מחובל ואי דהותר מכללו הא ח"ל ג"כ הותר מכללו אצל יבום ואי דשם הטעם דעשה דוחה ל"ת ה"נ י"ל בחייבי מלקות הוא משום דעשה דוחה ל"ת וא"ל דהתם לאו משום דעשה דוחה לא תעשה רק משום דמצותו בכך דלולי זאת לא מצינן לקיים מלקות בשום מקום וכעין שכ' תוס' ריש יבמות דמש"ה ל"מ למילף יבום בח"כ מאשת אח משום דמצותו בכך דז"א דהא כ' תוס' ביבמות דף ד' ע"ב ד"ה כולהו דהא דילפי' דעשה ד"לת מכלאים בציצית ול"א שאני כלאים שהותר מכללו בבגד"כ, ותי' דלאחר דידעינן דעשה דו"לת אמרי' דבג"כ גופי' משום דעשה דל"ת ואם כן ה"נ במלקות י"ל הטעם דעשה דל"ת ודמיא ליבום וע"כ י"ל דכ' רש"י שרשות ביד הסנהדרין דהא הסנהדרין עונשין מ"מ וכדאי' שמעתי שהסנהדרין היו מכין ועונשין שלא מה"ת וזה ע"כ לא הוי מטעם דעשה דל"ת ושפיר הוי הותר מכללו משא"כ יבום דלא הוי רק משום עשה דל"ת י"ל דל"ה הותר מכללו ודוק

ובזה יש מקום עיון על מ"ש הרמב"ם והוא משנה ערוכה בב"ק ומס' שבועות דחובל ביוה"כ חייב ולכאורה הייתי רוצה לומר דמלאכת יוה"כ ג"כ הותר מכללו במקדש ועי' סוף יומא דרצה למילף עינוי ממלאכה וקאמר מה למלאכה שכ"ה מכללו ומוכח מאי שמותר במקדש מיקרי הותר מכללו ולפמ"ש מוכח דמאי דנדחה ע"י מצוה לא הוי הותר מכללו לענין זה דאל"כ הדרי קושי' תוס' לדוכתיה, ועוד ק"ל על הרמב"ם ממאי דאי' בסוף הסוגי' אי רנב"ה ופי' רש"י דמרנב"ה מוכח ע"כ דח"ל א"פ מתשלומין מדהוצרך לעשות יה"כ כשבת ת"ל משום מלקות אע"כ דמלקות א"פ מתשלומין ולשיטת הרמב"ם לא מוכח די"ל דהוצרך לעשות יה"כ כשבת לענין חובל דמשום מלקות ליכא למפטרי' כיון דגלי לן רחמנא בחובל דמלקות אינו פוטר מתשלומין וע"כ הו"א דגם יוה"כ אינו פוטר וכשיטת הרמב"ם אליבא דאמת וע"כ עשה יוה"כ כשבת דח"כ הוי כחייבי מיתת ב"ד וע"כ אפי' חובל פטור וכמ"ש הרמב"ם דחובל בשבת פטור וא"כ מנ"ל דרנב"ה ס"ל דמלקות א"פ בשאר דוכתי, אבל חי אמרי' דלא כשיטת הרמב"ם דהיכא דנצטרף איסור אחר לחובל פטור מן התשלומין הוכיח הגמ' שפיר וצ"ע ליישב שיטת הרמב"ם ודוק

פסקא הבא על אחותו ורמינהו כו' וכל הסוגיא שם עם תוס' והנה ד"ה ורמינהי כ' תוס' ארישא דמתני' הו"ל למיפרך, ועי' מהרש"א הקשה על תוס' ד"ה אלמא דעל ח"ל ליכא למיפרך דא"ל שאני הכא דגלי קרא עיי"ש, ומה שהניח בצ"ע ע"ד ר"ת ולפע"ד נראה ליישב עמשי"ל ע"מ שהקשו תוס' על תי' ר"ת דלמא סובר עולא כר"ל דאין חילוק בין חייבי מלקות שוגגין וראיתי בס' מג"ש שכ לקיים שיטת ר"ת דאף דבעלמא סובר כר"ל מ"מ כיון דגלי קרא הכא דמשלם מנ"ל לאוקמי קרא באתרו בי' דלמא לא חדית לן קרא רק בלא אתרו בי' ות"ל כוונתי לדעתו, וצריך להבין למה מיאנו תוס' בס' זו ודחו פי' ר"ת בשתי ידים, ונראה דהנה לכאורה קשה לפמ"ש המהרש"א בגמ' לעולא דיליף תחת וכיון דחייבי מלקות הוקשו לחייבי מיתות קשי' בתו ותי' כיון דהילפותא הוא מחובל דהוי חייבי לאוין אין חילוק ול"ד למ"ש תוס' לעיל עייש"ה וקשה לפי"ד מאי הקשו תוס' דלמא שאני הכא דגלי קרא א"כ הדרי קושית המהרש"א לדוכתי' דאף בתו לחייב דהא זה הוי ממש כמו תי' הרשב"א בתוס' לעיל לרנב"ה וצ"ל לדברי מוהרש"א דתוס' דהכא לית להו תי' דרשב"א לעיל דזה תירצו לעיל לשיטת רש"י אבל מ"מ קשה למה לא זכרו כאן תירוצו של הרשב"א ויותר תמוה דמהרש"א בעצמו תי' לקמן כך בגמ' על הא דהקשה ר"פ סוף כל הסוגיא אי ר"י קשיא ממזרת והקשה מהרש"א דלמא ש"ה דגלי קרא ותירץ דאם כן קשיא בתו, ודברי מהרש"א שם צריך עיון כאשר אבאר אי"ה

ע"כ נ"ל דתוס' ס"ל דבחייבי מיתות אין סברא כלל דלישלם וליפטור ממיתה דבשלמא מלקות **(אין דיני מלקות נוהגין בזמן הזה, וגם בדיני ממונות אין לנו עתה שום רשות לדון כלל)** וממון שניהם בגדר אחד אף דאחד חמור מחבירו קצת אבל לגבי מיתה אין כסף נחשב למאומה וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו ע"כ אין סברא כלל לומר ממונא משלם ולפטור ממיתה אח"ז ראיתי בפ"י כתב כעין סברא זו ע"כ הקשו תוס' שפיר דלמא ש"ה דגלי קרא, ולפ"ז מיושב קושית המהרש"א על המקשן דלמא ש"ה דגלי קרא די"ל כיון דהמקשן פריך סתם וקיי"ל דאין ל"ומ ולא ביאר אם לוקה וא"מ או משלם ואינו לוקה מוכרח לומר דהי' ס' ודאי דאין סברא כלל לומר משלם ואינו לוקה דאל"כ מאי פריך מדקי"ל דאינו לו"מ דלמא תרווייהו לא עבדי' רק מוא"ל ומתני' דהתם בבוגרת וכמ"ש תוס' מוכח דזה היה לס' פשוטה בעיני המקשן דאין סברא כלל לומר משלם ואינו לוקה, לפ"ז הקשה שפיר דא"ל דגלי קרא דכיון דאין סברא כלל לומר משלם וא"ל א"כ מנ"ל דגלי קרא לומר משוא"ל להיפך מ"מ דלמא גלי קרא דעבדינן תרווייהו וא"ל אכתי מאי מקשה דלמא באמת עבדי' תרווייהו הדרי' הקושי' לדוכתי' דאף בח"מ ליעבוד תרווייהו וקשי' [בתו] דבשלמא אי ממון משלם ולא לקי י"ל שפיר דבח"מ אין סבר' לפטרו ממיתה בשביל ממון אבל אם עבדי' תרווייהו קשיא בתו, ואין להקשות ע"ז הא מצינו בעדים זוממים דמשלמים ואינם לוקים אפשר לומר שאני ע"ז כיון דכדי רשעתו בגופייהו כתיב ובפרט לפמ"שת קושי' תו' ד"ה וקי"ל שכ' דלרבנן מוכרח לומר דע"ז ממון דאל"כ הוי ילפי' ממש"ר, ואמרתי ליישב דהא צריך להבין כיון דקיי"ל בכ"מ לוקה וא"מ מנ"ל בע"ז דמשלם דהא כאשר זמם איכא לאוקמי במיתה וכמ"ש תוס' ע"ב וצ"ל מרבוי דיד ביד לפ"ז י"ל לעולם דרבנן סברי ע"ז קנסא רק דאפ"ה מוכח דמוא"ל דאל"כ ל"ל יד ביד הא מצינו למילף א"ו דהתורה גילה לן דלא נילף ממש"ר ור"מ בע"כ לא דריש יד ביד כיון דיליף ממש"ר א"כ אין קושיא על המקשן די"ל דהתם מוכח דל"ע תרווייהו דלישתק קרא מיד ביד ואפשר דתוס' מיאנו בזה מחמת לשון הגמ' דשם קא סבר ר"מ משמע דרבנן סברי דע"ז ממונא הוי מיהו תירוצם