חמדת שלמה חלק א צט

נאמרה מצות קריאה כלל, הא למה זה דומה למי שאינו לובש טלית בת ד' כנפות למ"ד חובת גברא דלא מקרי ביטול מצוה רק בעידן ריתחא כדאיתא במנחות, אבל בסמיכה אף היכא דשולח הקרבן על ידי שליח עדיין מצות סמיכה על הקרבן דאם בא אחר כך לבה"מ יכול לסמוך וכיון דהקרבן בר סמיכה ואפ"ה נתבטל מחמת שאינו כאן הוי שפיר ביטול מצות עשה של סמיכה כן נראה לפענ"ד נכון

דף ל' ע"א גמ' כי משוי ב"ד שליח בפניו או שלא בפניו, פירש רש"י מי בעי בפניו דשליח קמא או אפילו שלא בפניו כגון זה שהוא אנוס ואינו יכול לעכב כאן וילך לדרכו, וקשה הא יכולים הב"ד לעשות שליח מיד כשמוסר דבריו לב"ד והשליח השני ימסור הגט לאחר שלשים יום, וצריך לומר כיון דעכשיו לא מצי עביד אינו יכול לעשות שליח ואף דהזמן ממילא אתיא, ויש להוכיח מכאן מה שנסתפק חכם אחד [הרב מלעסלא ז"ל] אף למאן דסובר דהאב יכול לעשות שליח לפדות בנו, ודלא כהגהת רמ"א, מכל מקום יש להסתפק אי מצי למעבד שליח בתוך שלשים כיון דאיהו לא מצי למעבד עכשיו, ומכאן מוכח לכאורה דלא מצי למעבד, אמנם יש לחלק דהכא לא שייך לומר דהזמן ממילא אתיא דהא יש ביד הבעל לבטל הגט בפני ב"ד ודוק. ועיין בס' פני אריה פלפול בענין פדיון הבן על ידי שליח, ועיין חי' הרשב"א פי' אחר בשם הרמב"ם דקאי על שליח שני ולא מוכח מידי עיי"ש, ועיין בש"ע אה"ע (סימן קמ"א) דאיתא להדיא דהב"ד יכולים לעשות שליח מיד רק לדעת הרמ"ה אסור שמא ישנה שליח האחר למסרו מיד, ויש לומר דהכא עדיף מפדיון הבן כיון דהשליח מכח בעל קאתי יש לו רשות לעשות שליח לגרש לאחר שלשים יום כמו שהבעל עצמו יכול לעשות שליח לגרש לאחר שלשים יום כיון דהוא יכול לגרש עכשיו ישליחותו דבעל קא עביד, משא"כ בפדיון הבן דאינו יכול בשום ענין לפדות תוך שלשים

שם ע"ב גמ' וכי יש לו רשות לבעה"ב לתרום תרומת מעשר אין אבא אליעזר בן גמלא הוא, וצ"ע על הרמב"ם שפסק דלא כאבא אליעזר בן גמלא ואפ"ה פסק דיש רשות לבעה"ב לתרום תרומת מעשר, וביותר תמוה על הכ"מ שהראה מקום מוצא הדין מס"פ כל הגט ולא העיר בזה דלשיטת הרמב"ם דפסק דלא כאבא אליעזר בן גמלא צ"ע מנ"ל דיש רשות לבעה"ב לתרום תרומת מעשר

דף ל"א ע"ב גמ' פשיטא דחלוקין, לכאורה צ"ע לפמ"ש התוס' ריש נדה דדוקא היכא דחסר ואתאי הוי תרתי לריעותא דהיינו בנדה ובחביות דאין דרך להחמיץ בפ"א, אבל בנגע שדרכו להתחסר בפעם אחת לא הוי תרתי לריעותא ואם כן הכא במתניתין דמיירי באבדו ל"ה גם כן תרתי לריעותא דהא יכול להיות אבוד על ידי גניבה וכדומה בפעם אחת, ואם כן מנ"ל דחלוקין ומכש"כ דקשה לקושית פשיטא דמקשה הגמרא ועיין בהרמב"ם שפסק דהכא הוי ספק, וקשה דהא הגמ' מדמי ליה למקוה ובמקוה פסק הרמב"ם דהוי ודאי, ועיין במל"מ, ולא ידעתי למה לא הקשה מסוגיא זו דמדמי להדיא למקוה, וי"ל וצ"ע. אחר זמן רב מצאתי בשעה"מ (פ"ה מהלכות תרומות) פלפל בסוגיא זו, וגם הוא לא העיר על קושית הגמ' פשיטא, (ועי' בשו"ת חמדת שלמה (חלק יו"ד סי' ח') שהאריך בזה]. השולח פרק רביעי

דף ל"ה ע"ב תוס' ד"ה אבל נשאת וא"ת וידרוה מככר זה ותאכל לאלתר וכו', ועיין בחידושי הר"ן שכתב דעל התרת חכם ל"ק ותאכל לאלתר דהחכם עוקר הנדר מעיקרו ואין כאן איסור כלל, וי"ל דלכאורה צריך להבין מאי קושיא דלמא אזלא לחכם כיון דאנן מדרינן לה אמרינן כיון דמקבלה הנדר עליה ודאי לא קבלה כלום וכיון דאין החכם מתיר רק על ידי חרטה בעיקר הנדר או פתח, ועכ"פ באותו שעה שנודרת אין לה פתח ולא חרטה דהא נודרת אז אם כן חזינן דלא קבלה כלום דלפי דעתה לא יכולה להתיר ואם כן איך נודרת א"ו דלא קבלה, וצ"ל כך דבשעה שנודרת סברה שתוכל לחיות בלא אותו דבר כיון דעכ"פ צריך להיות שתוכל לחיות בל"ז דאל"כ לא חל הנדר כמו שכתבו התוס' לעיל [ע"א ד"ה ונודרת] רק דאפ"ה סמכינן על נדרה דאמרינן האיך תסמוך על זה דלמא יהיה קשה לה הרבה, ועל כן הקשה הגמרא שפיר דלמא אזלה לגבי חכם דהיינו כשתראה שקשה על נפשה הדבר תתחרט בעיקר הנדר ואז יתיר לה החכם, ואם כן זה שייך בנודרת להבא לאסור על נפשה דבר ידוע אבל בככר זה אם אוכלת הככר כיון דבשעת הנדר אמרינן לה תיכף הוי יודעת שתצטרך לאכול הככר והיא עושה כן ואוכלת הככר אם כן מאי חרטה י"ל אח"כ הא בשעת מעשה היתה יודעת שעוברת על הנדר בעת שאין לה חרטה משא"כ בנדר דלהבא אתי שפיר דממ"נ עושה הנדר דאם תוכל לחיות בלא אותו דבר מקבלת באמת הנדר בלב שלם ואם לא תוכל לחיות ויהיה קשה לה הנדר זה יהיה חרטתה משא"כ באוכלת תיכף בשעת הנדר מאי שייך חרטה

אמנם לכאורה הי' אפ"ל דהחרטה הוא כך דהא באמת יש לומר דמורי' התירא ואם כן אי מדרינן לה ויהיה חרטתה אח"כ דבשעת הנדר סברה שלא קבלה מכתובתה ועכשיו שהיא רואה שהיתר שלה פורח באויר ואין לה על מה לסמוך ע"כ היא מתחרטת בעיקר הנדר ואם כן זה שייך אף באוכלת לאלתר דיש לומר דסברה שלא קבלה ושפיר מהני התרת החכם, אך לשיטת הרשב"א והר"ן אי אפשר לפרש כן דאם נאמר דבשעת הנדר סברה באמת שלא נהנתה מכתובתה אם כן מה מהני מה שנודרת, ואין לומר דאח"כ תהיה צריכה להחזיר כשתשים אל לבה שקבלה כתובתה דהא כתב הרשב"א והר"ן דאפילו אם מחזרת הממון הנדר במקומו עומד ואם כן ממ"נ אם מוריא התירא בשעת הנדר לא מהני הנדר כלל, גם לפ"ז ל"ק קושית הר"ן דתאכל לאלתר כיון דעכשיו סברה שבאמת לא קבלה מכתובתה ועל כן תאכל וא"כ בע"כ צ"ל שיודעת עכשיו שקבלה ואם כן איך תוכל להתחרט אח"כ ומכש"כ לומר שתסמוך על זה, אם לא דנימא דסובר הר"ן דהנדר מהני אולי היא בעצמה מסופקת אם הוראת היתר שלה הוא ברור או לא ומכח זה לא תרצה לדור אולי התירה אינו ברור ובאמת קבלה, ואף דאפשר שאינה חוששת לספק איסור מ"מ אולי יהיה נודע לה אח"כ שקבלה אבל אם תוכל להתיר נדרה לכשיודע לה ע"י חרטה זו שיודעת עכשיו שקבלה בבירור שפיר תסמוך על זה ותאכל הככר, גם בל"ז אי אפשר לומר דהוראת היתר שלה יהיה ברור לה דאם כן הוי נדרי שגגות ואף אם תזכור אח"כ שנהנית מכתובתה אין כאן נדר כדאיתא בנדרים ויו"ד סי' רל"ב, וא"כ ע"כ צ"ל לשיטת הר"ן דס"ל דחיישינן שמא היא נודרת על הספק דקיל לה ספק איסור ואינה חוששת לשמא יודע לה דאז תוכל להתיר לה ע"י חרטה כנ"ל. רק לפי זה עדיין לא הועלנו ביישוב דברי הר"ן דסוף סוף כיון דבשעת אכילת הככר היה ספק איסור מה בכך שתדע אח"כ ס"ס לא עברה רק על ספק איסור בשעת אכילת הככר, ואם כן קאי שפיר קושית התוס' אף על היתר החכם תאכל ככר בפנינו, דממ"נ אם יודעת שקבלה הכתובה ואפ"ה תאכל תו לא תוכל להתיר דמאי חרטה יהי' לה ואם סברה שלא קבלה כלל ממילא לא מהני הנדר כלל כמ"ש לעיל, ואם הנדר הוא דלמא היא מסופקת וא"כ ממ"נ אם אינה חוששת לספק איסור לא מהני הנדר, ואי דחוששת לשמא תזכור אח"כ ויהי' וודאי איסור מ"מ במאי שנותן לה לאכול לאלתר עדיין לא הועלנו דהא עדיין היא מסופקת ואם כן כמו דאמרינן בניסת יש תקנה להאכילה לאלתר א"כ מוכח דלא חיישינן שעכשיו היא מסופקת ולא תחוש לספק איסור דהא אמרינן בעלמא פרשי אנשי מספק איסור, ואם כן אף לקושיא דלמא אזלא לגבי חכם מצינו ג"כ למימר דתאכל לאלתר

והנה לפמ"ש דאי מורי' התירא וסברה שבוודאי לא קבלה והו"ל נדרי שגגות ובע"כ צ"ל דמורי' התירא היינו שהיא מסופקת באמת י"ל קושי' התוס' דתאכל לאלתר דדלמא לא תחוש לספק איסור ואי נימא דבאמת עיקר הנדר הוא דחיישינן שיודעת שקבלה א"ש דמהכ"ת לומר שהיא מסופקת, וא"ל א"כ נשביענה שא"י בוודאי שקבלה דל"ש מורי' התירא די"ל אדרבא בזה נפתח לה פתח להיות מוריא התירא, ולפ"ז י"ל קושית התוס' לעיל [ע"א ד"ה דמורי' התירא ועיי"ש שכתבו דנדרים קילי, ולפ"ז י"ל דלענין נדרים ל"ח דאי מורי' התירא אין כאן נדר כלל דהוי נדרי שגגות, ול"ד לשבועה דהו"ל לאסוקי אדעתי' וכמ"ש התוס' לעיל ואיכא עונש שבועה מה דלא שייך בנדרים דס"ס לא קבלה הנדר עלי' כנלענ"ד, ואפ"ל דהתוס' ס"ל אף בנדרים שייך נדר שוא וכעין שכתבו לקמן, אבל לשיטת הרשב"א והר"ן בנדרים י"ל שפיר קושית התוס'

שם בא"ד וא"ת וידירוה על דעת רבים וכו', ותי' דעדיפא מיני' משני, וקשיא לי על תי' דא"כ מנ"ל להגמרא להוכיח דר"ה ס"ל צריך לפרט הנדר, ולענד"נ לפ"מ דקי"ל דלדבר מצוה יש לו היתר ומצד הס' היה נראה לי דלאחר שעבר על הנדר וודאי הוי דבר מצוה כי היכי דניצלנו מהאיסור, (ושוב מצאתי שכ"כ המל"מ (בה' שבועות) בשם שו"ת הרשב"א], וא"כ לפ"ז י"ל דהכא כיון דהנדר ל"ה (רק) אם כבר נהנתה מכתובתה וא"כ אם תעבור על הנדר יהיה דבר מצוה ע"כ לא מהני ע"ד רבים אבל התם בכהן שיש תקנה לגרש אותה ולא יהיה הנדר ל"ה דבר מצוה בהתרתה ע"כ שפיר מהני ע"ד רבים, ולכאורה י"ל