חמדת שלמה חלק א צח

מתנה גרע טפי, וצריך להטעים דבריהם דוודאי באחים שחלקו אף אם יפרשו להדיא דלכל מי שיגיע המחצית יהיה שלו לגמרי להיות דין יורש וודאי דלא מהני, וראיה לזה מדמקשה הגמרא לר' יוחנן אי לאו דאמר ק"פ כקה"ג דמי לא מצא וכו' דלא משכחת דמייתי בכורים אלא חב"ח, ולפי הס' הנ"ל הי' אפ"ל דר"י לא קאמר רק בלא התנה אבל בהתנה מודה ומשכחת לה בהתנו, גם וודאי מסתמא יהיו מתנים שכ"מ שיגיע חלקו יהי' שלו שלא יהיה צריך להחזיר ביובל, על כן נראה פשוט דדוקא בדבר שיש בידו לעשות אם ירצה לברר כגון בלוקח יין שאם ירצה לברר התרומה ומעשר ולהפרישם רשות בידו וכן בגט שיברר איזה רוצה לגרש תיכף על כן אף דלא בירר רק מתנה שאני עתיד להפריש שייך ברירה משא"כ באחין שחלקו דאין בידם לברר לומר איזה מחצית זכה ועל כן אף במתנה לא מהני וזה נראה פשוט, ועיין תוס' ב"ק שכתבו ע"פ ס' זו ליישב מה שהקשו לר' יוחנן למה קאמר באחין שחלקו דא"ב הא מסתמא דהלוקח יין מוכח די"ב, ועל כן תי' ע"פ ס' זו דר"י באמת אית ליה ברירה ואחין שחלקו ה"ט הואיל ואינו מתנה ובגט ה"ט דאמר אף אחרון אינו פוסל הוא משום דכתיב וכתב לה, ולכאורה הוא נגד סוגי' דגיטין דקאמר הגמרא ואזדא לטעמא (חסר תשלום הענין)

(יז) נראה לי להסביר שיטת הר"מ דס"ל קודם כתיבת הגט אין להתנות והוי ספק פסול אם התנה קודם, והתוס' כתב להדיא דהוי רק משום גזירה, ולשיטת הר"מ הוי ספק דאורייתא משום ברירה, וקשה מ"ש מתנאי דנתינה וע"כ לומר אחד מהתרוצים דבתנאי ל"ש ברירה ולומר דכתיבת הגט גרע משום דכתיב וכתב לה לשמה דחוק כיון דתנאי לא מקרי ברירה כלל דאל"כ אף בנתינה הי' לפסול, גם קשה מגט שכ"מ דנודע שנותן על תנאי וכמ"ש ר"ה גיטו כמתנתו, וראיתי שהגאון בעהמ"ח ס' גט מקושר בהקדמה העיר בכל זה]

ולפענ"ד נראה די"ל לפי מה שכתב הרמב"ן לחלק דברירה ל"ש רק במתנה על שני דברים דהספק על קיום התנאי וגם על שעת חלות הגט ע"כ מדמי הגמרא הרי זה גיטך אם מתי לברירה, ולפ"ז בכל התנאים שמתנה קודם כתיבה כיון דחזינן שאין דעתו לחלוטין לגרש אשתו כיון דמטיל תנאי בדבר ועל כן אינה שנואה בעיניו כ"כ ועל כן תולה הדבר בתנאי כגון על מנת שתתנו לי מאתים זוז, מכל מקום לפי אומד הדעת יש מקום ספק אולי יחזור בו ולא ירצה לגרשה כלל כיון דאין דעתו לחלוטין לגרש אשתו, ואף אם יעמוד בדעתו לגרשה על תנאי הנ"ל עדיין הדבר ספק אם תקיים התנאי ועל כן הוי כמתנה על שני דברים שעדיין הדבר תלוי בדעתו ובדעתה ועל כן שייך הדבר לברירה, משא"כ בשעת נתינה אין הדבר תלוי רק בקיום התנאי לחוד ועל כן ל"ש לברירה וכמ"ש הרמב"ן ז"ל, ועל פי סברא זו אתי שפיר בגט שכ"מ אף דידעינן שכוונתו הוא ע"ת אם ימות מכל מקום הוי רק ספק אחד אבל אין להסתפק שמא יחזור ולא ירצה לגרשה כלל אפילו על תנאי דמהכ"ת שיכנס ספק זה בלב הסופר והעדים כיון דאין כוונתו רק לפוטרה מזיקת יבום וכדומה וודאי הדבר ראוי ונכון לעשות כן ומהכ"ת נסתפק שיחזור בו מלעשות הטוב והישר על כן אינו דומה לשאר תנאים כלל, כן נלפענ"ד דיש מקום להסביר ולהטעים הענין כמ"ש ועיין היטב

דף כ"ז ע"ב גמרא רבי ירמי' אמר כגון דקאמרי עדים מעולם לא חתמנו אלא על גט אחד של יוסף ב"ש ופירוש רש"י ז"ל דהעדים אומרים שלזה חתמו, והקשו התוס' דאם כן צריך לומר שהעדים אינם רואים הגט דאם מכירין חתימתן תו ליכא למיחש למידי דלחתימה כחתימה וודאי ליכא למיחש, ולענ"ד היה אפ"ל לפי מה דאיתא בכתובות (דף כ"א ע"א) זה אומר זה כתב ידי וזה אומר זה כתב ידי לרבי דסבירא ליה על כתב ידן הם מעידים צריך עוד אחד מן השוק להצטרף עמהם רק דאנן קיימא לן כרבנן דעל מנה שבשטר הם מעידין ועל כן יש לנו שני עדים על המנה ואין צריך לעד מן השוק, ולפי זה נ"ל פשוט דבנידן דידן אף אם מכיר כל אחד החתימה שלו נהי דמעידין על מנה שבשטר דהיינו שיוסף ב"ש גירש אשתו מכל מקום הא דנימא דמוכח שזה היוסף ב"ש הוא ולא אחר, זה לא ידעינן ממה שכתוב בגט רק מחמת העדתם שכל אחד אומר זה כתב ידי וכיון דאין על כל חתימה רק עד אחד לא מהני, ואם כן שפיר מצינן למימר דכ"א רואה ומכיר שהוא חת"י רק דאפ"ה לא מהני כיון דאין כל אחד מעיד שמכיר חתימת חבירו, וזה הוא אורחא דמלתא שאינו מכיר חתימת חבירו ועל כן אין כאן עדות על חתימת ידם, אמנם עדיין קשה דנהי דאין על כל חתימה רק עד אחד מ"מ כיון דלפי דברי כל אחד מהם בע"כ זה הגט הוא של זה היוסף ב"ש והוי כמו הודאה אחר הודאה דמצטרף, [וגם נראה דזה עדיף מהודאה אחר הודאה דכל אחד מעיד על ידי היכר חתימתו שזה הוא הגט של זה היב"ש] ול"ד לדהתם דאי על חתימת ידם מעידים לא מהני, דהתם שטר בע"א לא מהני, אבל הכא סוף סוף לדברי שניהם בע"כ הגט הוא של זה היב"ש ועל כן י"ל דמהני והדרי קושי' התוס' לדוכתיה

אך נלענ"ד דיש לומר הא דמעידין מעולם לא חתמנו היינו שלא חתמו ביחד על גט אחר של יוסף ב"ש זולת זה היב"ש, אבל כל אחד לבד י"ל דחתם על גיטין אחרים של יב"ש רק זה יודעין בבירור שלא חתמו ביחד על גט של יוסף ב"ש רק לזה, ואם כן לפ"ד כל אחד לבד אין ראיה שהוא של זה היב"ש דמה שאומר כ"א זה כתב ידי עדיין אין ראיה דאף שהוא כתב ידו מכל מקום דלמא החתימה השניה אינו של העד השני רק הוא חתם עם אחר רק אם נצטרף יחד עדותם דהוא כתב יד שניהם שפיר מוכח דהגט הוא של זה היוסף ב"ש ועל זה אין לנו עדות כיון דאין על כל חתימה רק עד אחד ועל כן לא מהני הא דמכירין ח"י ולא מהני רק מטעם דל"ח דלמא אתרמי עדים כעדים

אמנם לפי מה דמשמע מפשטות הגמרא לקמן דאפילו ע"א נאמן להעיד שמכיר הגט מדאמר רבה בב"ח אי טביעת עינא אית ליה בגווי' ואי הוי בעי שני עדים להוציא מחששא דשני יוסף ב"ש, קשה האיך מצינו להאמין לצורבא מרבנן כשני עדים, וגם התוס' דכתבו לקמן לגי' דאמרי עדים נקב יש בצד אות פלוני אבל השליח לא היה נאמן אחר שראהו, וראיתי בפ"י שכתב בשם הרשב"א וכן כתב הב"ש משמו דדוקא שליח א"נ די"ל שעושה כן כדי שלא יהי' לבעל תרעומת עלי' אבל ע"א דעלמא נאמן ואף לדבריהם צ"ל דבצורבא מרבנן לא חיישינן לתרעומת, והנה באמת הדבר צ"ע כיון דהוי דבר שבערוה למה יהי' ע"א נאמן, וראיתי בהה"מ שכתב בשם הרמב"ן דעד אחד נאמן בזה כמו דקי"ל עד אחד נאמן באיסורין, וצ"ל דס"ל דזה לא מקרי אתחזיק איסורא כיון דלא אתחזיק נפילה מיב"ש אחר והא דאין עד אחד נאמן בדבר שבערוה היינו היכא דאתחזיק להיפך וכדמוכח בריש מכילתין ועיי"ש במ"ש להוכיח כן, ולפי זה נסתר התי' הנ"ל דאף שאין על כל חתימה רק עד אחד אפ"ה מהני כאן כיון דעד אחד מהני לענין זה, אמנם ראיתי להגאון מופת דורנו בעל בית מאיר שי' שגמגם מאוד בזה וס"ל דעד אחד לא מהני

דף כ"ח ע"א מתני' המביא גט והניחו זקן או חולה נותן לה בחזקת שהוא קיים, וכתב רש"י דהוי מטעם חזקה כדילפינן בחולין העמד דבר על חזקתו, וקשיא לי דהא יש לה חזקת איסור לשוק נגד חזקת חיים שלו, ועיין בתוס' חולין דמש"ה לא אמרינן העמד פרה על חזקתה כיון דחזקת טמא סותר חזקת פרה, ולכאורה רציתי לומר דנגד חזקת איסור לשוק דהיינו שבעלה מת קודם נתינת הגט אמרינן אדרבא העמידנה ע חזקת א"א וע"כ נשאר חזקת חיים דידיה, אך קשי' למ"ש הב"ש (סימן קמ"א) דהיכא דהוי גוסס גמור ל"מ נתינת הגט אפילו מסרו להשליח מקודם הדרא הקושיא לדוכתיה נימא בשעת נתינת הגט היה גוסס, ולזה ל"מ חזקת אשת איש דידה דעדיין היא אשת איש עד שימות, ואפשר לומר לפי מה שכתבו התוס' דשמא מת לאלתר ל"ח כלל אם כן דנימא דעכשיו הוא גוסס ע"כ צריכין לומר דנעשה עכשיו גוסס דמהכ"ת לחוש שהוא גוסס זמן מרובה דזה נגד הרוב ובע"כ צריך לומר דמקודם לא היה גוסס והוי כמו מת לאלתר דל"ח כלל, ועדיין צ"ע דאפשר לומר דשמא מת לאלתר דל"ח הוי גם כן מטעם חזקה והכא דאיכא חזקה אחרת כנגדה י"ל דל"מ, וצריך לומר לשיטת הב"ש כסברת המהר"ם בריש נדה דעיקר החזקה הוי על דבר שנולד בו הספק דמש"ה אמרינן התם העמד אשה על חזקתה ול"א העמד טהרות על חזקה ומוכח דלא כתוס' חולין הנ"ל רק במקוה משום תרתי לריעותא אתינא עליה, וכ"כ הפ"י בקדושין (דף ע"ט) בסוגיא דקדשה אביה בדרך, ועיין

שם ע"ב גמ' והא בעינא סמיכה, עי' פ"י שהקשה מ"ש דבסמיכה אמרינן דלא יוכל לשלוח על ידי שליח דהוי ביטול מצות סמיכה ובבכורים מותר לשלוח על ידי שליח אף דעל ידי זה נתבטל מצות קריאה עיי"ש, ולענ"ד יש לומר דשם כיון דהיכא דשיגרן על ידי שליח אף אם הוא בעצמו אחר כך בבה"מ אינו קורא כדאיתא בבבא בתרא (פ' הספינה), אם כן חזינן דעיקר מצותו הוא דוקא כשהוא בעצמו מביא, ואם כן היכא דשולח על ידי שליח לא