חמדת שלמה חלק א ק

כפירוש הראב"ד והרשב"א דאין הנדר רק שלא נהנתה כבר מכתובתה דאי תוכל לתקן בחזרת המעות למה יוכל הבעל להתיר הא תוכל להחזיר המעות, ולפ"ז יש לקשר קושית הגמרא דלמא אזלא לגבי חכם דבל"ז הו"א דיכולה לתקן וי"ל שמועיל ע"ד רבים

שם בגמרא ותנו עלה וכו' וליחוש דלמא אזל לגבי חכם ושרי ליה, ראיתי בכת"י בשם הגאון מוה' יונתן ז"ל שהקשה דלפמ"ש הש"ך לחלק בנדרי איסור אם הנדר על האיסור גופיה בדיעבד אינו מותר, אם כן מאי מקשה הגמרא על הא דנודר ועובד וכו' דלמא התם הנדר על הגירושין גופיה דהיינו שלא יהנה ממנה דהוי נדרי איסור ול"מ ההתרה, ולענ"ד יש לומר דבע"כ צ"ל על ידי כולל דאם לא כן אין איסור חל על איסור ואם כן תו יכול להתיר לו דבר המותר וממילא הותר הכל, [ולומר דאף על הדבר המותר ל"מ ההיתר בשביל זה, צל"ע מנ"ל הא, ואין לך אלא מה שאמרו חכמים), רק דקשיא לי למאי דקי"ל יש מעילה בקונמות, ולפמ"ש במק"א דלפי זה הו"ל דין קדשים ובקדשים יש לומר דאחע"א כדאיתא בכריתות (דף כ"ג), ומכש"כ לשיטת הטור דפסק להדיא דנדרים חלים ע"ד איסור, אך באמת נ"ל דיש לומר הא דל"מ ההיתר היינו מדרבנן ובדרבנן לא ישגיח, אך בזה מיושב קושית הש"ך על הב"ח בהאי דינא דמלתא דאיסורא, יעיין ש"ך יו"ד (סי' רכ"ח ס"ק כ"ו) ודוק היטב

דף ל"ו ע"א גמרא דמדרינן ליה על דעת רבים עיין ש"ך יו"ד (סי' רכ"ח ס"ק ס"ט) שהקשה על שיטת הר' אביגדור דס"ל דבדיעבד מהני התרה לנדר ע"ד רבים, א"כ עדיין הקושיא דלמא אזל לגבי חכם, ונ"ל כיון דצריך לעקור ע"ד רבים נהי דמהני אפילו שלא בפניהם, מכל מקום יש לומר דהחכם צריך שידע עכ"פ שנדר ע"ד רבים כדי שידע שעוקר דעת רבים דהא אפילו שליח ל"מ להפרה מכש"כ כאן שאינו יודע כלל מהרבים ואם יודיע לו מהכ"ת יתיר כיון דלכתחלה אין להתיר

דף ל"ז ע"ב תוס' ד"ה דלמא וי"ל דמטעם זה אין ראוי וכו', וע' בפ"י, ולכאורה קשה לפי זה לרשב"ג דס"ל כשם שמצוה לפדות את ב"ח וכו' וא"כ אדרבא היה ראוי דאף לשם עבד לא ישתעבד כיון דכוונתו להיות עבד שלו ומצוה קעביד. ונ"ל דודאי אי חזינן שפדאו לשם עבד אמרינן דאין כוונתו לשם מצוה רק כדי שישתעבד לו וע"כ לא עבדינן ליה תקנתא, ואפ"ה אמרינן דמי שפודה לשם ב"ח אף דודאי פדאו לשם מצוה אפילו הכי לא צריכין למעבד תקנתא דמי שפודה לשם מצוה אף לשום עבד יפדה אותו, ודוק כנ"ל

שם תוס' ד"ה בין כך, לכאורה נ"ל להוכיח כפירש"י דישתעבד לראשון, דאי כפי' התו' דלשם עבד מודה רשב"ג דישתעבד לשני, מאי פריך הגמרא לרבא מאי כשם דלמא ה"ט דרבנן לא חיישי לשמא יפיל עצמו לגייסות משום דא"כ ממנעי ולא פריק, וע"כ קאמר רשב"ג כשם, אבל אי נימא דלרשב"ג אף לשום עבד ישתעבד לראשון מוכח ע"כ דרבנן לא חיישי כלל לשמא יפיל עצמו דאם לא כן לשם עבד למה ישתעבד לשני כיון דלשם עבד ל"ח לדלמא ממנעי וכו', אבל אי לרשב"ג לעולם לשם עבד ישתעבד לשני הדרי הקושיא לדוכתיה דלמא אף רבנן הוי חיישי לשלא יפיל עצמו רק משום ממנע וכו' וע"כ קאמר רשב"ג כשם, אבל לפי' רש"י או לפי' המשניות להרמב"ם שהביא הפ"י דלעולם ישתעבד לשני הקשה הגמרא שפיר דלענין ישתעבד לשני י"ל דל"ש דלמא ממנע, ולפי מה שהוכיחו התוס' לקמן ד"ה ואינהו דלא כפי' רש"י דלעולם לראשון, י"ל פי' הרמב"ם דלעולם לשני, ודוק היטב

ועוד יש לומר דלעולם לשני מדמקשה הגמרא לרבא שבאי גופיה ממאן קניה, ולכאורה קשה כיון דסתמא דגמרא ס"ל מעיקרא דייאוש מהני איך תלוי קושיא זו ברבא, ותו ק"ל נהי דלא ידע הגמרא דנכרי קונה, מכל מקום למה לא יקנהו ישראל הפודה אותו לאחר ייאוש, לפי' הרמב"ן שהביא הרשב"א דמשום ייאוש אתינן עליה, [וי"ל דאי לא קני לי' השבאי זוכה העבד בעצמו], ולפירוש הרמב"ם י"ל דקושית הגמרא קאי דאי לא קנו ליה שבאי, ועדיין לא נפיק מרשות מרא קמא, והשני פרקיה לשם ב"ח אם כן יותר היה ראוי שישתעבד לראשון כיון דהשני אינו רוצה לקנותו בשלמא אי כבר קני ליה השבאי ונסתלק הראשון ממנו עבדו רבנן תקנתא דישתעבד לשני, אבל אי לא קניא ליה השבאי יותר היה ראוי שישתעבד לראשון, וכיון דלשם עבד ודאי ישתעבד לשני אם כן ה"ה לשם ב"ח כיון דבחד לישנא קאמר רשב"ג ישתעבד, וע"כ לפירוש הרמב"ם הקשה הגמרא שפיר שבאי גופיה ממאן קניא ליה, וע"כ הוי הקושיא דוקא לרבא, ודוק היטב: הניזקין פרק חמישי

דף נ' ע"א תוס' ד"ה כיון וכו' אע"ג דמיניה דידיה דינא מדאורייתא בעידיות וכו', צל"ע לפי מה שהסביר הריטב"א בקדושין דמש"ה שיעבודא לאו דאורייתא משום דלא מצי לשעבד לחצאין כיון דלא הוי מכירה גמורה, אם כן לפי זה אף מיני' דידו' למה תהני מה שכותב לו שבח ס"ס במה זכה המלוה בזה כיון דלא נשתעבד לו מדאורייתא, וצ"ל דמשעבד לו שבח באופן דהיינו כשיבא הזמן פרעון ולא ישלם לו יהיו קנוים לו אז העידיות שלו בתורת קנין עם השטר שמשעבד לו בו, [דאלו אמר שיהיו קנוים לו למפרע ודאי קשה אף ביתמי הו"ל לגבות השבח, כיון דלמפרע הוא שלו מחיים דלוה], ולפי זה מיושב מה שהקשה הפ"י על ד"ת די"ל רבא לעולם סבר שעבודא ל"ד יעיי"ש, ולפי זה נסתר סברתו דנהי דתקנו לגבות מיתמי בתורת שעבוד מכל מקום קנין דידיה לא מהני, ודוק הדק היטב

שם ע"ב בגמרא מעיקרא הכי אתקן וכו', נכאה לי לפרש מעיקרא הכי אתקון היינו דחששא דקצובין ודאי חיישינן רק דאפילו הכי משום זה לחוד לא הפקיעו חכמים זכותו של הלוקח, רק גבי מזון אשה ובנות הם אמרו והם אמרו והתקינו תיכף שלא לגבות ממשעבדי, ולפי זה יש לומר דר"י ור"ל דס"ל שעבודא דאורייתא הוכרחו לומר כתובין דלדידהו אין סברא להפקיע זכותו של הלוקח משום קצובין אבל ר"ח י"ל דסובר של"ד וע"כ קצובין לחוד מהני בכל מקום כמו לר"י ור"ל במזון אשה ובנות דהם אמרו והם אמרו כיון דמן התורה אינו גובה כלל ממשעבדי כיון דשעבודא ל"ד, רק לשיטת הרמב"ם א"א לומר כן דהא פסק ש"ד ואפ"ה פסק טעמא דקצובין

והנה לכאורה קשיא לי למאן דס"ל מלוה ע"פ מוקדם קודם למלוה בשטר מאוחר אם כן כל מילי לא הוי קצוב דדלמא יהיה מלוה ע"פ מוקדם, [וזה סעד למ"ש דר"ח ס"ל שעבודא ל"ד, ולפי זה מלוה בשטר קודם, עיין בסמ"ע (סימן ק"ד)], ונהירנא שזה ימים רבים שמעתי מקשין כן או כדומה לזה, וכעין זה קשי' לקמן מוציאין לפרנסה משום דמיקץ קיץ הא לא ידע כמה יצטרכו למזונות ולא יהיה נשאר עישור נכסים, [וי"ל דמלוה ע"פ לא שכיח כיון דאפילו אחריות ט"ס משום דלא שדי אינש זוזי בכדי מהכ"ת ילוה ע"פ, וא"ל לפי זה יגבה מלוה ע"פ ממשעבדי דל"ש תקון עולם, דז"א דאי הוי גבי ממשעבדי הוי שכיח ודוק]

דף נ"א ע"א תוס' ד"ה אימר צררי אתפסי', עיין פני יהושע שהקשה על הרמ"א דפסק בפשיטות כהרשב"א דבאשה לא שייך צררי לענין מזונות והתוס' חולקין, ולכאורה י"ל לפי מה שפסק המחבר והרמ"א בחו"מ דחמש שנים לא הוי קצובין, י"ל בפשיטות דסובר כשיטת הר"ח וכפי' הרשב"א דקושית הגמרא למאן דאמר קצובין, אם כן לפי מה שפסקו הפוסקים כמ"ד כתובין לא מוכח כלל דמשום חששא דצררי אינו גובה ממשעבדי, ודוק

עיין ברמב"ם (פי"א מה' מכירה) שפסק דא"י לחייב עצמו בדבר שאינו קצוב, והראב"ד השיג עליו מר"פ הנושא עיי"ש, י"ל כך דלפי ההו"א דלא ידע משטרי פסיקתא היינו מוכרחים לומר דמיירי שחייב עצמו ליתן כמו ששוה ה' שנים מזונות עכשיו ואם יתייקרו באמת לא יתן יותר, [או דאתיא כר"מ דאין אדם מוציא דבריו לבטלה, וע"כ מתרצינן לשונו כך], ועיקר הרבותא מה דיכול לחייב עצמו בלא קנין, וכיון דמשני לא בשטרי פסיקתא י"ל באמת דמיירי בקנין ועיקר הרבותא שיכול לחייב עצמו דבר שאינו קצוב בשטרי פסיקתא כפסק הר"מ, ומיושב בזה קושי' המהרש"א שם בתוס' ד"ה חייב לזונה שהוכרח לומר דאליבא דאמת לא מוקמינן כלל בשטרי פסיקתא, ולשיטת הר"מ א"ש דבהו"א דע"כ מיירי שחייב עצמו מה ששוה עכשיו דהוי דבר קצוב, מוכח בע"כ דמיירי בלא קנין דאל"כ מאי למימרא, אבל אליבא דאמת דמשני בשטרי פסיקתא ומצי לחייב עצמו אף דבר שאינו קצוב שפיר מצינן למימר דאיירי בקנין, ולא קשה מאי למימרא דהא גופא אתי לאשמעינן שיכול לחייב עצמו דבר שאינו קצוב

דף נ"ב ע"ב תוס' ד"ה דאתי למימר וכו' הקשה בקונטרס וי"ל וכו' ולכאורה נראה שהוא מה שתי' רש"י בעצמו וקשה דהו"ל לומר ותי' רש"י, ע"כ נראה דכוונת התו' באם כבר נתייקר והעמידוה ברשות יתמי אף לענין שרפה הוא ברשות יתמי, ולפ"ז מיושב קושי' מהרש"א דלאחר שנתיקר י"ל דל"ה רק שומר שכר ודמי להלוקח כלי ונאנס בחזרה, אמנם מדברי הרמ"א בחו"מ משמע דלעולם הוי רק שומר שכר אף קודם שנתיקר ולפמ"ש לא משמע כן מתוס' וצ"ע: