חמדת שלמה חלק א צז

כהר"ן וס"ל דבדאורייתא ודאי אמרינן אין ברירה אפילו לקולא דמידי דאורייתא א"י לחול על ידי ברירה אבל מידי דרבנן הוא נקל לחול ע"כ חל אפילו על ידי ברירה וי"ל דלא החמירו כ"כ במלתא דרבנן וע"כ אפילו התנא דס"ל אין ברירה בדאורייתא שפיר מצי לסבור בדרבנן יש ברירה, ולפי זה מקשה הגמרא שפיר מאן האי תנא דאפילו בדרבנן לית ליה ברירה דס"ד דהמקשן דבמילי דרבנן יש לומר שפיר דמהני ברירה, ולפי זה קשה על שיטת הר"מ והר"ן דס"ל מטעם ספק אמרינן יש ברירה בדרבנן אם כן מה מקשה מאן תנא

אמנם נ"ל דיש מקום אדרבא להוכיח מזה כשיטת הר"ן דהא הסוגיא בעירובין תמוה כמ"ש התוס' במה דקאמר אלא איפוך ומקשה דלמא כי לית ליה לר"ש ברירה בדאורייתא וכו' ומשני קסבר רב יוסף מאן דאית ליה ברירה ל"ש דאורייתא ול"ש דרבנן, וקשה הא על זה סובב כל הסוגיא די"ל בדרבנן יש ברירה, ואם כן מה משני קסבר ר"י דהוי תולה בחגורתו כמ"ש המהרש"ל שזה הוא קושית התוס' ועיי"ש ובמהרש"א דס"ס הדבר דחוק בפשט הגמרא, ולענ"ד נראה די"ל כיון דקושית המקשן מאן האי חנא משום דמסתבר ליה דמלתא דרבנן נקל לחול על ידי ברירה, וכיון דאשכחן רבנן דס"ל להדיא אף בדרבנן אין ברירה ואם כן ע"כ אין זה סברא חיצונה לומר בדרבנן יש ברירה, ואם כן מהכ"ת לומר שלש מחלוקות בדבר דר"מ ס"ל אפילו בדאורייתא יש ברירה בהלוקח יין ורבנן דעירוב ס"ל אפילו בדרבנן אין ברירה ולר"ש נימא לחלק בין דאורייתא לדרבנן והוי שלש מחלוקות בדבר כיון דאינו מוכרח לומר כן, ועל כן אתי שפיר דקאמר מאן האי תנא, ואמר ר"י תנאי שקלת מעלמא כיון דאשכחן תנא דס"ל להדיא בדרבנן אין ברירה ממילא שוב לא מחלקינן בין דאורייתא לדרבנן וע"כ מוכרח לומר איפוך, וזה כוונת הגמרא קסבר ר"י מאן דאית ליה ברירה ל"ש בדאורייתא ול"ש בדרבנן היינו עכשיו דע"כ אין זו סברא חיצונה ע"כ מהכ"ת להמציא שלש מחלוקות ועדיפא ליה לומר איפוך, וא"ל בלא ברייתא דמייתי ר"י הא מברייתא דמייתי רבא מוכח דאף בדרבנן אין ברירה, אך זה צריך ליישב בל"ז מנ"ל לרבא להקשות ולומר דבדרבנן וודאי ראוי לומר ברירה כיון דאשכחן להדיא בברייתא דהריני מערב עליכם רצה משחשיכה אין עירובו עירוב דאין ברירה, וצריך לומר דס"ד דרבא דברייתא ההוא אפ"ל דמשבשתא הוא אי לא מצינו גם כן במק"א דבדרבנן א"ב, וע"כ קאמר ר"י שפיר כיון דע"כ איכא חד תנא דס"ל בדרבנן אין ברירה על כן שוב לא מחלקינן כלל כדי שלא נעשה שלש מחלוקות בדבר, ועל כן לדידן דקיימא לן כר' אושעיא דבדרבנן יש ברירה על כרחך משום ספיקא דדינא הוא וכמו שכתב הר"ן ז"ל. ועל פי זה יש ליישב קושית התוס' שהקשו לימא ר' יוסי דאגודה של ירק ומ"ש התוס' דהוי עיקרו בדאורייתא כבר כתבתי לעיל דהכ"מ כתב להדיא דבדמאי הואיל והוי דרבנן אמרינן ברירה, וע"כ דל"ס ליה כתירוץ התוס' ואם כן קשה קושית התוס'

ולענ"ד נראה די"ל על פי הסברא הנ"ל דעיקר שאלת הגמרא מאן תנא דהוי ס"ל מלתא דרבנן מצי לחול על ידי ברירה וע"כ ה"ט דמה שהוא דאורייתא לחול שם תרומה וכדומה א"א לחול השם רק על ידי דבר ברור אבל במידי דרבנן כגון תרומה דרבנן כיון דבאמת אינו חל שם תרומה רק משום סייג גזרו רבנן להפריש ולקרא עליו שם תרומה ע"כ הדבר נקל לחול אפילו על ידי ברירה, ולפי זה יש לומר באגודה של ירק נהי דענין דמאי ל"ה דאורייתא משום דרוב ע"ה מעשרין הן מכל מקום הברירה שאנו דנין עכשיו היינו הקנין לומר שאגודה זו שנותן לע"ה קנה למפרע קנין גמור והוי למפרע שלו וע"כ שלו הוא נותן לו וכיון דאנו דנין על הקנין והקנין הוא מלתא אלימתא והוא ענין דאורייתא, וע"כ שפיר יש לומר דבזה ל"א ברירה אף דהנ"מ עכשיו ל"ה רק על דרבנן מכל מקום הברירה אשר דנין עליו הוא הקנין וזה ענין דאורייתא, וגם איכא לאשכוחי נ"מ אם בעת שהיה עדיין שתי האגודות ברשות החבר לקח ע"ה אחת מן האגודות וקידש בו אשה או החבר קידש באחת מן האגודות ואחר כך חלקו אחד לזה ואחד לזה יש נ"מ דאורייתא אם קידש בהאגודה שבא לידו אחר כך, אי אמרינן ברירה הוי מקודשת דאורייתא ואי אמרינן אין ברירה הוי ספק קדושין וכיון דהספק הוא בעיקר הקנין דהוי מלתא אלימתא ומידי דאורייתא ע"כ לא מהני הא דבדרבנן יש ברירה כ"ז לפום טעמא דגמרא דהוי ס"ד לומר בדרבנן יש ברירה דמידי דרבנן מצי לחול על ידי ברירה שפיר יש לחלק כמ"ש, אבל לפי מה שכתב הר"מ דמשום ספק קי"ל במידי דרבנן ברירה ומש"ה חביות מותרות אף דהתם הוי גם כן הספק על הקנין, וע"כ דה"ט דבמידי דרבנן סמכינן על התנא דסבר יש ברירה ע"כ לדינא יש לומר שפיר דבדינא דאגודה של ירק פסקינן יש ברירה כיון דס"ס הספק על מידי דרבנן, ולפמ"ש יש ראיה מההוא דחביות לשיטת הר"מ והר"ן ודלא כיש"ש ודוק היטב

ולפ"ז מיושב ממילא קושית היש"ש על הר"מ בההוא דתמורה אחד נטל עשרה ואחד נטל תשעה וכלב דפסק הר"מ יש ברירה, די"ל דהוי מטעם דמדאורייתא חד בתרי בטל והוי מלתא דרבנן וע"כ שפיר סמכינן אברירה, אך היש"ש ס"ל בפשיטות דבמידי דעיקרו דאורייתא אמרינן אין ברירה, אך זה לשיטתו דס"ל בדאורייתא ודאי אין ברירה, אבל לפי מה שכתבתי בשיטת הר"מ אין דבריו מוכרחים וכמ"ש ליישב קושית התוס' מהא דאגודה של ירק ועיין היטב

אך לפמ"ש לעיל (אות י"א) ליישב דברי הר"מ בעיסה של עה"נ דפסק כר"ח דמותר החצי של עיר אחרת, וכתבתי לעיל דה"ט משום ס"ס דלמא י"ב ודלמא חלק זה הוא של עיר אחרת, [הגם שהגאון בעל ש"א כתב דהוי שם אונס חד, לדעתי אין דבריו מוכרחים, וכמ"ש לעיל ראיה לזה דהא ר"ח גופיה י"ל דס"ל א"ב בההוא דמנחות שחט שני כבשים על ד' חלות כמ"ש לעיל] ועל פי סברא זו יש ליישב גם כן הא דתמורה דהוי גם כן ספק ספיקא ודוק

אמנם לפ"מ שכתבתי לעיל (אות י"ב) בישוב דברי הר"מ בשתי לתם דמש"ה פודן בפנים דבחוץ ל"מ הפדיון דהוי אתחזיק איסורא אם כן בההוא דתמורה לענין מחיר כלב יש לומר דהוי ג"כ אתחזיק איסורא שלא להקריבו כמו שקודם שהקדישו לא הי' רשאי להקריבו דהוי חולין ע"כ גם ההקדש לא מהני משום ספק מחיר כלב ודוק

(טו) עיין יש"ש שהקשה על הר"מ בדין קיני חובה שמשמע מהר"מ שיכול לעשות מכולם עולות, ותמה עליו דוודאי צריך להיות אחד חטאת ואחד עולה ולענ"ד נראה דברי הר"מ נכונים, וראיה לזה ממס' מעילה (פ"ג דף י"א ע"א) אמתני' המפריש מעות לנזירתו לא נהנין ולא מועלין מפני שהן ראוין לבא כולה שלמים ובגמרא שם אלא מעתה המפריש לקיני, והר"מ כ"כ להדיא (פרק ד' מהלכות מעילה) שני הדינים דהיינו בנזיר ובקינין, ועיין בכ"מ שכתב כמו דהלכה הוא בנזיר ה"ה בקינין, ועיין נזיר (דף כ"ו ע"ב תוס' ד"ה אלא מעתה מעות ולא עופות) שכתב נזיר וכל דדמי ליה ה"ה קינין, וחידוש גדול על היש"ש שלא הביא מגמרא זה כלל

(טז) עיין בכורות (דף מ"ח) דמוקי התם פלוגתא דר"מ ור"י דסברי מחצה יורשים ומחצה לקוחות ובחמש ולא חצי חמש קמפלגי, וקשה לי נהי דמחצה לקוחות מ"מ למה לא יתחייבו האחין מטעם מזיק שעבודו של חבירו לשיטת הטור חו"מ (סי' ק"ז) עיי"ש ובש"ע (ס"ד), רק לכאורה יש לומר דהכא שאני דהוי מזיק מתנות כהונה דאיתא בחולין דפטור וכ"ה ביו"ד (סי' ס"א) רק דאיתא בש"ע דחייב לצאת ידי שמים, ואם כן הכי נמי יש לומר דלצאת י"ש באמת חייב מחמת שבחלוקתם גרמו להזיק מתנות כהונה וכ"מ מדעת הרמב"ם דחייב לצאת י"ש דכ' מזיק מתנות כהונה ומכרן, וקשה דמכרן הא משתרשי ליה עיין שם במאי דמשני על הא שאנס המלך גרנו ועיין שם בתוס' מה שתי' על אכלן אבל במכרן ל"ש זה, ולפי מה שפי' רש"י התם דבמשתרשו ליה חייב לצי"ש א"ש דללישנא בתרא דטעמא משום ממון שאין לו תובעין לעולם חייב לצי"ש, אבל לפ"מ שמשמע מד"ת שם שהקשו על אכלן משמע דבמשתרשו ליה מדינא חייב קשי' סוגי' דהכא וצ"ל דסבירא ליה דל"ה מזיק שיעבודו וכמ"ש הסמ"ע שם בשם תשובת הרא"ש עיין שם, עוד י"ל דהכא שאני דלאחר שחלקו מדינא אין להכהן על כן ל"ד להתם דמכרו, דמדינא הי' לו לגבות רק מפני אלמות הקונה א"י לגבות על כן הוי מזיק ממש משא"כ הכא

תו קשי' לי אי נימא דהוי מזיק שעבודו ש"ח וכיון דוודאי אינו רשאי לעשות כן נימא דלא מהני כדאמר רב יוסף בכתובות השתא דא"ר לא ליזבן אין זבינא זבינא, וכמ"ש הפוסקים דתליא במאי דא"ר לא תעביד ומכש"כ דלרבא קיימינן הכא, וצ"ל כיון דאם רוצים לסלק הכהן יכולים למכור אין המכירה גופיה נקרא דאמר רבנן לא לזבין, אך לשיטת היש"ש יש לעיין שכתב הכא לא אמרינן ברירה לר"מ דהיורשים אינם רוצים שיתברר כדי שלא יגבה הכהן וכ"כ כדי ליישב קושית התוס' לר' מאיר, וע"ד יש לפקפק קצת כיון דאין כוונתם רק בשביל כך נימא דל"מ וי"ל

שם תוס' ד"ה דכ"ע כתבו ליישב הא דר"מ אית ליה בהלוקח יין ברירה וכאן קאמר הגמרא דמספקא ליה באחין שחלקו, ומש"ה הוי מחצה יורשים ומחצה לקוחות, וכן לר"י דלרבא אית ליה ברירה ואפ"ה קאמר דמספקא ליה ע"ז תי' כיון דאינו