חמדת שלמה חלק א צו

שיטת הרמב"ן, ולפמ"ש מהא לא תברא דאין להכניס בגדר ספק השקול אם הגיע לו כל חלקו או שיש בו ס' משלו עד שיתבטל חלק חבירו בס' כי אף אם הגיע לו מחלקו יכול להיות שהגיע לו מחלק חבירו ג"כ שלישית או רביעית וכדומה באופן שאינו מתבטל בחלקו בס' כ"נ לענ"ד הקלושה נכון וישר בסברא, ומלבד זאת נ"ל דיש לומר דזה הספק שהגיע לו חלקו לא מהני כלל לענין תחומין דנהי די"ל עכשיו מצד הזדמן הגיע לו חלקו הראוי מכל מקום כיון דאמרינן א"ב, ומה שהגיע לו עכשיו לא הי' מוכרח אתמול שיגיע לו והי' יכול להיות שיגיע לו חלק חבירו, והא קיימא לן השואל מחבירו מעיו"ט כרגלי השואל והא דהבהמה וכלים כרגלי הבעלים היינו אם מחזיקן בידו וא"כ כיון שלא הי' מבורר אתמול שיגיע לו זה החלק שהגיע לו היום א"כ אף אי באמת הגיע לו חלקו היום לא קנה אתמול שביתה אצלו כיון שלא הי' ידוע אתמול אם יגיע לו או לחבירו ול"ד לברירה דעכשיו הוברר למפרע שזה שהגיע לו הי' עתיד להגיע לו ושפיר קנה שביתה אצלו ודוק היטב בס' זו, היוצא לנו מזה דאין ראית בעל ש"א מוכרחת לסתור ס' הנ"ל ושפיר מצינן למימר דהוי ס"ס, ובזה מיושבים דברי הר"מ בק"פ ובהא דעיסה של עה"נ וראיה מצאתי דלא כהש"א שרצה לומר דטעמא דר"ח בעיסה של עה"נ משום י"ב, מהא דאיתא (במנחות מ"ז) ת"ר שחט שני כבשים על ד' חלות וכו' אמרוה רבנן קמיה דר"ח הא דלא כרבי דאי כרבי דפריק היכא וכו' עיי"ש, וקשה דלמא לעולם דאתיא כרבי רק דתנא דברייתא סבירא ליה י"ב ושפיר מצי למשוך שתים להניף ולהוציא השנים אחרים לפדות אותם וסמכינן אברירה, ועיין בהר"מ ובלח"מ הלכות תו"מ שכתב להדיא דאי יש ברירה שפיר מצי לפדותן בחוץ ואי משום דרבי סבירא ליה (פ' השולח) גבי ישראל ונכרי שלקחו שדה בשותפות דאין ברירה מכל מקום הא מצינן התם במנחות בדף הקדום ר"א ור"ע דסבירא להו כרבי בהא דשחיטה מקדש, ואינהו מצוי סברי יש ברירה ואם כן שפיר מצינן לאוקמי הברייתא אליבא דהלכתא דשחיטה מקדש וי"ב, א"ו צ"ל דר"ח ס"ל אין ברירה ועל כן לא רצה להעמיד הברייתא שלא אליבא דהלכתא ובע"כ לבא לתי' הנ"ל בהא דעיסת עה"נ

(יב) ולפ"ז יש ליישב קושית הלח"מ על הר"מ שפסק פודן בפנים ואוכלן בחוץ, והקשה הלח"מ ממ"נ אי אמרינן אין ברירה כפסק הר"מ בכל מקום בדאורייתא האיך יכול לאוכלן בחוץ דלמא המה המקודשים ואפסלי ואי יש ברירה למה פודן בפנים ותו דהא באמת פסק הר"מ דאין ברירה, ולפ"ד הנ"ל דכל מקום דשייך ברירה הוי לדידן ספק ספיקא דלמא יש ברירה ודלמא נזדמן כך, וכבר נודע מחלוקת הפוסקים דבאתחזיק איסורא ל"מ ס"ס, וכש"כ לשיטת הר"מ כמו שנראה מדבריו בה' ט"מ, [וכ"מ לפ"ד הנ"ל מכל מה דפסק הר"מ אין ברירה בע"כ דהיינו משום דאתחזק איסורא ולפ"ז אתי שפיר דהפדיי' אי אפשר לעשות בחוץ דהא באמת קי"ל להחמיר בס"ד לומר אין ברירה ולפדות בחוץ משום ס"ס אי אפשר גם כן דהא כל הד' חלות המה בחזקת הקדש, ומוקמינן ליה אחזקה קמייתא דלא תהני להו הפדייה, ע"כ אמרינן דאלו החלות המה המקודשים קדושת הגוף ולא מהני להו פדי' כדי לאוקמי אחזקה קמייתא שהי' בחזקת הקדש והי' שייך בהו מעילה, ואף דלאחר זריקת הדם ל"ש מעילה אף בהמקודשים מכל מקום מוקמינן המעות בחזקת חולין שלא יתפוס בהם קדושת ב"ה, [וגם נוכל להעמיד הב' חלות שבפנים בחזקת ב"ה ולומר שלא הותרו בשחיטת הכבשים רק החיצונים המה המקודשים]. ועל כן אי אפשר לפדות בחוץ אבל לאחר שפדה שתים מהן בפנים שבוודאי חל הפדיון על שתים מארבעתן ואין ספק רק על השנים שהוציא לחוץ דלמא המה המקודשים ונפסלו ביוצא ועל זה אין כאן חזקת איסור כיון דאיסור מעילה פקע ממ"נ מהשתים שבחוץ לאחר שנזרק דם הכבשים ואין כאן רק איסור יוצא, ועל זה אין כאן חזקת איסור המתנגד כלל נהי שיש כאן שתים בוודאי שיופסלו אם יוציאם מ"מ כ"ז שלא הוציא רק השתים אין כאן חז"א כלל להחזיק איסור יוצא ומש"ה נאכלין בחוץ

אך יש להסתפק אם הותר אף לזרים בחוץ או לא דלענין אכילת זרים איקבע איסורא וי"ל דל"מ ס"ס לפמ"ש הפ"י דמש"ה מהני ס"ס להר"מ משום דספק הראשון מותר מן התורה והיכא דאיקבע איסורא הספק הראשון אסור מן התורה דהא חייב אשם תלוי, אך אי נימא דאף להר"מ מהני ס"ס באיקבע איסורא מותר אף לזרים דס"ס לא אתחזיק איסורא, ויש להוכיח זה מלשון הר"מ שסיים ונאכלין בחוץ כשאר החולין, ולכאורה הוא שפת יתר דמהכ"ת לא יהיה נאכל כשאר החולין, ולפי מה שכתבתי אתי שפיר דאתי לאשמעינן דאף באיקבע איסורא מהני ס"ס ואם כן הוצרך להשמיענו דנאכל כשאר החולין דאם לא כן הוי אמינא דפסול יוצא לית לן בזה, דלענין זה לא הוי איקבע איסורא דאין כאן פסול יוצא ברור כלל, אבל שיהיה לו דין חולין שיהיה מותר לזרים דלענין זה איקבע איסורא הוי אמינא דלא מהני על כן לאפוקי מזה השמיענו דמהני ס"ס אף באיקבע איסורא ונאכלת כשאר החולין אף לזרים כיון דל"ש אתחזיק איסורא דהא השנים בודאי נפדו כהלכתם וכעין זה לא מקרי אתחזיק, ([וזה מוכח מדין קבוע דט' חנויות דל"ה רק ספק אף דנבלה הוי אתחזק איסורא בע"כ הטעם משום שיש כאן היתר גם כן])

(יג) עוד נראה לי בישוב הר"מ בקנין פירות על פי סברת הר"ן בנדרים דזה מקרי קנין הגוף, ונראה דסברת הר"ן מוכרח דהא למאן דאית ליה ברירה אמרינן דהוי שלו בשעת שימושו בחצר אף על גב דאחר כך משתמש השני, ואם כן לסברתו ביובל יש לומר שפיר דהוי שלו לגמרי רק דהר"ן חדית לן לומר דכעין זה אמרינן לכ"ע ברירה, אבל גוף הסברא מוכח בפשיטות מראב"י גופיה דזה מקרי קה"ג וע"כ לפ"ד הנ"ל צריך לומר דרב יוסף לא אסיק אדעתיה הא דאין חוזרין לבטלה, [ואפ"ל דהוי ס"ל גם כן תירוץ הגמרא דהחילוק הוא דאלו שאין חוזרים הוא לענין חזרת עולם ולר"א דאמר כולן חוזרין ביובל חוזר חזרת עולם, אך לתירוץ הגמרא שם א"ח לבטלה משמע שלא נתבטל חלוקתן כלל, ועל כן כיון דע"כ שוב יהיה שלו לאחר היובל עדיף מקנין פירות וכסברת הר"ן], ותדע דהא חזינן בגמרא דאצריך הא דמוכר שדהו לפירות והא דמוכר שדהו בשעת היובל דנחית אדעתיה דארעא, ואם כן נראה ודאי דמצינן לחלק כיון שיש זמן מוגבל שיהיה שלו לגמרי ל"ד לקנין פירות כלל כיון דיהיה לעולם בזמן מוגבל שלו ולא יצא מרשותו לעולם, לאפוקי אי אמרינן דחלוקת נתבטל הו"מ לומר דהוי ק"פ דשמא לאחר היובל לא יגיע זה על חלקו לעולם

עוד יש לומר לפי מה דפסק הר"מ דקונה שדה בשעת היובל מותר לחפור בורות שיחין ומערות, והמל"מ תמה שהוא נגד הירושלמי, ולפ"ד נראה ראיה מלשון הגמרא דאמר דר"מ סבר קנין פירות כקה"ג דמי ולא ירית מידי, משמע דאינו מוסיף זכות כלל בירושת אביו, וקשה הא יורש זכות לחפור בורות שיחין ומערות ומה קאמר ולא ירית מידי ומוכח לומר דאף קודם מיתת אביו אף שהיה עומד לחזור ביובל היה מותר לחפור בורות שיחין ומערות ודלא כשיטת הירושלמי, ולפי זה יש לומר דגם רב יוסף היה סובר דא"ח לבטלה רק דהיה סובר כשיטת הירושלמי דאינו רשאי לחפור בורות שיחן ומערות, וע"כ יש לומר דס"ס הוי רק קנין פירות ולא קרינן ביה מן האדמה אשר נתת לי, וע"כ אמר שפיר אי לא דאמר ר"י ק"פ וכו' ל"מ ידיו וכו', או כיון דסתמא דירושלמי הוא ר' יוחנן ע"כ מוכרח לומר ק"פ כקה"ג דמי, דלולי זאת לא הוי משכחת דמייתי בכורים, אבל לפמ"ש הר"מ דיכול לחפור בורות שיחין ומערות וס"ל דאינו חוזר לבטלה וכמ"ש שפיר הוי קה"ג על פי סברת הר"ן הנ"ל כנ"ל נכון

(יד) עיין יש"ש שהקשה על הר"מ במה דפסק שנים שחלקו אחד נטל עשרה ואחד נטל תשעה וכלב שכנגד הכלב אסורין דוקא היכא דאיכא טופיינא כתירוץ הגמרא (פ' כל האיסורין), והקשה הוא הא קי"ל אין ברירה ואף היכא דליכא טופיינא אסור וקושית הגמרא הוי למאן דאית ליה ברירה וכמ"ש התוס', וא"ל דהוי דרבנן כיון דהוי בתערובת ומדאורייתא חד בתרי בטל ז"א כיון דעיקרו דאורייתא ל"א ברירה וכמ"ש התוס', ולענ"ד יש לדון הרבה בזה דהנה ראיית התוס' בעירובין (דף ל"ז ע"ב) מדלא קאמר מאן האי תנא דאפילו בדרבנן ל"ל ברירה ר' יוסי דאגודה של ירק אלא דה"ט הואיל ועיקרו דאורייתא, וראיה לזה ממה שכתבתי לעיל גבי תאנה מתאנתי עיי"ש והנה לשיטת הר"מ דמעשר פירות דאורייתא אין ראיה משם עיין ריש הלכות תו"מ, רק קושית התוס' צריך ישוב למה לא קאמר ר"י דאגודה של ירק והנה הכ"מ כתב בפירוש דבדמאי אמרינן יש ברירה הואיל והוי דרבנן הביאו התוי"ט גם כן (סוף פרק ו' דדמאי) ואם כן קשה קושית התוס'

ולענ"ד נראה דיש לומר על פי מה דקשי' לי אהא דקאמר מאן האי תנא דאפילו בדרבנן לית ליה ברירה וקשה לפמ"ש הר"ן דטעמא לדידן דס"ל בדרבנן יש ברירה משום דמספקא לן הלכתא כמאן אי יש ברירה או אין ברירה אבל למאן דס"ל א"ב אף בדרבנן א"ב וכ"כ הב"ש לדעת הר"מ ומש"ה פסק לאיזה שארצה אגרש הוי ספק מגורשת, ואם כן מה קושיא מאן האי תנא דאפילו בדרבנן לית ליה ברירה הא כולי תנאי דס"ל אין ברירה ל"ש להו בין דאורייתא לדרבנן, [וע' ר"ן שכתב דלחומרא אמרי' יש ברירה והו"מ למימר דכוונתו דתנאי גופיה מספקא להו, אך פשטות הדבר ל"נ כן דמהכ"ת לומר דהתנאי הוא מסופק ואם כן מה קושיא מאן תנא], אך היש"ש ס"ל באמת דלא