חמדת שלמה חלק א צה

בלקיחת מים שייך ברירה למפרע בבור של שותפין לראב"י, וע"כ שפיר קאמר ר"נ כרגלי מי שנתמלא לו משום דבזה אמרינן ברירה אע"ג דבעלמא ל"א ברירה וכמ"ש הר"ן דמש"ה פסקינן כראב"י אף על גב דקיימא לן א"ב, ורבנן דראב"י סבירא להו לרחוץ אסור משום דלהשתמש בכולה ל"א בשלו הוא משתמש דע"כ לומר כן לשיטת הר"ן ולהסתפק מותר משום ברירה, ולראב"י תרוויי' שרי משום דברירה דהכא עדיפא אף על גב דבעלמא ל"ל ברירה וכס' הר"ן ור"נ סבירא ליה כראב"י וצריך עיון לשיטת הר"ן, אך לשיטת הטור לפי מה שכתבתי דלראב"י ל"א כלל ברירה למפרע כיון דס"ל שיכול לזכות בשעת תשמישו ע"כ אינו ענין לברירה למפרע אתי שפיר, דלא מצי למימר דסבר כראב"י מטעם דברירה דהכא עדיפא דלס' הרא"ש אינו מועיל בתחומין ברירה זו כיון דל"א ברירה למפרע ודוק היטב

וליישב שיטת הר"ן איני יודע מקום ליישב רק על פי מה שכתבתי לעיל דדחיקא לגמ' לומר לר"נ בירא דשותפי דבזה יהיה מוכח דמתני' דנדרים סבירא ליה יש ברירה, דמש"ה מותר לרבנן בבור של עולי בבל למלאות וכיון דר"נ סבירא ליה א"ב דחוק לומר דאוקי למתני' דלא כהלכתא, ונוח יותר לומר דבירא דהפקירא הוא כמ"ש לעיל ועיין היטב

(יא) עיין בשאגת ארי' סי' פ"ט שתמה על הר"מ שפסק בדאורייתא אין ברירה מסנהדרין (דף קי"ב) אר"ח עיסה חציה של עיר הנדחת עיין שם, ואפ"ל דלפי מה שהבינו הב"ש והפ"י והש"א דמטעם ספק פסק הר"מ דא"ב, ולפ"ז צ"ל לפי מה שכתב התוס' ס"פ השולח ד"ה טבל וחולין דאי אמרינן א"ב יש לומר שכל חלקו של זה ביד זה וכן להיפך דלא כרש"י דסבירא ליה דאי אמרינן א"ב אמרינן כל חטה וחטה הוא בשותפות יעיי"ש, וא"כ קשה למה נימא באחין שחלקו מחזירין זל"ז הא הוי ס"ס, חדא דלמא הדין יש ברירה ואף את"ל א"ב דלמא אפ"ה נזדמן לו חלקו המגיע לו לפי מה שהחליט הפ"ח (סי' ק"י) דאף ספיקא דדינא מצטרף לספק ספיקא. [ולומר שם אונס חד הוא, לא נהירא לי דהוי שני ענינים לגמרי]. והיה נראה לי דה"ט דהספק השני אינו שקול דהא מספקינן דלמא זה החלק הוא כולו של אחיו או רובו או מקצתו אם כן יש כאן הרבה צדדים שמחויב להחזיר, ואיך נימא דזה הספק דלמא כולו שלו הוא שקול עם כל הצדדים הנ"ל דהא איכא לאסתפוקי דלמא אין כאן כלל שלו, ואת"ל שיש כאן שלו דלמא אין הכל שלו וכבר נודע מה שכתב הש"כ דבספיקות צריכים להיות שקולים

ועפ"ז אפ"ל מה שתמה הבה"ז על הר"מ דלא מצא ידיו ורגליו דפסק ק"פ לאו כקה"ג דמי והאחין שחלקו לקוחות ולא משכחת דמייתי בכורים אלא חב"ח, ומה שכתב הפ"י דמשכחת ליה ביובל ראשון וכן כתב הש"א רק דהפ"י הוסיף דאורחא דמלתא הכי דמאן דחמי יובל דין לא חמי יובל דין, דבריו תמוהים דהא נ"מ תיכף לאחר יובל ראשון וגם היכא דאיכא אחי אב מאי איכא למימר אם כבר החזיר אביהן לאחיו ביובל ממילא סמכא דעתיה ואיך יכולין בני אחיו להביא בכורים, [דהא נראה פשוט לר"י לאו דוקא אחין מחזירין זל"ז דגם לאחי אביהן צריכין להחזיר] ומה שכתב הפ"י בתי' השני דלר"י נתבטל החלוקה לגמרי ע"כ הקשה ר' יוסף שפיר, לאפוקי לשיטת הר"מ דמטעם ספק א"ב ולא נתבטל החלוקה על כן סמכא דעתיה ושפיר קורא יעיי"ש, קשה לי לפי מה שכתב הכ"מ על הר"מ על מ"ש לא תבטל חלוקתן מכמות שהיתה שיצא לו להר"מ ממאי דאיתא בפ' יש בכור מאי אין חוזרין לבטלה, ודלא כפי' רש"י התם והתם קאי לר"י א"כ מוכח דאף לר"י אין חולקין חלוקה אחרת לאחר היובל ואפ"ה הקשה ר' יוסף דל"מ ידיו ורגליו, ולפרש בהר"מ דלא כהכ"מ רק דהר"מ מפרש בגמ' כפי' רש"י ומה שכתב הר"מ דלא תבטל חלוקתן הוא מילי דסברא דידיה וודאי אין הדעת נותן דאם כן הוה ליה לומר יראה לי, והפשוט מורה כדברי הכ"מ שלשון הר"מ הוא לשון הגמרא עצמו והתימה על הפ"י שלא כתב מזה כלום, ולפי מה שכתבתי יש לומר על דברי הפ"י דלדידן דקיימא לן א"ב מספיקא א"כ בשלמא לענין חזרה ביובל יש לומר שפיר דצריך לקיים מצות יובל דנהי דיש כאן ס"ס לומר שיש לו חלק מכל מקום כיון דאין כאן ספק שקול לומר שהכל שלו כמ"ש לעיל צריך לקיים מצות יובל במאי שאינו שלו וכיון דלא ידעינן איזהו צריכין להחזיר כל החלק, אבל לענין מקרא בכורים אף אם יש לו רק חלק בהשדה שהוא שלו בתורת ירושה יכול לקרות וכמ"ש התוס' על רש"י ד"ה טבל וחולין הנ"ל, ועל כן ל"ק לדידן מכל הני מתנייתא דמביא וקורא דשפיר מצי לקרות מטעם ס"ס, ועל התורה ל"ק דלפשוט מהכא דל"א אין ברירה דהא וודאי נ"מ בזמן שאין היובל נוהג, או באמת חד בר חד רק דקושית הגמרא דלא לשתמיט לומר כל הני דתנו מביא וקורא הוי דוקא בחב"ח וכן צ"ל לשיטת הפ"י

ועפ"ז נראה לי די"ל דזה אינו נכנס כלל בגדר הספק שיהיה נזדמן על פי מקרה כל חלקו אף דבידי שמים אפשר לצמצם היינו היכא דחזינן דהכי הוא רק דנימא דבע"כ אי אפשר להיות כן שפיר אמרינן דאפשר להיות כן אבל שיהיה נכנס בגדר הספק יש לומר דהוי על צד הזרות ואין להכניסו בגדר הספק, וגם אין להסתפק שיהיה חציה מצומצם שלו דהוא גם כן בכלל הזרות הנ"ל וע"כ אין הספק רק אי מיעוטא או רובו שלו וא"כ אתי שפיר, הא דעיסה דלעיל דיש כאן ס"ס דלמא יש ברירה וכולו שלו מצד ברירה ואף אי אין ברירה דלמא נזדמן רובו שלו ואז המיעוט בטל מטעם חד בתרי בטל, ואף דעדיין אסור מדרבנן דבלח צריך ס' יש לומר דמדרבנן סמכינן אברירה, אך לפי מה שכתבתי לעיל בשם היש"ש לספק אי זה מקרי דרבנן כיון דעיקרו דאורייתא וצריך להתיישב בזה, [ואפ"ל כיון שנולד האיסור בתערובת לא צריך ס'. וי"ל דהתם נעשה עה"נ כשכבר נתגלגל העיסה ודוק היטב], ואין להקשות לפי זה מאי קושיא על ר"י אף דסבירא ליה לגמרי אין ברירה מ"מ כיון דלכה"פ מקצת הוא שלו שפיר יכול לקרות, אך יש לומר דוודאי אם שנים חולקים י"ל דהוי ע"צ הזרות שחלקו בא לגמרי לאחיו וחלק אחיו בא לגמרי לידו, אבל היכא דהחולקים הם רבים כגון הרבה אחין ואחי האב ואחי אבי אביהן עד יהושע בן נון פשיטא די"ל להסתפק דאין לו כלל מחלקו הראוי דחלקו יוכל להתחלק למאה בני אדם אחרים ע"כ הקשה הגמרא שפיר על ר' יוחנן, אבל עכ"פ מידי ס"ס לא נפק דיש לו מקצת לכה"פ אבל התם בעיסה דהוי רק שותפות עם הנדחת י"ל שפיר כנ"ל דאין הספק רק על המקצת והרוב ומש"ה מותרת מטעם ס"ס כנ"ל, ועוד נ"ל פשוט נהי דיש לו מקצת בוודאי מ"מ הבכורים שמביא י"ל שאין לו בהם כלום, דבשלמא לרש"י הוי כל חטה וחטה בשותפות אבל לשיטת התוס' נהי דיש לו מקצת בקרקע מ"מ הבכורים שמביא י"ל שלגמרי אינם שלו אבל לענין ספק ספיקא שפיר מהני ודוק היטב]

ובתחלת הלימוד היה נראה לי ליישב קושית התוס' על רש"י בד"ה טבל וחולין הנ"ל דיש לומר נהי דיש לו חלק ג"כ מכל מקום כיון דכבר נתחלק הרבה פעמים לאחי אביהן ואבי אביהן עד יהושע בן נון יש לומר דאין לו בו רק מקצת או אם הם שלשה אחין ויש לומר דחלקו נתבטל וצריך עיון בזה, ועיין תוס' ב"ק (דף ק' ע"ב) דדרך גדילתו לא בטל אך לא דמי דהתם לא מהני רק דלא נימא קמא קמא בטל

ומ"ש הש"א שם ליישב דטעמא דהר"מ דפסק למחזי כשיקרא לא חיישינן וממילא ל"ק קושיא דר' יוסף יעיי"ש, לענ"ד היה נראה דהא דמחלק ר"ח בין יובל ראשון ליובל שני ל"ה רק דמש"ה ל"ש לומר מחזי כשיקרא דלולי זאת אינו מובן טעמו של ר"ח, וגם קשה אהא דאמר מאי לאו בהא קא מפלגי דר"י סבר ק"פ לאו כקה"ג דמי ובמת אביו ואח"כ הקדישו לא צריך קרא, וקשה הא צריך ליובל ראשון ולפי מה שכתבתי אתי שפיר דיובל ראשון ל"מ רק לענין קריאה, ואף די"ל דהכא אי ק"פ לאו כקה"ג דמי למה לו לקרות כלל ול"ד להתם בב"ב דהוי ספיקא שפיר אמרינן דלולי דמחזי כשיקרא יש לו לקרות, אמנם לענ"ד יש לומר דאפ"ה נהי דאשר נתת לי אין לו לומר מכל מקום אי לאו מחזי כשיקרא מהכ"ת יבטל מצות קריאה כל הענין הנאמר בפ' בכורים, ולפי זה כיון דהר"מ פסק כר"ח מוכח דס"ל כר"א משום מחזי כשיקרא ונסתר תי' הש"א ודוק היטב בכ"ז

לאח"ז ראיתי בש"א ריש סי' צ' שכתב דל"ה ס"ס, והוכיח זה מדהוכרח הגמרא בביצה לומר דמש"ה סבירא ליה לר"ה חביות מותרת משום תחומין דרבנן תיפוק ליה משום ס"ס, וע"כ רצה להכריח דהוי שם אונס חד הוא, וכבר כתבתי לעיל גם כן די"ל כן רק דלא מסתבר לי דהספק דלמא יש ברירה נ"מ בהרבה דינים על כן אינו מסוג הספק השני ול"ד כלל לשם אונס חד דשיטת פתח פתוח, והוכחת הגאון הנ"ל לא מבעיא לפמ"ש לעיל דאין הספק רק דלמא מקצתו או רובו שלו אבל כולו או מחצית מצומצם הוא בכלל הזרות שיזדמן על פי מקרה מצומצם כל כך ומש"ה עיסה מותרת דכיון דהוי ס"ס לענין שיתבטל ברוב על כן סמכינן לענין דרבנן אברירה א"כ ממילא הוצרך הגמרא שם לחלק בין דאורייתא לדרבנן, ובזה י"ל גם כן מה שהקשה שם על הרמב"ן בפסחים דר"י לית ליה להחמיר בדשיל"מ, והקשה דאם כן לר"י למה חביות אסורה דלמא הזדמן חלקו לידו והוי ספיקא בדרבנן ודחה מכח זה