חמדת שלמה חלק א צג

דלענין דינא לא ברירא ליה כוליה האי, וע"כ הוצרך ליישב מטעם אחר כמ"ש שם ומכש"כ דעסיק ואתי שם לדחויי סברת הרמב"ן ולשיטתו וודאי מוכרח לתי' כיון דל"ס ליה סברת התוס', או די"ל לפמ"ש התוס' דמאן דס"ל לחלק בין תולה בדעת עצמו לתולה בדעת אחרים לא צריכין לבא לזה החילוק וכמ"ש לעיל באריכות בענין זה, ור' יוסף ס"ל בע"כ לחלק בין תולה בדעת עצמו כמ"ש התוס' בעירובין, וגם לפמ"ש לעיל (אות ד) דמוכח מברייתא דהריני מערב לשבתות השנה רציתי אלך דאף בעתיד להתברר אין ברירה, ומדהוכיח רב יוסף שם איפוך דקשיא ליה דר"ש אדר"ש מוכח דלא ס"ל החילוק הנ"ל בין דבר שעתיד להתברר וכיון דמרא דהאי דינא דבאין בו ד"ח פליגא הוא ר"י, ע"כ רצה הר"ן ליישב אף אליבא דידיה דאף לדידיה הלכתא כראב"י וכיון דזכינו לזה דלסברת התוס' י"ל דהתם בשותפין מקרי עתיד להתברר ול"צ לבא לסברת הר"ן רק דמש"ה פסקינן כראב"י משום דהוי עתיד להתברר, וכבר כתבתי דרב יוסף לא ס"ל חילוק זה כדמוכח בעירובין וכמ"ש לעיל, לפ"ז י"ל דר' יוסף הוי ס"ד הא דקאמר זעירי בחצר שאבד"ח ד"ה מותרים היינו משום דיש ברירה לגמרי או כפי' הרמב"ן ז"ל רק בחצר שיש בו ד"ח כיון שיש תקנה בחלוקה ע"כ צריכים לחלוק וכמ"ש הרא"ש שם ע"כ לפי סברתו הקשה שפיר מבה"כ דא"א ג"כ בחלוקה ואפ"ה אסור אבל לדידן דקי"ל כרבינא בב"ק דפלוגתיה בברירה, ואפ"ה קיי"ל כראב"י כדפסיק ר"ה ור"א בנדרים מוכרח לחלק כמ"ש לעיל מטעם עתיד להתברר ומוכרח בע"כ דבה"כ לא מקרי עתיד להתברר דאפשר שלא יהיה לו חלק כלל כשילך מן העיר וכמ"ש לעיל מדלא פליג ר"י בסיפא ואדרבא קאמר דאחד כותב לנשיא וכו' ור"י ס"ל בעלמא יש ברירה כמ"ש לעיל, [גם אפשר לחלק לפמ"ש הר"ן בחצר שאבד"ח הטעם דמתחלה ע"מ כן קנהו (עיין דף מ"ו ע"ב) אפשר דזה ל"ש בבה"כ דאפשר דמעלמא אתיא לנדבת ציבור שיהיה להם בה"כ להתפלל אבל מהכ"ת יקפידו שיהיה להם קנין הגוף, ול"ד לחצר שקונה לצרכו ואף אם הבעלים בעצמם בונים בה"כ כגון דכפרים וכדומה שהם צרכי הרבים אפשר דאין כוונתם שיהיה כולו צילו כשישתמש כ"נ לענ"ד נכון מצד הסברא לחלק וההכרח לכל זה מדלא פליג ר"י בסיפא וכמ"ש לעיל, ול"ד לחצר שקונה להיות ארץ אחוזתו שייך לומר דמקפיד שיהיה כולו שלו בשעת תשמיש כמ"ש הר"ן]

והנה לפמ"ש כאן נסתר מה שכתבתי לעיל ליישב קושית התוס' ישינים בביצה, דלפ"ז אין חילוק בין של עולי בבל אי הוי בירא דשותפא ובין בה"כ דבתרוויי' אין עתיד להתברר. דדלמא לעולם לא ישתמש בהבור של עולי בבל והו"מ לאקשויי מסיפא כקושית התוס', אך מ"מ אין כאן קושיא דעדיפא ליה לאקשויי מרישא דמסיפא הו"מ לדחויי כסברת הר"ן ועפ"י החילוק שכתבתי לעיל, היוצא לנו מזה דלפמ"ש לר' יוסף לשיטתו דל"ס ליה חילוק התוס' בין עתיד להתברר ע"כ הי' ס"ל דאין חילוק לענין ברירה בין יבד"ח לאבד"ח רק מטעם אפשר ולא אפשר כמ"ש הרא"ש ז"ל וגם האבעי' דגמ' שם בנדרו פליגא היינו דהוי ס"ל לכ"ע יש ברירה רק מטעם קנסא פליגא

ולפ"ז י"ל הקושיא הנ"ל על הר"מ בבכורות שפסק כשנויי דבדר"פ פליגא, והיה קשה מנ"ל לדחות התי' דבדרב אסי פליגא, ולפי זה אתי שפיר דהא קשה איך אפ"ל דר"י ס"ל האחין שחלקו יורשין הן, נהי די"ל דקיי"ל כרבא וטעמא דר"י בהלוקח יין משום בקיעת הנוד, מכל מקום קשה מר"י דנדרים דמוכח דס"ל בדברים של אותה העיר אסור, ומוכח בע"כ כסברת התוס' דהיכא דלא התנה ס"ל לר"י אין ברירה ומש"ה האחין שחלקו לקוחות הן כמ"ש התוס', ואם כן קשה האיך קאמר הגמרא בדר"א פליגא וס"ל לר"י יורשין, על כן ס"ל להר"מ דהא דקאמר הגמרא דאיכא למימר בדר"א פליגא, היינו לפום ס"ד דגמרא בנדרים דמטעם קנסא פליגא, וא"כ י"ל דר"י ס"ל לגמרי יש ברירה אף בדברים של אותה העיר, ואפילו הכי אסורים מטעם קנס, (ואף שכתבתי לעיל ליישב קושית הר"ן ממתניתין דהריני עליך דהתם הוי כיש בו ד"ח ומטעם א"ב אסורין, וא"כ כיון דר"י אוסר ג"כ התם מוכח דס"ל א"ב, הא ל"ק חדא די"ל כתירוץ הר"ן בשם הרב"י, ותו דמזה לא מוכח דעכ"פ צריך לאפלוגי בדין כותב חלקו בשביל הנודר], ומכש"כ דא"ש טפי לפמ"ש הר"מ בהלכות נדרים פ"ז הלכה ה' דבהדירו כופין וכשיטת הירושלמי, ועיי"ש מה שנדחקו למה לא פסק כתלמודא דידן, ולפמ"ש אתי שפיר דכיון דמוכח בסוגיא דבכורות דהוי סבר לר"י יש ברירה וצ"ל דמשום קנסא כופין לר"י, דל"ל כתי' הנ"ל משום דיש בו ד"ח ס"ל אין ברירה דהא ס"ל לר"י יש ברירה בכ"מ, וגם לא סבר כתי' הר"ן בשם הרבינו יונה, וע"כ מוכרח לומר דסוגית הגמרא בבכורות ס"ל כשיטת הירושלמי וס"ל אף בהדירו כופין וכיון דכופין המודר צריכין לכוף גם הנודר דבזה ודאי שייך סברת הרבינו יונה או דס"ל לגמרא דתרווייהו כופין עכ"פ מוכח דגמרא דידן ס"ל גם כן כשיטת הירושלמי, וע"כ סמך הרמב"ם עצמו יותר על סוגי' דבכורות כדי להסכים עם הירושלמי וע"כ קאמר הגמרא התם שפיר בדר"א פליגא, אבל לפי מה דקי"ל כרבינא בב"ק דבברירה פליגא וצ"ל כמו שכתבתי לעיל דבה"כ הוי כמו יש בו ד"ח ומשום הכי ס"ל לר"י אין ברירה אם כן מוכח לר"י דהאחין שחלקו לקוחות הן ואם כן ליכא למימר דבדר"א פליגא וע"כ צ"ל לדידן דבדר"פ פליגא וע"כ פסק הר"מ שפיר כר"י וכתי' דבדר"פ פליגא וכפי' היש"ש ודוק הדק היטב בכ"ז

(ו) והנה בסברת התוס' הנ"ל שכתב דבדבר העומד להתברר אמרינן לכ"ע ברירה, אני מסתפק אם דוקא דבר המוכרח להתברר על פי הנהגת העולם כגון אם מתי או לא שזה אי אפשר בשום פנים שלא יתברר אבל בדבר שאפשר שלא להתברר אף דמצד הדין מחויב לברר אפשר דל"מ עומד להתברר, או דנימא כל שמחויב לברר אם כן בודאי דעתו לברר ודמי קצת לתנאי שכתב רש"י דמהני ונהי דל"ד לגמרי דהתם ידעינן שבודאי יקיים התנאי אבל הכא נהי שמחויב לברר מ"מ לא ידעינן אי יברר מכל מקום י"ל כיון שמחויב לברר מקרי עומד להתברר, ואל תשיבני מהלוקח יין דמחויב לברר כדי שלא ישתה טבלים ואפילו הכי ס"ל לר"י אין ברירה וכן בסלע שיעלה מן הכיס די"ל התם בשעת התנאי כל זמן שלא שתה ולא אכל (פי' מעשר) עדיין אינו מחויב לברר ובאמת לא יאכל עד שיפריש ממקום אחר ול"מ עומד להתברר בודאי עד בשעת אכילה ומכל מקום בשעת האמירה ל"מ עתיד להתברר, אבל היכא דמחויב לברר מצד הדין י"ל דמקרי עתיד להתברר, ונ"מ לפמ"ש הר"מ בפ"ז מהלכות תמידין בשחט ב' כבשים על ארבע חלות דמושך שתים ומניפן והקשה הלח"מ הא קי"ל אין ברירה, ולפמ"ש אתי שפיר די"ל התם הוא מחויב לברר ואמרינן יש ברירה ויש לעיין בזה בסוגיא דעירובין מאי דמקשה דר"י אדר' יוסי גבי ב' נשים שלקחו קיניהן בעירוב ובפסק הר"מ שם

(ז) והנה לכאורה קשי' לענ"ד על תירוץ הר"ן בנדרים דמש"ה פסקינן כראב"י בחצר שאבד"ח משום דברירה דהתם עדיפא ומהני אף למאן דלית לי' בעלמא ברירה משום דהרוב מבורר שודאי יהיה שלו לגמרי לזמן מיוחד רק שהזמן אינו מבורר וכמו שהטעים הר"ן ז"ל בלשונו הזהב, ולענ"ד קשה כיון דראב"י ס"ל בפ' הפרה ברירה בבור של שותפין דהספק הוא על עיקרו של המים אם הוא שלו או של חבירו ואפ"ה אית לי' ברירה דמש"ה צריך שימסור לו דליו ואם כן ע"כ אין טעמו של ראב"י משום דברירה דהכא עדיפא דהא אפילו בעלמא אית ליה ברירה ואם כן מנ"ל לומר דברירה דהכא עדיפא כיון דלרבנן אף בברירה דהכא ס"ל דאין ברירה ומראב"י אין ראיה כיון דאיהו ס"ל לגמרי ברירה וי"ל דראב"י גופיה אי הוי ס"ל בעלמא אין ברירה גם בחצר השותפין הוי ס"ל דאסורין, עוד קשה על פסק הר"מ וש"ע שפסקו בהאי דהפרה כראב"י דבעי עד שימסור לו דליו וקשה הא לדידן בהא דהפרה אין ברירה והוי לן למיפסק כרבנן, והנה אפ"ל לשיטת התוס' דאי אמרינן אין ברירה עכ"פ בגדר ספק הוי שמא הגיע חלקו, וע"כ י"ל דהתם פטור משום ספק שיכול לומר שהגיע לו חלקו וע"כ לא נסתלק הראשון מחיוב שמירה אך לפי זה צריך להבין טעמא דרבנן, גם קשה הא דאמר ואזדא לטעמא דהא הכא אף לראב"י לית ליה ברירה וצ"ע

עוד קשה ע"ד הר"ן הנ"ל מסוגיא דביצה גבי בור של אמצע הדרך סוף מכילתין (דף ל"ט ע"ב) ואי אמרת בור של שותפין והא תנן השותפין שנדרו הנאה אסורין לכנוס לחצר, ומשני לרחוץ ה"נ הבמ"ע להסתפק, וסבר ר"נ יש ברירה וכו' משמע להדיא דלרחוץ אסור אפילו אי יש ברירה והא לרחוץ הוי כמו שימוש בחצר ואין הספק רק על הזמן ולהסתפק הוי הספק על גוף המים וכיון דאמרינן ברירה בלהסתפק מכש"כ דהוי לן למימר ברירה בלרחוץ, ובשלמא בלא דברי הר"ן י"ל דשימוש גרע טפי כיון דמשתמש בכולי' ואי אפשר לומר שיהיה לו קנין הגוף בכולה כיון דלאח"ז ישתמש השני בכולה, אבל לשיטת הר"ן דלזמן הוי קה"ג וע"כ ברירה דהכא עדיפא א"כ יותר יש להתיר לרחוץ מלהסתפק, אח"כ מצאתי ביש"ש (פ' הפרה) שכתב דמוכח כן מסוגיא דביצה דהוי ס"ל דברירה של שימוש המים עדיף מלרחוץ דמשתמש בכולה עיין שם שכן כתב לפי' הרשב"א, אך לדברי הר"ן שכתב בפשיטות דברירה דשימוש עדיף והוא ס' הפוכה מדברי הגמ', ולפמ"ש לעיל (אות ה') ליישב קושית הר"ן משום עתיד להתברר אתי שפיר דברירה דשימוש גרע דאי אפשר לומר דכולה שלו דיש לומר דזה לא מקרי קה"ג כיון